Loading AI tools
טקס הנעשה בסיום מסכת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיום מסכת הוא טקס חגיגי המציין סיום שלב משמעותי של תלמוד תורה. לרוב סיום מסכת גמרא או סדר משניות. לעיתים קרובות משולב טקס זה באירוע אחר, כגון סיום תקופה או מסיבה, כדי להוסיף נופך של מצווה לאירועי חולין.
המקור למנהג מובא בתלמוד כהנהגה של אביי, ראש ישיבת פומבדיתא, שכשהיה רואה תלמיד שהשלים לימוד מסכת, היה עורך יום חג לכל חכמי הישיבה ותלמידיה.[1]
מקורות נוספים הם דבריו של רבי יצחק במדרש, המתייחסים למעשיו של שלמה לאחר שנעשה לחכם מכל אדם:
"ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו".[2] אמר ר' יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".
— קהלת רבה, א, א
וכן טעם שניתן על ידי רבי שלמה לוריא, שלקח את העיקרון הנלמד מחגיגת ט"ו באב, שאחת הסיבות שניתנו לה בגמרא היא השמחה על סיום כריתת העצים לשימוש במזבח העולה[3] והחילו עיקרון זה אף על סיום מסכת, שאף היא שמחה של מצווה.[4]
בספרי ההלכה של הרמב"ם ור' יוסף קארו לא הובא נוהג זה, וכך גם ביהדות תימן לא נהגו לערוך סיומי מסכת, ומיד לאחר סיום המסכת היו מתחילים מסכת אחרת ללא כל טקס[5].
הטקס נחלק למספר חלקים:
לאחר סיום הקראת סוף המסכת, נאמר טקסט קצר, המכונה בשם "הדרן" ('חזרנו' או 'נחזור', בארמית) על שם תחילתו. הטקסט כולל כעין התחייבות לחזור על החומר הנלמד, סגולות נגד השכחה, דברי שבח והודאה העוסקים בלימוד התורה, וחותם באמירת נוסח מיוחד של קדיש.
טקסט ההדרן השתנה עם השנים, אך כיום הנוסח המופיע בסופם של רוב ספרי הקודש הוא כדלהלן (בתור דוגמה, ננקטה מסכת ברכות). הטקסט מנוקד, ולאחר כל קטע טקסט ניתן הסבר למקורו ומשמעותו.
”הֲדַרַן עַלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְהֲדַרַך עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתֽנַשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְלֹא תִּתֽנַשִׁי מִינַן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי”. חוזרים על טקסט זה 3 פעמים.
ההסבר הנפוץ לקטע זה הוא תרגום מילולי, ללא התחשבות במשחקי מילים אפשריים:
חזרנו עלייך מסכת ברכות וחזרת עלינו. דעתנו עלייך מסכת ברכות ודעתך עלינו. לא נשכח ממך מסכת ברכות ולא תשכחי מאיתנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
פירוש נוסף נתן רבי חיים בן בצלאל מפרידברג,[6] פירושו מסתמך על דו-המשמעותיות של חלק מהמילים[דרושה הבהרה], ובעיקר על ההבדל בין השורש ה-ד-ר בארמית בבלית שמשמעותו חזרה ובין אותו השורש בעברית: ”נחזור עלייך מסכת ברכות, והדרך יהיה שרוי עלינו. דעתינו תהיה נתונה לך מסכת ברכות, והשגחתך תהא שרויה עלינו. לא נשכח אותך מסכת ברכות, ולא תשכחי אותנו, כזוג אוהבים”.
קטע זה של 'הדרן עלך', יחד עם שמות בני רב פפא הוא כנראה החלק הקדום ביותר מתוך טקסט ה"הדרן". קטעים אלו מוזכרים לראשונה בדבריו של רב האי גאון[7] בשינויים קלים מהנוסח הנהוג כיום, כאשר השינוי העיקרי הוא שבזמנו של רב האי גאון, החלק הראשון לא היה נאמר על ידי המסיים עצמו, אלא היה נאמר למסיים על ידי הקהל.
”יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אלוקינו ואלוקי אַבוֹתֵינוּ שֶׁתְהֵא תּוֹרַתְךָ אוּמוּנִתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶה ותְהֵא עִמָנוּ לעוֹלָם הַבָּא. חַנִינָא בַּר פַּפָּא, רַמִי בַּר פַּפָּא, נַחְמָן בַּר פַּפָּא, אַחַאי בַּר פַּפָּא, אַבָּא בַּר פַּפָּא, רַפֽרַם בַּר פַּפָּא, רָכִיש בַּר פַּפָּא, סוֹרְחָב בַּר פַּפָּא, אַדָא בַּר פַּפָּא, דָרוֹ בַּר פַּפָּא.”
