Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העבדות הייתה מרכיב חשוב בכלכלת יוון העתיקה. תושבי יוון העתיקה ראו את העבדות לא רק כהכרחית לכלכלת המדינה, אלא כדבר טבעי ומקובל אשר אין לערער עליו (למעט ביקורות בודדות שלא זכו לפופולריות - ביניהן שהושמעו על ידי אפלטון, במאה הרביעית לפנה"ס). האסכולה הסטואית ואף הנוצרים הראשונים לא התנגדו לעבדות.
לא נשתמר תיעוד רב על סוגיות העבדות, ועיקר העדויות שנשתמרו קשורות לעיר אתונה ולא לערים אחרות ביוון. מרבית המסמכים המשפטיים הנוגעים לעבדות שנותרו עד ימינו נוגעים לשאלות של חוזים ורווחיות הקשורים לעבדות ולא לשאלות המוסריות העולות מהעבדות.
ביוון העתיקה היו מינוחים רבים לתיאור העבדים והשפחות. ביצירותיו של הומרוס מתואר העבד במונח "דמוס" (δμώς) שמשמעו למעשה "אסיר" או "שבוי מלחמה" - שכן מדובר בעבד שנלקח כשלל. בתקופה הקלאסית נעשה שימוש במונח "אנדראפודון" (ἀνδράποδον - שמשמעו: "אחד עם רגלי אדם"), בניגוד ל"טטראפודון" (τετράποδον - שמשמעו "אחד עם ארבע רגליים" - היינו בקר או צאן).
המונח המקובל ביותר לעבדים בכל התקופות הוא "דולוס" (δοῦλος) המופיע כבר בתקופה המיקנית שמשמעו - אדם שהוא קניין, בניגוד לאלאותרוס (ἐλεύθερος) - אדם חופשי.
מונח נוסף בו נעשה שימוש הוא "אויקטס" (οἰκέτης, שמשמעו - "מי שגר בבית" או "ביתי").
היסטוריונים מצאו עדויות לכך שכבר בתקופה הקדומה של יוון המיקנית הייתה הכלכלה מבוססת על העבדות. מסמכים מתקופה זו מבדילים בין שתי קטגוריות של עבדים - "עבדים פשוטים" (εοιο) ו"עבדי האל" (θεοιο) - ככל הנראה עבדי אל הים פוסידון. העבדים הגיעו (בהסתמך על שמותיהם) מקיתירה, כיוס, למנוס והליקרנסוס וככל הנראה נחטפו לעבדות על ידי שודדי ים. על פי תיעוד שנשתמר, נישואים בין עבדים לשאינם עבדים היו מקובלים. כמו כן, עבדים היו יכולים להפוך לאמנים עצמאיים ולרכוש אדמה. ההבדל העיקרי בין התושבים בתקופה המיקנית לא היה בין אנשים חופשיים לעבדים - אלא בין מי שהיה עצמאי למי שעבד עבור ארמון המלוכה.
בתקופת הומרוס שונתה הטרמינולוגיה, ועבדים לא נקראו עוד דולוס (δοῦλος) אלא דמוס (δμώς). עבדים שכונו דמוס באיליאדה ובאודיסיאה היו בעיקר נשים שנלקחו כשלל מלחמה (בשעה שהגברים, לרוב, נהרגו בשדה הקרב). נשים אלו שימשו כמשרתות וכפילגשים. בתקופה זו היה העבד חלק בלתי נפרד מהאויקוס - התא המשפחתי, אולם הסטטוס החברתי של עבד היה הנמוך ביותר.
לא ברור מתי התחיל הסחר בעבדים. ב"מעשים וימים" של הסיודוס מהמאה השמינית לפנה"ס מוזכרים עבדים אולם לא ידוע מקורם. גם חוקי המחוקק דרקון משנת 620 לפנה"ס דנים בעבדים, וחוקיו של סולון (594 - 593 לפנה"ס) אוסרים על עבדים לעסוק בהתעמלות ולקיים יחסי מין עם קטינים (דבר שהותר לאזרחים החופשיים). בתקופת הדמוקרטיה האתונאית העבדים כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהכלכלה, ובמאה השישית לפנה"ס כבר החל הסחר בעבדים בין הערים היווניות - וזאת מבלי שהדבר עומד בסתירה למגמות הדמוקרטיות של תקופה זו (הדמוקרטיה הייתה עניינם של האזרחים החופשיים בלבד).
