נורדרנאי
עיר בגרמניה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נורדרנאי (בגרמנית: Norderney) הוא אי בים הצפוני מול קו החוף של סקסוניה התחתונה, גרמניה, ואחד משבעה איים מאוכלסים המהווים חלק משרשרת איי פריזיה המזרחית. הוא ממוקם בין האי יוסט (Juist) ממערב לאי בלטרום (Baltrum) ממזרח. האי הוא גם מועצה מקומית השייכת למחוז אאוריך (Aurich) ומתגוררים בו כ-6,000 תושבים (נכון לדצמבר 2015).
| |||
 | |||
| מדינה |
 גרמניה | ||
|---|---|---|---|
| מדינה פדרלית |
 סקסוניה התחתונה | ||
| חבל ארץ | פריזיה המזרחית | ||
| שטח | 26.29 קמ"ר | ||
| גובה | 5 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ במועצה המקומית | 5,992 (31 בדצמבר 2022) | ||
| ‑ צפיפות | 226 נפש לקמ"ר (2015) | ||
| קואורדינטות | 53°42′26″N 7°08′49″E | ||
| אזור זמן | UTC+1 | ||
| http://www.stadt-norderney.de/ | |||
נורדרנאי הוא אתר תיירות ונופש פופולרי ומגיעים אליו מדי שנה כ-300 אלף מבקרים, שעליהם מתבססת למעשה כלכלת האי. נורדרנאי ובורקום הם שני האיים היחידים מבין השבעה המאוכלסים אשר עליהם מותרת תנועת מכוניות, ועל כן הם גם המאוכלסים והצפופים ביותר.
שטחו הכולל של האי הוא 26.29 קמ"ר, רוחבו כ-2.5 ק״מ בממוצע, אורכו כ-14 ק"מ, והוא האי העשירי באורכו בגרמניה. העיירה ורוב אזורי המגורים מרוכזים בחלקו המערבי של האי, בעוד חלקו המזרחי, ולמעשה יותר ממחציתו, הוא שמורת טבע, שהתנועה בתוכה מותרת רק ברגל.
הגישה לאי, כמו לשאר האיים בשרשרת, אפשרית רק דרך הים באמצעות מעבורת או דרך האוויר בטיסה במטוס קל (באי יש שדה תעופה קטן). אין גשרים או מעבורות בין האיים, ומבקר הרוצה לעבור מאי לאי, חייב להפליג עם המעבורת ליבשת ומשם לקחת מעבורת נוספת לאי שאליו הוא רוצה להגיע.
נורדרנאי הוא האי היחיד באזור שבו התגוררו יהודים (ר' פרק "יהודים בנורדרנאי" בהמשך).
נורדרנאי, כמו יתר איי פריזיה המזרחית, הוא אי חולי, אשר נוצר ועוצב על ידי זרמי הים והרוחות. זרמי הים הצפוני סוחפים לעבר חופי היבשת כמויות עצומות של חול, ההולכות עם הזמן ונערמות אל מול החוף, ובנקודות מסוימות אף מגיחות מעל פני הים ויוצרות איים. כך נוצרה למעשה שרשרת איי פריזיה המזרחית, המאופיינים במבנה צר וארוך, ומסודרים בשורה אל מול קו החוף הצפוני של גרמניה והולנד. יש לציין כי התופעה עדיין נמשכת, ונורדרנאי, כמו האיים השכנים, הוא אי "דינמי", אשר ממשיך להתעצב על ידי הים והרוחות. הדינמיות הזאת מביאה לעיתים גם להיעלמותם של איים באזור: האיים ליטייהורן (Lütjehörn) וקכלופלאטה (Kachelotplate) נמחקו מעל המפה לאחר שיטפונות חזקים בים הצפוני.
בשל התופעה שתוארה לעיל, פני הים שבין האיים ליבשת רדודים מאוד, ובעת השפל, כאשר הים נסוג, נחשפת קרקעית הים, עד כדי שבנקודות מסוימות ניתן בשעות השפל ללכת ברגל מהאיים ליבשת. השטחים הללו מכונים "מרבץ שפל" (בגרמנית: Wattenmeer, באנגלית Mudflat).
