מרוץ 24 השעות של לה מאן
מרוץ סיבולת למכוניות ספורט בצרפת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרוץ 24 השעות של לה מאן הוא מרוץ סיבולת למכוניות ספורט הוותיק והיוקרתי ביותר כיום בעולם,[1] אשר מתקיים אחת לשנה בחודש יוני ליד העיר לה מאן (Le Mans) בצרפת מאז שנת 1923.
 | |
 | |
| ענף | מרוץ מכוניות |
|---|---|
| תאריך ייסוד | 1923 |
| ארגון מפעיל | ACO |
| מספר מתמודדים | 56 |
| עיר מארחת |
מסלול המרוצים של סארת  |
| זוכה | פרארי |
| הכי הרבה זכיות |
יצרנים: פורשה (19 זכיות)נהגים:  טום קריסטנסן (9 זכיות) |
| www.24h-lemans.com | |
| קואורדינטות | 47°57′00″N 0°12′27″E |
 | |
  | |
המרוץ נחשב למרוץ הסיבולת והיעילות, אשר הקבוצות המתחרות בו נדרשות למצוא את האיזון בין מהירות לבין אמינות ויכולת המכונית להתחרות במשך 24 שעות ללא תקלות מכניות ולנהל בצורה יעילה את החלפת הרכיבים המתכלים ברכב, בעיקר דלק, צמיגים ורכיבי בלימה.
נבחנת גם יכולת הסיבולת של הנהגים אשר נדרשים לעיתים קרובות לנהוג ולתפקד ברכב במשך שעתיים[2] שלמות לפני שמתאפשר להם לבצע עצירת שירות (Pit stop) למנוחה קלה, אכילה ושתייה לקראת המשך התחרות. לכל רכב מתחרה יש שלושה נהגים אשר מחלקים ביניהם את זמן הנהיגה.
מרוץ לה מאן הווה באופן מסורתי את הסבב השלישי באליפות העולם במרוצי סיבולת.
המרוץ מאורגן על ידי ארגון ה-ACO (בצרפתית: Automobile Club de l'Ouest – "מועדון הרכב של המערב"). אורכו של מסלול מרוץ לה מאן הוא 13.626 קילומטר והוא שילוב של חלק ממסלול המרוצים בוגאטי וכבישים ציבוריים אשר נסגרים לצורך האירוע ויוצרים ביחד את מסלול סארת (אנ'). מסלול המרוץ הותאם במיוחד כדי לבחון את מהירותן של המכוניות והנהגים המתחרים ואת יכולותם להתחרות במשך 24 שעות.
הקבוצות המתחרות מתמודדות בקטגוריות (Classes) נפרדות ושונות אשר מיועדות למכוניות בעלות מפרט דומה,[3] כאשר בו בזמן המכוניות מתחרות הן על ניצחון הקטגוריה והן על ניצחון המרוץ הכללי, אשר יינתן למכונית אשר השלימה את מספר ההקפות הרב ביותר מתוך כל הקטגוריות. בהשוואה למכוניות המרוץ הייחודיות אשר התחרו במרוצי הגראנד פרי, התחרו במקור במרוץ לה מאן מכוניות ספורט סדרתיות כפי שנמכרו לציבור הרחב, ובמשך השנים מכוניות ספורט סדרתיות אשר שונו ושופרו. כיום המכוניות המתחרות במרוץ כוללות שתי קטגוריות של מכוניות אבטיפוס מיוחדות למרוץ (אנ'), ושתי קטגוריות GT של מכוניות גראן טוריסמו סדרתיות אשר שונו ושודרגו במיוחד למרוץ. הקבוצות המתחרות מורכבות מיצרני רכב המעוניינים להדגים את עליונות מכוניותיהם, מקבוצות מרוץ מקצועניות המייצגות משקיעים מסחריים ונותני חסויות, חלקן יצרני רכב המעוניינים להתמודד ולנצח במרוץ ללא ההוצאה הכספית הכרוכה בהקמת צוות משלהן, ומקבוצות מרוץ חובבניות אשר מטרתן להתחרות במרוץ היוקרתי והמפורסם ולנסות לנצח עבור שותפיהן המסחריים.
