פנאנתאיזם

פנאנתאיזם (מיוונית: πᾶν "הכול"; ἐν "ב־"; ו־Θεός "אל") היא תפיסה שלפיה העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו. המונח נטבע על ידי הפילוסוף הגרמני קרל כריסטיאן פרידריך קראוזה בשנת 1828 כדי להבדיל בין רעיונותיהם של גאורג וילהלם פרידריך הגל (1770–1831) ופרידריך וילהלם שלינג (1775–1854) על יחסי האל והיקום מהפנתאיזם כביכול של ברוך שפינוזה.

הפנאנתאיזם דומה לפנתאיזם בכך ששתי הגישות דוגלות בתפיסת אלוהות אימננטית, לפיה העולם אינו נבדל מהאל אלא הוא מזוהה עימו. אך בשונה מהפנתאיזם שאינו מכיר בדבר מעבר לתחום ההכרה והשפה, ובכך הוא בעצם חומרי, ומזהה את האל עם הטבע בלבד, הרי הפנאנתאיזם מאמין בקיומם של דברים מעבר לתחום ההכרה והשפה, ולכן לשיטתו אין האל מצטמצם בטבע והעולם בלבד, אלא כולל גם את מה שמעבר לו. בניגוד לפנתאיזם המניח אל סופי, הפנאנתאיזם מכיר בקיומו של אל אינסופי.

בניגוד לפנתאיזם שלפי התפיסה הרווחת אינו עולה בקנה אחד עם מסורות דתיות, והפירוש שהוא נותן למושג האל כמעט מעקר את המושג מהתכנים שנמסכו בו במסורות הדתיות השונות, הרי שהפנאנתאיזם מצליח לעלות בקנה אחד גם עם תפיסות דתיות שונות, כיוון שהוא משאיר ביד האל את היכולת לחולל ניסים, הוא משאיר אותו אינסופי ובלתי נתפס, ודוגל, למעשה, בהבנה רגילה של מושג האל לצד האלהת הטבע. במסגרת זו אף ניתן להכניס מערכות של עולמות נסתרים, כדוגמת אלו המופיעים בקבלה.

מקובל כי הוגים יהודיים רבים, ואף דתיים, דוגלים בפנאנתאיזם. תופעה זו מופיעה בעיקר אצל פילוסופים יהודים שהושפעו מתורת הקבלה, שבה מופיעים משפטים שונים אודות הימצאותו של האל בכל מקום, כמו ”לית אתר פנוי מיניה”^[1] (ארמית: "אין מקום הריק ממנו [מאלוהים]"), ו”שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.” (בראשית רבה ס"ח, ט'), לצד ביטויים המורים על אינסופיותו של האל. גישה פילוסופית לעניין מובילה כמעט בהכרח לפנאנתאיזם, ויש המגדירים את תורת החסידות כפנאנתאיסטית, במיוחד כפי שהיא מתבטאת בכתבי רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד, ויש המגדירים גם את רבי אברהם יצחק קוק כפנאנתאיסט, בפרט על פי תלמידו הגדול הרב דוד כהן ("הנזיר") בספרו קול הנבואה. אך יש חוקרים שרואים את משנתם של אלו כאקוסמיזם, לפיו היקום כפי שהוא נראה אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט.

כמו כן מצויה תפיסה זו גם בפלגים שונים של רוב ככל הדתות: נצרות, הינדואיזם, סיקיזם, אסלאם, גנוסיס ובודהיזם.

בין הפנאנתאיסטים עצמם, הדוגלים בתפיסת אלוהות אימננטית ועם זאת בכך שהאל מכיל גם מה שמעבר לתחום הטבע, ההכרה והשפה, קיימים שני זרמים עיקריים:

• זרם אחד יוצא מתוך הכרת האל כאינסופי, בתפיסה שדורשת הרחקת הגשמיות ממנו בצורה מוחלטת, ובעקבות כך הרי היא דורשת הרחקת כל תפיסה הגורסת שינוי באלוהות, הן השתנות בזמן והן השתנות במקום. משכך, מציאותו בבריאה לא השתנתה מאומה אחרי הבריאה כיוון שהאל לא השתנה לפני הבריאה ואחריה, ואם כך מצוי הוא בכול אחרי הבריאה כשם שהיה מצוי בכול לפני כן. תפיסה זו מחייבת אימננציה מוחלטת של האלוהות בכל אתר ואתר של המציאות, ולצד זה הרי היא מכירה באל אינסופי ולא מוגבל.
• הזרם האחר מגבש תפיסה של אימננציה על מנת לקרב את האל לעולם ולזהותו עימו, בדומה לפנתאיזם, וההבדל ביניהם הוא רק בתפיסת העולם – הפנתאיזם חומרי ולכן אינו מזהה את האל אלא עם הטבע בלבד, ואילו הפנאנתאיזם מכיר גם במציאות שמעבר לטבע, ולכן מזהה גם עימה את האל.

ראו גם

• דאיזם
• אגנוסטיות
• איגנוסטיות
• חילוניות
• ביקורת האתאיזם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: פנאנתאיזם

הערות שוליים

1. תיקוני זהר קכב ב, שם צא ב', זהר חלק ג (רעיא מהימנא פר' פנחס)