פני האי נמוכים - גובה האי הוא 5 מטר מעל פני הים - והנוף מורכב רובו ככולו מדיונות, הנוצרות כאשר הרוחות החזקות, האופייניות לאזור, סוחפות הלאה את החול אשר הים עורם על גבי האי. ניתן להבין את האופי בו האי נוצר ומתעצב, בעת טיול מסביב לאי או בהתבוננות בתצלומי אוויר שלו: קו החוף הצפוני, המערבי והמזרחי הוא חולי (אשר הופך אותו כמובן לאטרקטיבי במיוחד למבקרים בעונת הקיץ), בעוד החוף הדרומי, הפונה ליבשת, הוא בוצי, ולאורכו נבנה אף סכר שתפקידו למנוע את הצפת האי בעת הגאות.
מרבץ השפל שתואר לעיל מהווה מוקד משיכה למיליוני עופות מסוגים שונים. בעת השפל, כאשר הים נסוג, נותרים על הקרקע החשופה אינספור דגים קטנים, סרטנים, צדפות וכדומה, המספקים מזון בשפע לציפורים. לפיכך, רובו של האי וחלק מהים סביבו הם שמורת טבע מוגנת, שהתנועה בה מותרת רק ברגל.
האי וסביבתו מהווים כאמור מוקד משיכה לציפורים, ונמנו עליו כ-95 מינים שונים של עופות, ביניהם סוגים שונים של שחפים, וכן ברווזים, אווזים, שחרורים, דרורים, קיוויות מצויצות, חופיות, שלצדפים, ועוד רבים אחרים.
גם ארנבים מצויים באי בהמוניהם, כולל בשטחי המגורים, אך יש לציין כי אינם ילידיים, והובאו לשם על ידי בני אדם, ובהינתן מיעוט יחסי של אויבים טבעיים התרבו בהמוניהם והתפשטו בכל רחבי האי.
עוד ניתן לראות בסביבת האי כלבי ים. במשך מאות שנים נטבחו בים הצפוני כלבי ים בהמוניהם על ידי בני האדם, אשר האמינו כי כלבי הים מחסלים את הדגה בים, עד כי בשנות ה-30 של המאה ה-20 עמדה אוכלוסיית כלבי הים של הים הצפוני בפני הכחדה. ב-1953 נחקק בגרמניה חוק להסדרת ציד כלבי הים, וב-1971 נאסר הציד לחלוטין וכיום מונה אוכלוסיית כלבי הים באזור כ-7000 פריטים. כיום כלב הים הוא חיה מוגנת, וחל אף איסור להתקרב לחוף באי שעליו נוהגים כלבי הים לרבוץ בשמש.
האקלים באזור הוא ימי ממוזג, והטמפרטורות קיצוניות פחות מאלה שביבשת הסמוכה - הן בעונה הקרה והן בעונה החמה. בחורף נדיר למדי שהטמפרטורות יורדות אל מתחת לאפס, ולרוב הן נעות בין 0 ל-5 מעלות צלזיוס. בחודשי הקיץ נדיר שהטמפרטורות נוסקות מעל ל-25 מעלות, ולרוב הן נעות בין 15 ל-20 מעלות צלזיוס.
ביולי 2014 נרשמה באי טמפרטורת שיא של 34.1 מעלות צלזיוס.
משקעים יורדים באי בכל עונות השנה (138 ימי גשם וכ-770 מ"מ משקעים בממוצע בשנה). הסתיו הוא במידה מסוימת העונה הגשומה ביותר, והחודש הגשום ביותר הוא נובמבר, בו יורדים בממוצע 87.6 מ"מ גשם. פברואר הוא החודש היבש ביותר עם 40.7 מ"מ גשם בממוצע.
באי יש מעט יותר שעות שמש מאשר ביבשת הסמוכה, עם מעל ל-1,600 שעות שמש בשנה.
טמפרטורת מי הים בסביבת האי היא בין 3 ל-7 מעלות צלזיוס בחורף, ומעל 20 מעלות בקיץ.
המאפיין האקלימי הבולט והמורגש ביותר באי הן רוחות חזקות, שבסתיו ובחורף מתקרבות לעיתים לעוצמה המאפיינת סופות הוריקן, ומרימות גלים בים עד לגובה של 8.5 מטר.