המרוץ מתקיים בחודש יוני בסמוך לשיא הקיץ האירופי, כאשר לעיתים קרובות מזג האוויר חם מאוד עבור הנהגים המתחרים, במיוחד לאלה הנוהגים בכלי רכב בעלי גג סגור בהם הטמפרטורות בפנים הרכב עולות בצורה קיצונית, זאת עקב וויתור על מערכת מיזוג אוויר עקב משקלה הרב. עם זאת, מזג אוויר גשום אינו דבר נדיר במרוץ. מרוץ לה מאן מתחיל בשעות אחר הצהריים, נמשך אל תוך הלילה ולבוקר שלמחרת, ומסתיים בדיוק בשעה שהתחיל יום קודם לכן. בשונה ממרוצים אחרים, שלרוב אורכם מוגדר למספר הקפות ומרחק ידוע מראש, נהוג במרוץ סיבולת לתחום את אורך המרוץ בזמן. כיום המכוניות המתחרות במשך 24 שעות ישלימו מרחק של יותר מ-5,000 ק"מ. השיא הנוכחי של המרוץ נקבע בשנת 2010 על ידי האאודי R15 TDI plus ועומד על 5,410 ק"מ.[4]
לאורך השנים היווה מרוץ לה מאן מקור השראה ומודל לחיקוי עבור מרוצים רבים בכל רחבי העולם כגון מרוץ 24 השעות של דייטונה, מרוץ 24 השעות של ספא, מרוץ 12 השעות של סברינג, מרוץ 1000 הק"מ של נורבורגרינג, מרוץ 6 השעות של סילברסטון, מרוץ 24 השעות של נורבורגרינג ומרוצים נוספים. כיום סדרות מרוצי הסיבולת האמריקני והאירופי מבוססות על תקנות וחוקים של מרוץ 24 השעות של לה מאן. מרוצים נוספים שהוקמו על בסיס הלה מאן כוללים מרוץ 24 השעות של לה מאן לאופנועים אשר נהוג היה להתקיים במסלול 'בוגאטי' הקצר יותר במתקן המרוצים בסארת, מרוץ 24 שעות למכוניות קארט, מרוץ 24 שעות למשאיות והמרוץ ההיסטורי 'לה מאן קלאסיק' (Le Mans Classic). במשך שנים ארוכות היווה מרוץ לה מאן את הסיבוב השלישי באליפות העולם למכוניות ספורט, סדרת מרוצי מכוניות של הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA) שהתקיימה בשנים 1992-1953והחל משנת 2012 מהווה חלק מאליפות העולם במרוצי סיבולת. כיום הוא המרוץ הרביעי בעונה. למרות היותו חלק מסדרת מרוצים, למרוץ לה מאן תמיד היה מוניטין יוקרתי יותר מיתר המרוצים ומהאליפות כולה. מרוץ לה מאן מהווה חלק מן הכתר המשולש של הספורט המוטורי (Triple Crown) בעולם לצד מרוץ הפורמולה 1 גרנד פרי מונקו ומרוץ אינדיאנפוליס 500.[5] בשנת 2016 חזו במרוץ 263,500 צופים ביציעים.[6]
מרוץ לה מאן נוסד בשנת 1923, בשנים שבהן שלטו באירופה מרוצי הגראנד פרי, במטרה לבחון היבטים שונים במכוניות מלבד מהירות, ולבחון את יכולות יצרניות הרכב לייצר מכוניות ספורט מהירות ואמינות גם יחד. דבר זה עודד חדשנות, וייצור של כלי רכב אמינים וחסכוניים בדלק. העובדה שחלק מן המרוץ מתנהל בכבישים ציבוריים אשר אינם מתוחזקים ואינם איכותיים בהשוואה למסלולי מרוץ סגורים, דבר אשר מעמיס על חלקי הרכב, הצריכה את יצרניות הרכב לשים דגש רב יותר על אמינות. לחידושי טכנולוגיה אלה הייתה השפעה גדולה בעולם הרכב, כאשר כמה שנים אחר כך, טכנולוגיות מתקדמות ממכוניות לה מאן נמצאו במכוניות כביש סדרתיות.[7]
המרוץ הראשון התקיים בתאריכים ה-26 וה-27 במאי 1923, דרך כבישים ציבוריים מסביב לעיר לה מאן. במקור תוכנן להיות מרוץ לה מאן אירוע אשר נמשך שלוש שנים,[8] כאשר המכונית הזוכה תהיה המכונית אשר נסעה את המרחק הארוך ביותר במשך שלושה מרוצי 24 שעות. אולם, בשנת 1928 רעיון זה נזנח, והוחלט כי המרוץ יהיה חד שנתי, ובכל שנה תהיה זוכה בנפרד – המכונית אשר נסעה את המרחק הרב ביותר במשך 24 שעות, ובשנים מאוחרות יותר, המכונית אשר השלימה את מספר ההקפות הרב ביותר.