ערך מורחב – כלכלת יוון העתיקהלעבד הותר לעסוק בכל פעילות כלכלית, למעט בפוליטיקה, שהייתה נחלתם של האזרחים החופשיים בלבד.
הפעילות העיקרית של העבדים הייתה בתחום החקלאות, שהיוותה את בסיס הכלכלה ביוון העתיקה. ספרות רבה שנכתבה ביוון העתיקה מתארת את אופן ניהול המשאבים של בעלי האדמות והשימוש בעבדים (כגון "הכלכלה" של קסנופון). בעוד שבכפרים בעלי האדמות (בעלי חלקות קטנות) הסתפקו לרוב בכוח האדם המשפחתי, האחוזות הגדולות שהצריכו שימוש בכוח אדם רב התבססו, כמעט תמיד, על עבדים ולא על שכירים. יחד עם זאת, לא היו ביוון העתיקה אחוזות בסדר גודל של הלטיפונדיות של רומא העתיקה.
תחום כלכלי נוסף בו נעשה שימוש רב בעבדים היה תחום הכרייה. המכרות היו בבעלות פרטית של אזרחים עשירים ומרבית הכורים היו עבדים. כך לדוגמה הסטרטגוס ניקיאס חכר אלפי עבדים שיעבדו עבורו במכרות הכסף של לאוריון שבאטיקה. קסנופון במאמרו "על ההכנסות" ציין כי הוא קיבל אובולוס אחד ליום עבור כל עבד, היינו 60 דרכמאות לשנה. קסנופון העריך כי למעלה מ-30,000 עבדים עבדו במכרות לאוריון, והוא מציין כי אם לעיר יהיו שלושה עבדים לכל אזרח, די בהחכרתם כדי לתקצב את פעילות העיר עבור כל אזרחיה. תנאי המחיה במכרות היו קשים ביותר, והעבדים לרוב מתו שם תוך זמן קצר.
עבדים שימשו גם כאומנים וסוחרים, ועבדים רבים עבדו בייצור מוצרים מסחריים. מפעל המגינים של ליסיאס העסיק 132 עבדים. לאביו של דמוסתנס היו 32 עבדים טבחים ו-20 עבדים שעבדו בניקיון משק הבית.
מספר העבדים שהיו ביוון העתיקה אינו ידוע, מאחר שלא נעשה כל סקר או מדגם. אין מחלוקת כי דווקא באתונה הדמוקרטית היה מספר העבדים הגדול ביותר. ככל הנראה במאה החמישית לפנה"ס היו באתונה כ-80,000 עבדים[1]- היינו, בממוצע, שלושה או ארבעה עבדים לכל בית אב. במהלך המאה החמישית, תוקידידס מתאר בריחה של 20,000 עבדים במהלך מלחמת דקליה (מרבית העבדים היו אומנים שעסקו ביצור מוצרים מסחריים), ואינו מוצא בכך דבר יוצא דופן. מכך ניתן ללמוד כי מספר העבדים היה גדול בהרבה.
ההערכה הזהירה ביותר (הנמוכה ביותר) של מספר העבדים בתקופת דמוסתנס מניחה כי היו באתונה כ-20,000 עבדים[2] - היינו עבד אחד לכל בית אב.
בין השנים 317 לפנה"ס ו-307 לפנה"ס (תקופת שלטונו של דמטריוס פאלריוס) נערך סקר של מספר התושבים באטיקה ונספרו 21,000 אזרחים, 10,000 מטויקים (תושב זר ללא זכיות אזרח) ו-400,000 עבדים.
על פי הספרות ששרדה, כל בית אב ביוון העתיקה החזיק לפחות עבד אחד. על פי אריסטופאנס במחזהו "פלוטוס", אפילו החקלאים העניים ביותר החזיקו מספר עבדים. אריסטו בספרו "פוליטיקה" מגדיר בית אב כיחידה הכוללת אזרחים חופשיים ועבדים. למרות ששיעור העבדים ביוון היה גבוה כאמור לעיל, הוא מועט בייחס למספר העבדים שהיו בערים באימפריה הרומית.
תוקידידס ציין כי מבחינת צפיפות האוכלוסין, מספר העבדים באי כיוס היה הרב ביותר.
ארבעת המקורות העיקריים להשגת עבדים היו: מלחמה, שוד ימי, חטיפות וסחר בינלאומי.