מאי דייגים לאתר תיירות ונופש
מבין שבעת האיים המאוכלסים באזור, נורדרנאי הוא הצעיר ביותר. האזכור הראשון לקיומו הוא מ-1398, והאי קיים בצורתו הנוכחית רק מאמצע המאה ה-16 בערך. נורדרנאי הוא שריד שנותר מאי גדול יותר בשם בוזה (Buise), שאינו קיים יותר, לאחר ששיטפון ענק ב-1392 פיצל אותו לשניים. לאחר הפיצול, החלק הגדול נקרא עדיין בוזה, והחלק הקטן יותר זכה לשם אוסטרנדה (Ostrende). במרוצת השנים הבאות הלך וקטן בוזה עד שב-1651 נעלם לחלוטין בשיטפון, בעוד שבאותה תקופה שטחו של אוסטרנדה הלך וגדל. במפקד אוכלוסין מ-1551 הוא מוזכר תחת השם "נורדר נייס אוג" (Norder Neys Oog - האי הצפוני החדש), ומצוין שם כי היו עליו באותה תקופה 18 בתי מגורים וכנסייה אחת. עד המאה ה-18 התקיימו התושבים באי בעיקר מדיג ושליית צדפות, אך במחצית השנייה של המאה ה-18 הלך והתפתח באזור הסחר הימי וכן ענף התיירות והנופש, שבהמשך יהפוך לענף העיקרי של כלכלת האי. נקודת ציון בהתפתחות התיירות והנופש באזור נרשמה ב-1797 כאשר הוקם באי אתר הנופש הגרמני הראשון בים הצפוני. האי נחשב גם לאתר מרפא מבוקש, ותיירות המרפא מפותחת בו מאוד עוד מראשית ימי התיירות במקום, שכן האוויר באזור נחשב טוב ומועיל במיוחד לסובלים מבעיות נשימה.
המגדלור
ב-1848 הוקם לראשונה באי מגדלור להנחיית דרכן של ספינות המתקרבות לחוף. בתחילה נבנה המגדלור מעץ, ובהמשך, ב-1870, הוחלף במבנה אבן. המגדלור פועל גם כיום, אם כי, בהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות, עושה שימוש גם בגלי רדיו. המגדל מהווה אטרקציה תיירותית, וניתן לצפות ממנו כמעט על כל חלקי האי.
מלחמות
שלוש פעמים בהיסטוריה הופסקה כליל פעילות הנופש באי עקב מלחמות. ב-1806 נוצחה פרוסיה במלחמה על ידי צרפת של נפוליאון, ופריזיה המזרחית נכבשה וסופחה לממלכת הולנד (אשר סופחה ב-1810 לצרפת). פעילות הנופש באי נעצרה למספר שנים, עד שב-1813 נכבשה פריזיה המזרחית מחדש על ידי פרוסיה, והחיים באי חזרו לסדרם. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הופסקה שוב פעילות הנופש באי וחודשה ב-1919 לאחר סיום המלחמה.
ב-1939, בקיץ שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהו באי כ-48 אלף נופשים, אשר נדרשו להתפנות מהמקום זמן קצר לפני פרוץ הקרבות. במהלך ששת שנות המלחמה היו האיים באזור מוקד לתקיפות אוויריות מזדמנות מצד כוחות בעלות הברית, וזכורה במיוחד מתקפה קשה על האי ואנגראוגה (Wangerooge) באפריל 1945.
מגמות באוכלוסייה
אוכלוסיית האי נמצאה בצמיחה מתמדת עד שנות ה-80 של המאה ה-20, וביתר שאת בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. במפקד של 1980 נמנה בעיר באי מספר שיא של 8,299 תושבים. מאז חלה במניין האוכלוסין שחיקה מתמדת וכיום רשומים באי כ-6,000 תושבים. מספר המבקרים והנופשים עם זאת, נמצא מאז ומתמיד (למעט כאמור הפסקות בעתות מלחמה) בעלייה מתמדת, ועומד כיום על כ-300 אלף בשנה.