בשנת 1936 בוטל המרוץ לשנה אחת עקב שביתה כללית בצרפת, ובעקבות פריצת מלחמת העולם השנייה בוטל המרוץ למשך 9 שנים, כאשר מרוץ 1939 הוא המרוץ האחרון שהתקיים עד למרוץ הבא אחריו ב-1949.
מספרן הכולל של המכוניות אשר העפילו (Entry) למרוץ מסתכם בדרך כלל בין 50–60. כל מכונית נדרשת להכיל לפחות שני מושבים, אם כי בשנים האחרונות מספיקה גם רק האפשרות להתקנת מושב שני ברכב ואין צורך בהתקנת המושב עצמו. כמו כן נאסרה התקנת יותר משתי דלתות, כאשר מכוניות בעלות גג פתוח אינן חייבות בהתקנת דלתות.
כל המכוניות מתחרות בו זמנית ומחולקות לקטגוריות נפרדות על בסיס מפרט זהה, אך מתחרות בו זמנית הן על ניצחון הקטגוריה והן על ניצחון המרוץ. הניצחון ניתן לכל זוכה בכל קטגוריה בנפרד כאשר הזוכה הכללית של המרוץ היא המכונית מנצחת קטגוריה אשר הקיפה את המסלול מרב הפעמים.
ב-2014 נאסר השימוש במרכב פתוח בקטגוריית ה-LMP1 וב-2017 גם רכבי ה-LMP2 חויבו במרכב סגור מסיבות בטיחותיות.
מספרן של הקטגוריות השתנה עם השנים אך כיום[9] (2024) עומד על שלוש קטגוריות. הייפר קאר, LMP2, LMGT3.
בין השנים 2011 ל 2023 שתי קטגוריות הבסיס היו קטגוריות ה-GT הקשוחות של מכוניות התיור המבוססות על דגמי הכביש אשר עברו שדרוגים ושיפורים: קטגוריית ה-GT Endurance Pro, וקטגוריית ה-GT Endurance AM. שתי קטגוריות אלו הנבדלות בהרכב הנהגים, ממנפות את המוניטין היוקרתי של קטגוריית ה-GT2 לשעבר. כיום רכבי הGT נקראים LMGT3. אף על פי שמכוניות מהקטגוריות העליונות הן בעלות סיכוי טוב ביותר לזכות במרוץ, מכוניות מן הקטגוריות הנמוכות יותר כבר זכו בעבר בשל אמינות עדיפה.
שתי הקטגוריות הבכירות ביותר הן קטגוריות מכוניות האבטיפוס ה-LMP (ראשי תיבות:Le Mans Prototype). מכוניות אשר נבנו במיוחד להתמודדות במרוץ. קטגוריות אלה מחולקות לפי מהירות, משקל וכוח המנוע, כאשר קטגוריית ה-Hypercar (בעבר LMP1) היא הבכירה, וקטגוריית ה-LMP2 שנייה לה.
בעקבות נטישה של יצרניות הרכב הוותיקות (בעיקר אאודי ופורשה אחרי פרשת דיזלגייט של החברה האם) מהשתתפות במרוץ, עקב הכללים הנוקשים והעלויות המוגזמות, כמו כן מתוך רצון לאפשר השתתפות לקבוצות נוספות המתחרות בסבבים האמריקאים והבנה שהיצרניות נאלצות לבחור איפה להשקיע בפיתוח מערכת היברידית, הוחלט ב-2018, כי החל מעונת 2021, קטגוריית ה-Hypercar המאפשרת יותר גמישות בתכנון הרכב, תחליף את קטגוריית ה-LMP1 ותוגבל בתקציב של 25 מיליון אירו לעונה. דבר זה גרם לפריחה מחודשת עם יצרנים חדשים כ-Glickenhaus וחזרה של מתחרות היסטוריות כפיג'ו, פרארי, פורשה וקאדילק.