בהתאם לדיני המלחמה של התקופה העתיקה - המנצח במלחמה הפך לשליט ולבעלים של המובסים - בין אם לחמו באופן פעיל ובין אם לאו. הצד המפסיד במלחמה שועבד על ידי המנצח. תוקידידס מספר כי 7,000 תושבי הכפר היקארא בסיציליה נלקחו כשבויי מלחמה על ידי ניקיאס ונמכרו לכפר הסמוך קטניה עבור 120 כיכרות. בשנת 348 לפנה"ס תושבי אולינתוס נמכרו לעבדות, ובשנת 335 לפנה"ס תושבי תבי נמכרו לעבדות על ידי אלכסנדר מוקדון.
על אף שהיה זה נוהג מקובל, האזרחים החופשיים התנגדו לרוב למכירת ערים שלמות לעבדות, וידוע על מספר גנרלים שסירבו למכור את המובסים לעבדות, לדוגמה המצביא הספרטני אגסילאוס השני, לדברי פלוטרכוס בספרו "חיי אגסילאוס", וכן קליקרטידאס, כאמור בספרו של קסנופון "הלניקה".
מספר ערים אסרו את המנהג, והערים מילט וקנוסוס במאה השלישית לפנה"ס חתמו על אמנה לפיה התחייבו שלא למכור אף תושב חופשי אחת של השנייה.
מנהג שהיה קיים היה פדיון כל אזרחי עיר שנשבתה ונמכרה לעבדות. כך לדוגמה, קסנדר פדה בשנת 316 לפנה"ס את כל תושבי תבי.
שוד ימי וחטיפות יבשתיות שמשו מקור שופע וקבוע לעבדים[3]. שודדי הים נהגו לחטוף נוסעים של ספינות ומלחים ולדרוש עבורם כופר נפש, בהתאם לעושרו של כל חטוף. במידה ולא ניתן הכופר, נמכרו החטופים לסוחרי עבדים. לדברי תוקידידס, אזורים מסוימים התפרנסו מסחר זה, לדוגמה תושבי אקרנאניה שבמערב יוון וכן אזור אסיה הקטנה. בתקופה ההלניסטית, אזור קיליקיה הפך אף הוא למוקד של שוד ימי וחטיפות.
התעצמות וההתפשטות של האימפריה הרומית הביאו לגידול בביקוש לעבדים ולגידול בהיקף השוד הימי, ואולם, החל מהמאה הראשונה לפנה"ס החלו השלטונות הרומיים לנסות ולהפסיק את השוד הימי והחטיפות. הביקוש לעבדים בתקופה זו סופק על ידי שבויי מלחמות.
מקור נוסף להשגת עבדים היה הסחר עם עמים ברבריים שכנים: התראקים, סקיתים, קפדוקיאנים ופאפלאגוניאנים. סוחרי עבדים תפסו תושבי כפרים ושבטים סמוכים ומכרו אותם לעבדות לסוחרים יווניים. אפסוס שבאזור ביזנטיון וטאנייס שבשפך נהר הדון היוו מרכזים עיקריים לסחר עבדים. הרודוטוס מציין שהברברים נהגו למכור את ילדיהם לעבדות. מחירו של עבד בתקופה הקלאסית היה כ-200 דרכמות.[4]
תופעה שטרם הוסברה היא היעדר הגידול הטבעי של העבדים. מובן שבמכרות וביחידות הצבא מרבית העבדים היו גברים, ובבתים מרבית העבדים היו נשים (שפחות), אולם בהנחה שמצב העבדים שעבדו בחקלאות היה דומה לעבדים במדינות הדרום של ארצות הברית, הרי שמספרם היה צריך לגדול. קסנופון, בספרו "הכלכלן", המליץ לבעלי העבדים להלין עבדים ושפחות בנפרד - על מנת למנוע ריבוי טבעי של עבדים[5].
הסיבה למניעת גידול הטבעי היה הרצון לחסוך בעלויות גידול ילדי העבדים, ובהנחה שזול יותר היה לרכוש עבד מאשר לגדל אחד.
עבדים שנולדו בבתי אדונם שימשו כסוג מיוחד של עבדים - ולמעשה היוו אומנים של ילדי האדונים, וסמכו עליהם בגידול הילדים ולקיחתם לבית הספר.