2020: השלכות מגפת הקורונה (COVID-19) על האי
ב-11 במארס 2020 התגלה המקרה הראשון של נגיף הקורונה בנורדרנאי[1]. ב-16 במארס, במאמץ לבלום את התפשטות המגפה, החליטו מדינות המחוז של סקסוניה התחתונה, שלזוויג-הולשטיין ומקלנבורג-מערב פומרניה על סגירת כל האיים בים הצפוני ובים הבלטי לכניסת תיירים. בעקבות זאת נדרשו כל התיירים והאורחים בנורדרנאי לעזבו עד לתאריך 22 במארס[2]. ההחלטה התקבלה בעיקר בשל החשש כי המרפאות ובית החולים היחיד באי לא יעמדו בעומס החולים במקרה של התפרצות המגפה בתחומי האי (באותו זמן דווח בעיתונות המקומית כי בכל האי נמצאת רק מכונת הנשמה אחת[3]). תנועת המעבורות לאי הוגבלה לפעם ביום, ורק תושביו הקבועים של האי הורשו לנוע ליבשה ובחזרה. החל מ-11 במאי הורשו תיירים לשוב לאי, במגבלות מסוימות.
כלכלת האי מתבססת בעיקר על תיירות, ובעיירה יש מספר רב של מלונות, דירות וחדרי אירוח, מסעדות, בתי קפה, ברים וחנויות. כמו כן ניתן ליהנות ברחבי האי מאטרקציות ספורטיביות כגון גלישת גלים ורוח, שיט, דאייה, קייטסרפינג, גולף, רכיבה על סוסים ועוד.
ההיסטוריה היהודית בנורדרנאי מתפרשת על פני כ-120 שנה, מ-1820, עת תועדו באי לראשונה "נופשים יהודים", ועד לתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20, אז עזבו את אי אחרוני היהודים שחיו בו, בעקבות התעמרויות קשות מצד השלטונות הנאציים.
המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
נורדרנאי הוא היחיד מבין איי פריזיה המזרחית שבו התגוררו למעשה יהודים. במאה ה-19 רווחה בחופי הים הצפוני "אנטישמיות חופי רחצה" (תופעה שאף זכתה למונח בגרמנית: Bäder-Antisemitismus), שמנעה כניסת יהודים לחופי רחצה ואתרי נופש ומרפא. אלא שלנורדרנאי היו מוניטין ליברליים וסובלניים יותר, וגילויי האנטישמיות בו היו זניחים, ועל כן הפך מוקד משיכה לנופשים ומהגרים יהודים, עד כדי כך שזכה ברחבי גרמניה לכינוי "יודנבאד" (Judenbad - חוף ליהודים). בין הנופשים היהודים הקבועים באי היו גם לא מעט ידועי שם כגון היינריך היינה, פרנץ קפקא, פליקס נוסבאום וסרגיי מיכאילוביץ אייזנשטיין.
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, במקביל להתבססותו של נורדרנאי כאי הגדול, המפותח והעשיר באזור, ובמקביל לעליית הלאומיות והתגברות האנטישמיות ברחבי גרמניה, התחזקו גם גילויי האנטישמיות באיים הסמוכים לנורדרנאי. הדימוי ה״יהודי״ של נורדרנאי שימש את תושבי האיים השכנים כאמצעי לבדל את עצמם ולהציג עצמם כ״נקיים מיהודים״, וכן כדי לזנב בהצלחתו של נורדרנאי. באי בורקום למשל התפרסם בסביבות 1900 השיר הבא:
״בורקום, העיטור היפה ביותר בים הצפוני,
הישאר נקי מיהודים,
השאר את רוזנטל ולווינזון
רק על נורדרנאי״
באי ואנגרוגה (Wangerooge) הוחלפו שתי השורות האחרונות במילים הללו:
״ובאלף קולות תהדהד צעקתנו:
היהודי חייב לצאת, הוא חייב ללכת לנורדרנאי״
העובדה כי נורדרנאי היה אתר הנופש היחיד בים הצפוני שאליו הגיעו יהודים, משכה אליו במקביל גם יזמים יהודים, שהקימו עליו בתי עסק מותאמים ליהודים כגון מאפיות כשרות ובתי מלון כשרים. יזמים אלה זכו להצלחה לא רק בזכות הלקוחות היהודים, אלא גם בזכות העובדה, שהאי היווה מוקד משיכה לרבים מבני המעמד הבינוני-גבוה בגרמניה. כך הלכה הקהילה היהודית הקטנה במקום והתבססה.