בקטגוריית ה-LMP2 הקבוצות משתמשות בשלדה אחידה של אחד מארבעת היצרנים המורשים Dallara Ligier Oreca Riley ובמנוע אחיד מתוצרת Gibson על מנת להגביל את התקציב ולאפשר למתחרים חדשים להיכנס לסבב. נכון לעונת 2024, רכבי הLMP2 לא לוקחים חלק באליפות העולם למרוצי סיבולת, אולם קיבלו כרטיס חד פעמי למירוץ 24 השעות בלה מאן. לעונת 2025 צפויה פלטפורמה היברידית חדשה להחליף את רכבי הLMP2 המיושנים.
במקור, לא היו חוקים על מספר הנהגים המותרים לנהיגה במכונית, או כמה זמן הם יכולים לנהוג. עם זאת בעשורים הראשונים של המרוץ רוב הקבוצות השתמשו בשני נהגים בכל מכונית. נהגי לה מאן אחדים כגון פייר לבק ואדי הול נסעו במכונית לבדם במשך המרוץ בניסיון לחסוך זמן על ידי כך שלא יצטרכו לבצע החלפת נהגים. לאחר זמן מה מנהג זה נאסר. עד לשנות ה-80 התחרו במכונית אחת של קבוצה רק שני נהגים, כאשר עד לסוף העשור החוקים שונו וקבעו כי בכל מכונית חייבים לנהוג לפחות שלושה נהגים.[10] עד לשנות ה-90 הוספו חוקים נוספים שנועדו לשפר את בטיחות הנהגים כגון האיסור לנהג לנסוע יותר מארבע שעות ברציפות, והאיסור על נהג לנסוע במרוץ יותר מ-14 שעות בסך הכל.[11]
הFIA משתמש בחלוקה לדרגות שונות של רישיון מרוצים על מנת להבטיח רמת מרוצים נאותה מחד ומאידך לאפשר לנהגים חובבים להשתתף בחלק מהמרוצים. דרגות הרישיון- פלטינום, זהב, כסף וברונזה ניתנות על סמך ניסיון הנהג, גילו והישיגיו. בעוד שבקטגוריית ההייפר קאר מורשים להשתתף נהגים עם רישיון זהב ופלטינום בלבד, בקטגוריית הLMGT3 חובה שיהיה לפחות נהג אחד בדרגת ברונזה. קבוצת LMP2 שאחד מנהגיה בדרגת ברונזה נחשבת ל PRO-AM (מקצועי חובב) תהיה מדורגת בטבלאה נוספת במקביל. בקבוצות אלו הנהג עם דירוג הרישיון הנמוך יבצע את מקצה מדידת הזמנים. נהג זה מחויב לנהוג לפחות 4 שעות במצטבר.
אף על פי שבמשך רוב שנות קיומו היווה מרוץ לה מאן חלק מסדרת אליפות העולם למכוניות ספורט של הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA), חוקיו וכלליו של מרוץ לה מאן היו שונים באופן תמידי מחוקי וכללי שאר המרוצים של הסדרה. חלקם מסיבות אורכו של המרוץ, חלקם מסיבות בטיחותיות, וחלקם מסיבות תחרות הוגנת.
במשך שנים רבות מכוניות מתחרות נדרשו לנסוע במרוץ לפחות שעה אחת לפני שהן הורשו להחליף נוזלים במכונית, כגון נוזלי קירור ושמנים למיניהם. יוצא מן כלל זה היה הבנזין אשר הותר. כללים אלה היו ניסיון של ארגון ה-ACO להגביר את יעילות ואמינות המכוניות. מכוניות אשר לא שרדו את השעה הראשונה של המרוץ ללא החלפת נוזלים נפסלו.
כלל ייחודי נוסף למרוץ לה מאן הוא כלל המחייב מכוניות העוצרות ברחבת ה'פיט' לכבות את מנועיהן כאשר הן עוסקות בתדלוק. מטרת כלל זה היא גם מסיבות בטיחותיות, וגם אפשרות נוספת של מבחן אמינות למכוניות כאשר הן נדרשות להפעיל מחדש פעמים רבות את מנועיהן תחת תנאי מרוץ. כלל נוסף הוא איסור על מכונאים לעסוק בטיפול כלשהו במכונית או להחליף צמיגים כאשר היא עוסקת בתדלוק. כלל זה הוביל את צוותי הקבוצות השונות להתאים דרכים חדשניות כדי לקצר ככל שניתן את זמן שהות המכונית ברחבת הטיפולים. עם זאת, במהלך התדלוק הנהגים המתחרים מורשים לצאת מהמכונית כדי להתחלף עם נהג אחר.