מוזס פינלי הציע מספר דרגות שונות של חופש בהתאם לסוגים שונים של זכויות:
לעבדים באתונה לא היו זכויות משפטיות. אדם חופשי העובר עבירה יענש בתשלום קנס בעוד שעבד יולקה. היחס היה, ככל הנראה, הצלפה אחת לכל דרכמא. עדות של עבד בבית המשפט לא הייתה קבילה, אלא אם הושגה בעינויים של העד. העבד עצמו לא היה מוגן שלעצמו, והיווה קניין אדונו בכך שאם העבד נפגע, קיבל אדונו את הפיצויים. עבד שאדונו התעלל בו לא יכול היה לעשות דבר, אולם אזרחים חופשיים אחרים יכלו לפתוח בהליכים כנגד אותו אדון, לא בשל טובת העבד, אלא כדי למנוע אכזריות מיותרת של האזרח - כך גם נאסרה רציחת עבד - מטעמים של מניעת בזבוז ולא מטעמי הגנה על העבד, והאדון הרוצח את עבדו היה נענש לכל היותר בהגליה (העונש על גרימת מוות ברשלנות), ולא בעונש על רצח (עונש מוות).
קודם לתקופת סולון, היה נהוג באתונה למכור לעבדות אדם שלא עמד בתשלום חובותיו, או לשעבד את החייב לנושהו. העבד שוחרר בתום תשלום חובו (בדומה להסדר המופיע בספר דברים ט"ו, 12 - 17). שיעבוד זה הוסדר בחקיקה בתקופת דרקון. מנהג זה נאסר בתקופת סולון, עם ההחלטה על הסייסכתיאה (σεισάχθεια) - שמיטת החובות, והאיסור על מכירת אתונאים חופשיים אפילו ביוזמתם וברצונם.
בגורטין התגלה על גבי אבן מהמאה השישית לפנה"ס קודקס של חוקים המתייחסים לעבדים. על פי כללים אלה, ילדי עבדים שייכים לאדוניהם, האדון קיבל פיצוי בשל פגיעה בעבד, והעבד נענש בכפל הקנס שניתן לאדם חופשי בגין אותה עבירה. בהתאם, העונש בגין עבירה כנגד עבד היה מחצית מהעונש הניתן בפגיעה באדם חופשי, כך לדוגמה העונש בגין אונס של אישה חופשית על ידי עבד היה קנס של 200 סטאטרים, בעוד שבגין אונס שפחה על ידי עבד אחר היה קנס של אובולוס אחד. יחד עם זאת, קודקס זה נחשב למתקדם ביותר ביוון בכך שהרשה לעבדים להיות בעלים של רכוש - ואף בעלים של בתים ובקר, ואלה יכלו להוריש רכוש זה לילדיהם.
נוהג של שחרור עבדים היה קיים בכיוס כבר במאה השישית לפנה"ס אולם ככל הנראה נוהג זה היה קיים ביוון עוד קודם לכן. די היה בכך שהבעלים שחרר את העבד בפני אזרחים חופשיים במקום ציבורי כדי להעניק לעבד את חירותו. מקום מקובל לשחרור העבדים היה בתיאטראות שהיו ממוקמות בערי יוון העתיקה, או בפני מותב של בית דין. מנהג זה של שחרור העבדים נאסר באתונה על מנת למנוע אי בהירות משפטית. החל מהמאה הרביעית לפנה"ס מנהג שחרור העבדים נעשה נפוץ יותר ויותר כפי שמעידים לוחות אבן שהתגלו בדלפי ובדודונה בהם מתואר שחרור העבד מעבדותו. בדרך כלל שחרור העבד נעשה ביוזמת האדון, והעבד, לרוב, נדרש לשלם את מחיר עלותו של עבד חדש - עלות ששילם בחסכונותיו או באמצעות הלוואה (אראנוס - ἔρανος) שלקח מחבר או מאדונו. לרוב שחרור העבד היה במסגרת פעילות דתית - והעבד "נמכר" לאחד האלים (לרוב אפולון) - כאשר המקדש קיבל חלק מהתשלום ששילם העבד.
שחרור העבד יכל להיות מוחלט או חלקי, והעבד המשוחרר היה מוגן משיעבוד מחדש על ידי יורשיו של אדונו.
עבד משוחרר קיבל מספר זכויות אולם לא היו לו זכויות של אדם חופשי (כאמור בספרו של אפלטון - "החוקים"), לדוגמה, נאסר על עבד משוחרר להיות עשיר יותר מהאדון ששחרר אותו.
לא ידועים כיום פרטים רבים על תנאי המחיה של העבדים ביוון העתיקה. קסנופון, בספרו כלכלה הציע להתייחס לעבדים כאל בקר - היינו להעניש על אי ציות ולתת פרסים בגין התנהגות טובה. אריסטו הציע בספרו פוליטיקה שהיחס לעבדים יהא כאל יחס לילדים.