ב-1877 נעשו ניסיונות ראשונים להקים באי בית כנסת. ניסיונות אלה נתקלו במכשולים ביורוקרטיים, בין היתר משום שלא היה באי ארגון קהילה יהודית רשמי. בסופו של דבר נעקפו כל המשוכות הביורוקרטיות באמצעות אישור מיוחד שהונפק על ידי הקיסר וילהלם ה-1, ובית הכנסת נחנך ב-1878 (אך הורשה לשמש כבית תפילה ציבורי רק בחודשי הקיץ), ופעל ברציפות עד 1933.
עדות לנוכחות היהודית הבולטת באי ניתן למצוא בין היתר במכתב ששלח הסופר תאודור פונטאנה ב-1881, עת שהה בחופשה בנורדרנאי, ובחר לתאר את חוויותיו מ"אי היהודים", כלשונו, במילים הללו: "איומים במיוחד הם היהודים; פרצופי הנוכל המכוערים והחצופים שלהם (שהרי גדולתם היא בנוכלותם) כופים עצמם על כולם בכל מקום. מי שעסק שנה בהונאת אנשים, או, גם אם לא הונה, אזי ניהל בית עסק מטונף בראביץ' או במסריץ' [עיירות בפולין], אין לו זכות להראות עצמו בנורדרנאי בחברת נסיכות ורוזנות".
עבור נורדרנאי הייתה הנוכחות היהודית בעלת חשיבות רבה. בידיעה שהתפרסמה ב-1896 ב-Im deutschen Reich (ברייך הגרמני), עיתונו של ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה, נכתב כך: "תנופת הפיתוח באתר הנופש הנהדר שלנו [נורדרנאי] בים הצפוני תגבר בקרוב, לאחר שהאי אמרום (Amrum) הכריז על עצמו לאחרונה בחגיגיות בעיתונו האנטישמי כ'אתר נופש גרמני לאומי'".
ב-1901 נכתב באותו עיתון: "סעו לכם ללא דאגה לנורדרנאי, שאינו כה יקר לעומת אתרי נופש אחרים בים הצפוני. האתרים האחרים, הזולים לכאורה וה'נקיים מיהודים', אינם יכולים להתחרות בו".
תקופת רפובליקת ויימר
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בתקופת רפובליקת ויימאר, הגיעה אנטישמיות-החופים בים הצפוני לשיאה וחל איסור גורף ומוחלט על כניסת יהודים לאתרי הנופש באזור. כתוצאה מכך, בשנות ה-20 של המאה ה-20 גדל בכ-50 אחוזים מספר הנופשים היהודים בנורדרנאי, עד שבסופו של דבר חלחלה האנטישמיות גם לשם. ביולי 1924 שלחו תושבים יהודים מודאגים בנורדרנאי מכתב לארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה, וציינו כי האנטישמיות התפשטה גם לנורדרנאי. הם ביקשו עוד כי הנושא יידון בפורום מצומצם ככל האפשר, כדי לא לעורר רגשות טינה נוספים נגד יהודים. עם זאת, עד 1933 המשיכו נופשים יהודים להיות אורחים רצויים בנורדרנאי, ובאופן כללי היו יחסיהם עם התושבים והמבקרים הלא-יהודים תקינים למדי.
1933 - 1941
מ-1933 הלך והורע מעמדם של היהודים באי. ב-1933 נבחר בנורדרנאי לראשונה ראש עיר מהמפלגה הנציונל-סוציאליסטית, ברונו מילר (Bruno Müller), שאחת ממטרותיו, כפי שהוא עצמו הצהיר עליה מאוחר יותר בקורות החיים שלו, הייתה ״להסדיר את היחסים [בין התושבים] במקום״. מילר לא רק הצהיר אלא גם עשה: מועצת העיר בראשותו החלה מיד בהטלת מגבלות על יהודים. עיתון ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה דיווח על כך בהרחבה. ב-14 בדצמבר 1933 דווח שם למשל כי מועצת העיר נורדרנאי הודיעה על הדפסת בולי דואר חדשים, עליהם נכתב ״חופי נורדרנאי נקיים מיהודים!״. עוד פרסמה העירייה, כי החל מקיץ 1934 נופשים יהודים אינם רצויים עוד באי, ויהודי שיתעקש להגיע, ״יישא באחריות לתוצאות מעשיו״. עוד הודיעה העירייה כי במקרה של חיכוכים בין יהודים לגרמנים, על הנהלת החוף או אתר הנופש ״לפעול לטובת האינטרס של האתר ולמען רווחתם של הנופשים הגרמנים, ולדאוג לסילוקם של היהודים מהאי״.