לאופן הזנקת מרוץ לה מאן מסורות שונות כאשר המסורת אשר שרדה את הזמן הרב ביותר במהלך השנים היא מסורת הנפת דגל הטריקולור הצרפתי מלווה במטוסי סילון חגים בשמיים אשר פולטים עשן בצבעים כחול, לבן ואדום. מסורת הנפת דגלים נוספת היא הנפת דגלי הבטיחות במהלך ההקפה האחרונה של המרוץ על ידי המרשלים, המברכים את הזוכים ואת מסיימי המרוץ.
מועד המרוץ
בדרך כלל מרוץ לה מאן מתקיים בסוף השבוע השני של חודש יוני בצהרי יום שבת עד לצהרי יום ראשון שלמחרת, כאשר האימונים ומקצי הדרוג מתקיימים בימים רביעי וחמישי שלפני המרוץ, ולאחר שבוחנים ממנהל הבטיחות בדקו ואישרו את המכוניות המתחרות בימים שני ושלישי. יום שישי שלפני המרוץ הוא יום מנוחה וכולל תהלוכה של כל הנהגים המתחרים במרכז העיר לה מאן.
עד לשנת 2008 החל מרוץ לה מאן באופן מסורתי בשעה 16:00 אחר הצהריים. בשנים 1984 ו-2007 הוקדמה פתיחת המרוץ לשעה 15:00 בעקבות בחירות כלליות בצרפת. בשנת 2006 נדחתה פתיחת המרוץ לשעה 17:00 בעקבות משחקי הגביע העולמי בכדורגל. החל משנת 2009 מתחיל מרוץ לה מאן בשעה 15:00 אחר הצהריים.
שיטת הדירוג
בשנים הראשונות תוצאות המרוץ נקבעו על ידי מרחק, כאשר המכונית שכיסתה את המרחק הגדול ביותר הוכרזה כמנצחת. בשנת 1966 הייתה קבוצת פורד בדרך לניצחון המרוץ כאשר מכוניותיה היו במקומות 1–2, המכונית הראשונה ננהגה על ידי הנהג סטיב הולם והשנייה על ידי ברוס מקלארן, כאשר הגיע סטיב הולם לקו הסיום האט את מכוניתו על מנת לאפשר למכונית הפורד השנייה של ברוס מקלארן להגיע יחד איתו לקו הסיום כדי לצלם תמונת ניצחון של שתי המכוניות חוצות את קו הסיום, אלא מכיוון שבזינוק מכוניתו של מקלארן החלה את המרוץ במקום רחוק יותר ממכוניתו של הולם ובעצם כיסה מרחק גדול יותר במשך 24 שעות, הוכרזו ברוס מקלארן ושותפו לנהיגה במכונית כריס אמון כמנצחי המרוץ. חוק 'המרחק הרב ביותר' בוטל כעבור זמן קצר, ונקבע כי המכונית המנצחת תהיה המכונית אשר השלימה את מספר ההקפות הרב ביותר. מכוניות אשר אינן חוצות את קו הסיום לאחר 24 שעות נפסלות. תקנה נוספת אשר נקבעה על מנת להגביר את אמינות המכוניות ומהירותן היא החובה על כל מכונית להשלים 70 אחוזים מסך המרחק אשר השלימה המכונית המנצחת,[12] מכונית אשר חוצה את קו הסיום לאחר 24 שעות אך לא עומדת בכלל זה נפסלת.
זינוק המרוץ
בשנים הראשונות החל המרוץ באופן מסורתי בשיטה הידועה בשם זינוק הלה מאן (Le Mans start) כאשר המכוניות המתחרות הועמדו בשורה לצד הקיר של רחבת הטיפולים בסדר שנקבע על פי מקצי הדרוג כאשר הן דוממות, והנהגים עומדים ממול למכוניות מן העבר השני של המסלול, עם הנפת הדגל הצרפתי המסמן על זינוק המרוץ החלו הנהגים לרוץ על המסלול אל עבר מכוניותיהם ונדרשו להיכנס למכונית, לחגור חגורת בטיחות ולהתניעה ללא כל עזרה מבחוץ.