מקור אמירת עשרה שמות אלו לוט בערפל, ואף זהותם של אותם בנים אינה ברורה. רב האי גאון כבר נשאל לגביהם,[7] וענה כי אין כל אותם המנויים ברשימה, בניו של רב פפא המפורסם. וכי על פי המסורת, יש באמירת שמותיהם סגולה לסייע כנגד השכחה. גם בהבדלה דרבי עקיבא, חיבור המיוחס לתקופת הסבוראים, מובאת רשימת שמות בני רב פפא כחלק מסגולה למניעת שכחה. כמו כל מנהג שסיבתו אינה ידועה, הוצעו לו מספר הסברים.[8] הרמ"א, שלא ראה את דברי רב האי גאון, הציע כי רב פפא, שהיה עשיר, היה עורך סעודות סיום מסכת לעשרת בניו, ואף קישר בדרך הדרוש בין שמות עשרת הבנים ובין עשרת הדיברות ועשרת המאמרות שעמם נברא העולם, המוזכרים בפרק הרביעי של מסכת אבות.[4]
”הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹקינוּ, אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ כּוּלָנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כּוּלָנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ. "מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ: כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי." "יְהִי-לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ-- לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ."[9] לְעוֹלָם, לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ: כִּי בָם, חִיִּיתָנִי.[10] בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמֽדֵנִי חֻקֶּיךָ.[11] אמן אמן סלה ועד.”
”מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה' אלוקינו ואלוקי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנו עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֱאמַר: 'וְאַתָּה אֱלֹקים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת--אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא-יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם; וַאֲנִי, אֶבְטַח-בָּךְ.'”.
אם הסיום נערך בנוכחות מניין (עשרה אנשים), אומרים קדיש לאחר הסיום, נוסח הקדיש נתון במחלוקת. ברוב קהילות אשכנז ובחלק מעדות המזרח[17] (וכן כתב לומר אדמו"ר הרמ"מ מליובאוויטש[18]) נהגו לומר קדיש בנוסח מיוחד, הנקרא "קדיש הגדול", וזהו הקדיש המודפס בש"ס וילנא [ועל פי זה נדפס בכל המהדורות שבימינו] נוסח זה דומה לקדיש דעתיד[19] המובא בסדר התפילה להרמב"ם, (לדבריו יש לומר קדיש דעתיד לאחר כל לימוד תורה וכך נוהגים רוב יהדות תימן). ובחלק מעדות המזרח[20] אומרים קדיש דרבנן רגיל (הקרוי גם קדיש על ישראל) (וכך נוהגים גם בחב"ד[21]) [22].
נוסח קדיש הגדול הוא כפי נוסח הקדיש הרגיל בתוספת קטע בתחילתו על העולם בביאת המשיח, תחיית המתים, בנין בית בית המקדש ושובה של מלכות שמים, וכן בתוספת קטע המתחיל במילים 'על ישראל'. הנוסח בתחילת הקדיש נרמז במסכת סופרים,[23] ונאמר לרוב רק כאן ולאחר קבורת המת, ובקהילות מסוימות גם בתשעה באב.
הקדיש נאמר על ידי המסיים, אך אם במקום נמצא אבל, הוא עשוי לומר את הקדיש במקומו.
מנהג עתיק הוא שלא רק אלו שלמדו את המסכת משתתפים בסעודת המצווה, אלא כל מי שיש לו נגיעה כלשהי ללימוד משתתף בשמחה. רבי משה מינץ מוסר[24] כי בזמנו היה מנהג שבעלי הבתים שבעיירה היו מתקבצים לישיבה עם תחילת לימוד המסכת ובסופה.
באותו מקום, כותב הרב מינץ כי כשמגיעים לקראת סיום המסכת, אין לסיימה, אלא יש לשייר מעט בסוף, כדי שניתן יהיה לקיים את סעודת המצווה כיאות, בזמן הראוי לכך. דברים אלו היוו פתח לדיונים בין האחרונים בדין זה, שכן סיום המסכת היא הצורה הנוחה ביותר להבטיח שסעודת מצווה תתקיים במועד מסוים, כגון המנהג שבכור שאכל בסעודת מצווה פטור מתענית בכורות למשך שאר היום, או מנהג גור לדאוג לכך שיתקיים סיום מסכת בכל יום מימי תשעת הימים ועל ידי כך הותרו באכילת בשר ושתיית יין[25].
יש הנוהגים כי כאשר מתקיים סיום מסכת לאחר התפילה או לפניה – אין אומרים תחנון.[26][27]
ערך מורחב – ימי בין המצרים#מנהג סיומי מסכתנהוג ברוב עדות ישראל, שבכורות מתענים בערב פסח תענית בכורות, זכר להצלתם ממכת בכורות. אולם בפועל, נהוג להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסעודת מצווה של סיום מסכת. לכן, נערכים במקומות רבים סיומים בערב פסח.
בשנים האחרונות התפתח מנהג שנערים מסיימים מסכת בחגיגת בר המצווה שלהם.
פעמים רבות נהוג לעשות סיום מסכת שנלמדה לזכר נפטר באזכרה ב-30 למותו, או לאחר שנה למותו.
חסידי חב"ד נוהגים לעשות סיומי מסכת בימי תשעת הימים[28], לאור קריאת הרבי מנחם מנדל שניאורסון לעשות זאת כדי להוסיף בימים האלה בשמחה של מצווה. אך נוהגים שלא לאכול בשר ולשתות יין בסיומים אלו[28]. יש שממשיכים לעשות סיום מסכת מדי יום גם בימים הבאים עד ט"ו באב כהצעת הרבי מלובביץ'[29].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