הספרות היוונית מזכירה מקרים רבים בהם הולקו העבדים, על מנת לשפר את ביצועי עבודתם. בתחילת מחזהו של אריסטופאנס "הפרשים" מתלוננים שני העבדים כי הם מוכים בלי סיבה.
תנאי המחיה של העבדים השתנו בהתאם למעמדם. עבדים במיכרות חיו בתנאים גרועים מעבדי הערים אשר יכלו, תמורת תשלום לאדונם (אפופורה - ἀποφορά) להתגורר שלא בבית אדונם, וכך יכלו לעבוד בעבודה חלקית לאחר שעות עבודתם ולחסוך כסף על מנת לרכוש את חירותם.
באתונה נאסר על הלקאת עבדים, וזאת ככל הנראה הסיבה ש-20,000 עבדי העיר לא ברחו ממנה בסוף המלחמה הפלופונסית. ככל הנראה מדובר היה בעבדים שהם אמנים, אשר יכלו להחזיק קניין ולהרוויח כסף מעבודות נוספות.
בעולם העתיק ראו את העבדות כמובן מאליו. אמנם נשמעו טענות ספציפיות בדבר עבדים מסוימים ששועבדו שלא כדין, אולם עצם מושג העבדות לא היה נתון לספקות. הומרוס והכותבים הפרה קלאסיים ראו בעבדות תוצאה בלתי נמנעת של מלחמה. הרקליטוס אמר כי "המלחמה היא האב של הכל, המלך של הכל, ההופך חלק לעבדים, ומשחרר אחרים".
בתקופה הקלאסית נוצר הרעיון של "עבדות טבעית". אייסכילוס כותב במחזהו "הפרסים" שהיוונים רואים עצמם כאנשים חופשיים, לעומת אאוריפידס המציין במחזה "הלנה" כי "הפרסים כולם הם עבדים למעט אדם אחד (הכוונה למלך הפרסי)".
היפוקרטס טען בסוף המאה החמישית לפנה"ס כי האקלים של אנטוליה שהוא אקלים נוח יותר מביא לכך שאנשי אנטוליה כנועים יותר, בעוד שהאקלים היווני הקשה יותר יוצר אנשים חופשיים. אריסטו בספרו "פוליטיקה" מרחיב רעיון זה של "עבדות טבעית" ומציין כי יש אנשים שהם מטבעם אדונים ויש אנשים שהם מטבעם עבדים.
אפלטון עצמו, שנמכר לעבדות ושוחרר על ידי חבריו, מתנגד נחרצות לעבדות.
הסופיסטים טענו כי כל בני האדם, בין יוונים ובין ברברים הם אותו הגזע, ולכן יש עבדים שיש להם נפש של אדם חופשי ולהפך.
גם בהשקפות היווניות על אוטופיה לא יכלו היוונים לדמיין עולם בלי עבדות. בעוד שהיו מחזות יווניים בהם הוצבו נשים בעמדת כוח (כגון ליזיסטרטה ונשים באספת העם) לא היו מחזות בהם שלטו העבדים או לא היו עבדים. אריסטו אמר שלא היה צורך בעבדים אילו הכלים יכלו לעבוד לבד: כלומר המצב היחיד בו יכל יווני עתיק לתאר חברה ללא עבדים הוא כשאין לאנשים צורך לעבוד כלל, כמו בתור הזהב המיתולוגי.
הדיון בעבדות ביוון העתיקה התפתח בתקופה המודרנית לאור ההשקפות השונות על העבדות המודרנית. הנרי מלון פרסם בשנת 1847 את הספר "ההיסטוריה של העבדות בעת העתיקה" כחלק מטענותיו למען ביטול העבדות במושבות האימפריה הצרפתית. בעוד שהתאוריות המתבססות על קרל מרקס טענו כי העבדות היוותה הבסיס לדמוקרטיה האתונאית, אדוארד מאייר בספרו "עבדי העולם העתיק" משנת 1898 טען כי העבדות הייתה ממניעים חברתיים וחוקיים ולא נבעה ממניעים כלכליים. המלומדים עדיין חלוקים אם יוון הייתה "מדינת עבדות" במשמעות המודרנית של מושג זה, או "מדינת מעמדות" (בדומה למעמדות שהיו בהודו קודם לכיבוש הבריטי).
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