בהשראת שיטת ההזנקה הזאת מיקמה חברת פורשה את מפתח ההתנעה במכוניות המרוץ של החברה בצד שמאל של הרכב, דבר זה אפשר לנהג לחסוך זמן יקר במרוץ כאשר באפשרותו להתניע את המכונית בידו השמאלית ולשלב להילוך ראשון בידו הימנית בו זמנית. כמחווה לכך נוהגת[13] פורשה למקם בצד שמאל את מפתח ההתנעה של כל מכוניות הכביש הסדרתיות של החברה.
שיטה נוספת אומצה על ידי הנהג סטירלינג מוס, כאשר השאיר את ידית תיבת ההילוכים משולבת כבר להילוך ראשון, ועם הזינוק אל תוך המכונית התניע את המנוע מבלי ללחוץ על דוושת המצמד דבר אשר גרם למכונית לקפוץ קדימה אך לא להתנעת המנוע עקב סל"ד נמוך, כאשר רק לאחר כמה שניות של תנועה היה לוחץ את דוושת המצמד, דבר זה אפשר למנוע להאיץ ולהתחיל בנסיעה בעוד המכונית כבר בתנועה.
בשנת 1970 בוטלה שיטת זינוק הלה מאן מאחר שהתבררה כמסוכנת כאשר מכוניות החלו לנסוע בעוד נהגים אחרים רצו עדיין על המסלול. כן הוחלט כי המכוניות עדיין יהיו דוממות ומסודרות בשורה לצד הקיר של רחבת הטיפולים, אך כאשר נהגיהן כבר יישובים כשהם חגורים בחגורות הבטיחות. בעת הנפת הדגל הצרפתי היו הנהגים מתניעים את מכוניותיהן ומתחילים מיד במרוץ. החל משנת 1971 מתחיל מרוץ לה מאן בשיטת זינוק בנסיעה (Rolling Start) אשר מובלת על ידי מכונית בטיחות (Safety Car), בסדר שנקבע על פי מקצי הדירוג.
מרוץ לה מאן מתקיים במסלול המרוצים של סארת (Circuit de la Sarthe), המסלול מורכב בחלקו מכבישים ציבוריים אשר נסגרים באופן זמני עבור המרוץ ובחלק ממסלול בוגאטי הכולל את ישורת הזינוק/סיום ורחבת הטיפולים. מאז שנת 1923 המסלול שונה ושודרג באופן נרחב, בעיקר מטעמי בטיחות, ואורכו עומד כיום על 13.626 ק"מ.[14]
במקור, שילב מסלול הלה מאן גם כבישים בתוך העיר לה מאן אך כעבור זמן קצר בוטל מנהג זה בעיקר כדי להגן על בטיחות הצופים. ביטולם של חלק מן הכבישים הוביל למעשה לקיצורו של המסלול דבר שהוביל לבניית תוספות כגון 'עיקול דנלופ' (Dunlop Curve) ופניות טרטרה רוז' (Tertre Rouge corners), וצירופו מחדש של קטע הישורת המולסאן (Mulsanne) בן ה-6 ק"מ. שינוי נוסף משמעותי בוצע על קטע המולסאן עצמו כאשר נבנו בו תוספות של שתי פניות שיקיין (Chicane) חדשות מאחר שארגון ה-FIA אסר על ישורת ארוכה מ-2 ק"מ בכל מסלול מרוץ שהוא. דבר זה צמצם את משך הזמן בו יכלו המכוניות לנסוע במהירותן המרבית.
קטעי מרוץ הלה מאן המורכבים מן הכבישים הציבוריים שונים מקטעי המרוץ שבמסלול המרוצים הקבוע, בוגאטי (Bugatti Circuit). חלק גדול מן הכבישים הציבוריים משובשים ואינם מטופחים בעיקר בגלל התנועה הרבה הנוסעת במשך כל השנה. בנוסף, בהקפות הראשונות של המרוץ אחיזת הכביש של המכוניות המתחרות פחות טובה בכבישים אלה בעיקר בגלל אופי הצמיגים הרכים המצויים במכוניות מרוץ, המשאירים שאריות גומי דביק בתוואי הנהיגה, אולם לאחר זמן מה קו הנהיגה מתנקה מאבק ואחיזת הכביש משתפרת. הכבישים הציבוריים נסגרים לתנועת הציבור לפני תחילת האימונים, לפני מקצי הדירוג ולפני תחילת המרוץ ונפתחים מייד בתום הפעילות.