באוגוסט 1933 התפרסם דיווח בעיתון המקומי, לפיו נופש יהודי נעצר על ידי המשטרה והאס-אה, לאחר שהזמין במלון שני חדרים המחוברים עם דלת ביניהם לו ולחברתו הלא-יהודייה. השוטרים פשטו על החדר בלילה ולקחו את האיש למעצר. יש לציין כי הדבר אירע כשנתיים לפני החלת חוקי נירנברג. העיתון דרש כי האיש יישלח למחנה ריכוז ויידון למוות, והזהיר כי: "היהודי הבא שייתפס במעשה דומה, עלול למצוא עצמו יום בהיר אחד מחויב להסתובב בעיר עם שלט שעליו שמו, כתובתו ופירוט קצר של מעשיו הנפשעים, על מנת ליידע את כולם על התנהגותו".
החל מ-1937 לכל המאוחר, נאלצו היהודים באי לחיות תחת אינספור מגבלות, תקנות מיוחדות והתעמרויות מצד השלטונות, עד שב-1938/39 נאסר עליהם באופן מוחלט להיכנס לאתרי הנופש באי.
בניין בית הכנסת, שבו לא התקיימו יותר תפילות מאז 1933, נמכר ביולי 1938 לסוחר מקומי תמורת 3,500 רייכסמארק, תוך התחייבות מצדו להסיר מהבניין כל סממן יהודי. לאחר פרעות נובמבר 1938 ("ליל הבדולח") החלו במקום עבודות להסבת הבניין למחסן. הבניין נותר ללא פגע לאחר פרעות נובמבר, למעט ניסיון כושל של כמה אנשי אס-אה להסיר את סמל המגן דוד מהגג.
ב-10 בנובמבר 1938 אספו אנשי אס-אה את כל היהודים בעיר וריכזו אותם בתוך מתחם מגודר סמוך לבניין המשמש כיום כבית העירייה, שם נאלצו לעמוד במשך כל היום, ובערב הורשו ללכת הביתה. בניגוד לשאר היהודים ברחבי פריזיה המזרחית, יהודי נורדרנאי לא גורשו, משום שמטה האס-אה באי, מסיבה לא ידועה, לא קיבל מעולם את ההוראה לעשות זאת. עם זאת, בחודשים הבאים עזבו כמעט כל היהודים את האי מיוזמתם. שתי הנשים היהודיות האחרונות שנותרו באי היו נשואות לגברים לא-יהודים, אך גם הן עזבו לבסוף ב-1941.
לאחר 1945
לאחר מלחמת העולם השנייה חזרה רק אישה יהודייה אחת לנורדרנאי וחיה שם את שארית ימיה.
פסלו של היינריך היינה
מועצת העיר נורדרנאי התקשתה במשך זמן רב להנציח כראוי את העבר היהודי של האי. מחלוקת גדולה במיוחד התעוררה סביב הצבת פסל בדמותו של הסופר היינריך היינה במרכז העיר ב-1983. התבנית לפסל נוצרה במקור על ידי האדריכל והפסל ארנו ברקר כבר בשנת 1930 עבור תחרות פיסול שהתקיימה בדיסלדורף, עיר הולדתו של היינה. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933, והחרמת כתביו של היינה, הצבת פסל בדמותו של הסופר היהודי (המומר) לא הייתה יותר אפשרית. ברקר, שחי אז בפריז עבר ב-1933 לברלין, וב-1937 הצטרף כחבר למפלגה הנאצית. בהמשך מונה על ידי אדולף היטלר ל"פסל הרשמי" של גרמניה, ונכלל ב"רשימת המבורכים" (רשימה שהפיץ משרד התעמולה הנאצי ואשר כללה את שמותיהם של 1,041 אמנים מתחומי האמנות השונים אשר סגנונם תאם את השקפותיו של המשטר), והוא הפסל והאדריכל המזוהה ביותר עם המשטר הנאצי.