אווירודינמיקה
אחד ממפתחות הניצחון העיקריים של מרוץ לה מאן הוא השגת מהירות שיא, בעיקר בגלל קטעי הישורת הארוכים והבולטים במסלול. דבר זה עודד את יצרניות הרכב להתמקד בבניית מכוניות בדגש על מהירות במקום דגש על כוח הצמדה (Downforce), דבר אשר מפחית את יציבות המכוניות על המסלול וגורם לקשיים לנהג בביצוע פניות, אבל מנגד גורם למהירות גבוהה רבה יותר בישורות. בשנים הראשונות של המרוץ המכוניות המתחרות היו מכוניות כביש אשר שונו ונעשתה בהן עבודה להפחתת המשקל. יצרני רכב חדשניים כגון בוגאטי החלו בפיתוחן של מכוניות חדשות אשר עקומות פשוטות כיסו את כל מרכיביהן המכניים והגדילו את מהירותן המרבית. מכוניות אלה היוו למעשה את תחילתה של האווירודינמיקה. לאחר מלחמת העולם השנייה כל יצרני הרכב אימצו בניית מרכבי גוף סגורים היעילים לשיפור האווירודינמיקה. דוגמה בולטת לשינויים אשר חלו היא מכונית הקאדילק דה וויל במרכב קופה של הנהג בריגס קוניגהאם משנת 1950, כאשר מרכב המכונית נבנה מחדש מאלומיניום בעיצוב זורם וחלק, ומעטפת חלקה הותקנה סביב הרכיבים המכניים אשר מתחככים עם האוויר. מחקר האווירודינמיקה והחיפוש אחר הדרכים האפשריות להקטנת כוח הגרר הבדילו בצורה בולטת את מכוניות הלה מאן ממכוניות מרוצי הגרנד פרי אשר היו לבעלות מרכב גוף גדול.
עם חלוף השנים התקדם מחקר האווירודינמיקה ומרכבי גוף מכוניות הלה מאן החלו לגדול ולהפחית במשקל בו זמנית. דבר זה נעשה על ידי תוספות למרכבי המכוניות אשר סיפקו כעת כוח הצמדה גדול בפניות (Downforce) מבלי להגדיל את כוח הגרר מה שאפשר למכוניות להשיג מהירויות שיא גבוהות. מרכבי הרכב הגדולים הללו נעשו בעיקר על ידי תוספות לחלק האחורי של הרכב, בעיקר בדמות זנב ארוך. כמו כן, מרכבי הגוף החדשים של המכוניות כללו כעת גם בניית מושב נהג סגור כדי להפחית את כוח הגרר ואת החיכוך עם האוויר, אם כי מרכבי גוף עם מושב נהג פתוח נבנו במהלך כל השנים עקב תקנות וחוקים משתנים.
מנועים
לאורך השנים הותקנו במכוניות מרוץ הלה מאן מגוון רחב של מנועים אשר פותחו בניסיון לשלב מהירות גבוהה לצד תצרוכת דלק נמוכה, אשר תחסוך זמן יקר המתבזבז בעצירות הפיט. גודלם של נפחי המנוע השתנו עם השנים כאשר הקטן ביותר היה מנוע בנפח 569 סמ"ק של קבוצת סימקה והגדול ביותר בנפח 7,986 סמ"ק של מכונית הקרייזלר וייפר GTS-R. מגדש על (Supercharger) הופיע לראשונה במרוץ בשנת 1929 ואילו מגדש טורבו (Turbocharger) הופיע לראשונה במרוץ רק בשנת 1974 במכונית הפורשה 911 טורבו של קבוצת מרטיני רייסינג. בשנת 1963 הייתה רובר היצרנית הראשונה אשר השתמשה בטורבינות גז במנוע במקום בוכנות אך ידעה הצלחה חלקית בלבד. בשנת 1968 נעשה ניסיון דומה של התאגיד האמריקני האומט להשתמש בטורבינת גז אך נחל הצלחה מועטה אפילו יותר. אף על פי שמנועים אלו סיפקו כוח גדול יותר, הם התחממו יתר על המידה וצרכו דלק רב.