ב-1979 נוסד בדיסלדורף ארגון להנצחת זכרו של היינריך היינה. הארגון החליט להשתמש בתבנית שיצר ברקר כדי ליצור את הפסל, ואף הטיל על ברקר עצמו את העבודה. הפסל נדחה על ידי עיריית דיסלדורף, שבתחומה תכנן הארגון להציב אותו, וכן על ידי מועצת העיר לינבורג (בה התגורר היינה מספר שנים בילדותו). הארגון החליט אפוא, בעצה אחת עם ברקר, להעניק את הפסל במתנה לעיר נורדרנאי, בה נהג היינה לבלות את חופשותיו, ואף הזכיר אותה בכתביו. מועצת העיר הסכימה פה אחד לקבל את המתנה, אולם בעיר התעוררה מחאה אזרחית נגד הצבת הפסל, בשל עברו הנאצי של יוצרו, תחת הסיסמה "היינה כן - ברקר לא". מועצת העיר לא חזרה בה מהחלטתה, ובדצמבר 1983, תחת מחאות נמרצות של התושבים, הוצב הפסל בחזית בניין התיאטרון העירוני.
בית הכנסת
בניין בית הכנסת לשעבר עבר גלגולים שונים ובין היתר שימש כדיסקוטק, סטקייה ארגנטינית ומסעדה איטלקית. גם כיום הוא משמש כמסעדה. במהלך השנים שופץ הבניין ועוצב מחדש, עד כי כמעט לא ניתן יותר לזהות את בניין בית הכנסת. ב-1996, ביוזמתו של ארגון נוער נוצרי-אוונגליסטי, נקבע בחזית הבניין שלט זיכרון, המספר בקצרה את סיפורו של המקום.
שלט זיכרון נוסף ליהודי העיר נקבע ב-1988 על קיר בניין בית העירייה.
אבני נגף
בפברואר 2013 נקבעו שמונה אבני-נגף (שטולפרשטיין) בארבע נקודות בעיר לזכרם של יהודים שהתגוררו בה.
סיפורה של משפחת הופמן
ב-2007 יצא לאור בהוצאה עצמית ספרו של חיים בר-תקווה "מאי המגדלור נורדרניי למרומי הר הכרמל - חיפה: קורות חיי וזיכרונותיי". בר תקווה נולד ב-1916 בגרמניה בשם היינץ הופמן ובהיותו בן 5 עברה משפחתו לעיר נורדרנאי, שם הקימה בית מלון כשר בבניין שנרכש על ידי סבו של בר תקווה עוד ב-1893. בר תקווה גדל בנורדרנאי, וב-1939 עזב והגיע לחיפה, בה חי עד מותו ב-2011 בגיל 95. עם מותו הלך למעשה לעולמו היהודי האחרון שהתגורר בנורדרנאי. עיריית נורדרנאי הקדישה לבר-תקווה עמוד זיכרון באתר האינטרנט שלה, בו נכתב בין היתר: "עם מותו של חיים בר-תקווה מת התושב לשעבר היהודי האחרון של העיר נורדרנאי. עם מותו חדל להתקיים הדיאלוג הבלתי-אמצעי בין העדים החיים לבין הדורות הבאים. חיים יהודיים על נורדרנאי הם כעת היסטוריה. שימור הזיכרון והנצחת הקורבנות יישארו עבורנו מורשתו של חיים בר תקווה".
שלושה מבני משפחתו של בר-תקווה הונצחו בנורדרנאי באמצעות אבני נגף: אביו ואמו - פרידריך ורבקה הופמן; ואחיו - הנרי הופמן.
- בר תקווה, חיים, מאי המגדלור נורדרניי למרומי הר הכרמל - חיפה: קורות חיי וזיכרונותיי, הוצאה עצמית, 2007
- Lisa Andryszak, Christiane Bramkamp (Hg.) (2016): Jüdisches Leben auf Norderney. Präsenz, Vielfalt und Ausgrenzung. Münster: LIT (Veröffentlichungen des Centrums für religionsbezogene Studien Münster, 13). ISBN 978-3-643-12676-4.
אתר האינטרנט הרשמי של נורדרנאי (בגרמנית)- רשימת אבני נגף בעיר נורדרנאי (גרמנית)
נורדרניי (גרמניה), דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