מנוע לא בוכנאי נוסף אשר נעשה בו שימוש בלה מאן הוא מנוע ונקל בעיקר על ידי מאזדה. בדומה למנועי טורבינת הגז מנועי גם מנועי ונקל סבלו מצריכה גבוהה של דלק, אולם לאחר שנים רבות של פיתוח, הצליחה מאזדה בשנת 1991 לנצח סוף סוף את המרוץ על ידי מכונית ה-787B שלה. נכון לשנת 2012 מאזדה היא יצרנית הרכב היחידה אשר ניצחה במרוץ לה מאן עם מנוע לא בוכנאי.
בנוסף נעשו ניסיונות לפתח מנועים עם מקורות חלופיים לבנזין כאשר מכונית הדלטרה (Delettrez) אשר הוצגה בשנת 1949 הייתה בעלת מנוע דיזל והמכונית הראשונה במרוץ המונעת ללא בנזין. לאורך כל שנות המרוץ לאחר מכן התחרו לעיתים קרובות מכוניות בעלות מנוע דיזל בעיקר מקבוצות קטנות, אך ההצלחה הראשונה על ידי מכונית דיזל הגיעה רק בשנת 2006, לאחר שאאודי יצרנית רכב גדולה ועיקרית השקיעה רבות במחקר ובפיתוח מנועי דיזל וזכתה במרוץ על ידי מכונית האאודי R10 TDI שלה.[15]
שימוש בדלק אתנול הופיע לראשונה בשנת 1980 במכונית הפורשה 911 באותה שנה היא גם זכתה בניצחון הקטגוריה בה התמודדה. בשנת 2004 נעשה ניסיון על ידי קבוצת נאסמקס (Nasamax) להשתמש בדלק ביולוגי. בשנת 2008 הותר במרוץ השימוש בביו דיזל. אאודי הייתה הראשונה להשתמש בסוג זה של דלק אשר הופק מביומסה שפותחה בשיתוף פעולה עם חברת "של".
בשנת 2009 הורשו להשתתף במרוץ לה מאן כלי רכב היברידים בתצורת מערכת אנרגיה קינטית או מערכת אנרגיה תרמית אך בקטגוריה נפרדת עם כללי סיווג ספציפיים, עם זאת מערכת אגירת האנרגיה חייבת להיות חשמלית בלבד, כלומר על ידי סוללות. כלל זה פוסל כרגע שימוש במערכת המבוססת על גלגל תנופה המצויה כיום לעיתים במכוניות מרוץ כגון הפורשה 918. בשנת 2010 הורשו הרכבים ההיברידים להשתתף במרוץ הכללי ולהתמודד על הניצחון.
בלמים
יחד עם הגברת מהירותן של המכוניות הפכו הבלמים לנושא מרכזי עבור יצרני המכוניות ועבור הצוותים אשר עסקו בפיתוח מערכות בלימה בעלות יכולות מספקות לפני ביצוע פניות ממהירות שיא כגון בפניית מוסלאן לאחר היישורת הארוכה. בשנת 1953 הייתה יגואר ליצרנית הראשונה במרוץ לה מאן אשר השתמשה בדיסקי בלימה כאשר התקינה אותם במכונית ה-C טייפ שלה. בשנת 1955 הציגה מרצדס-בנץ גרסת קונספט למעצור אוויר במכונית ה-300 SLR שלה, אשר היה פועל באמצעות פתיחת מכסה המנוע האחורי הגדול של המכונית. בשנות ה-80 מערכת ABS כבר הפכה לחלק בלתי נפרד ממכוניות אשר התחרו בגרופ C כחלק מאמצעי בטיחות המבטיח כי המכוניות לא יאבדו שליטה כאשר לעיתים קרובות הן מגיעות למהירות של 320 קמ"ש. בסוף שנות ה-90 כבר אומצו שיטות בנייה של מערכות בלימה מחוזקות על ידי סיבי פחמן, בעלות כח עצירה רב יותר ואמינות גבוהה יותר.
1923–1939
בשנים הראשונות של מרוץ לה מאן שלטו בו נהגים, קבוצות ויצרני רכב צרפתיים, בריטיים ואיטלקים בלבד, כאשר בוגאטי בנטלי ואלפא רומיאו הם הבולטים ביותר. בשנת 1928 דגם בנטלי 4.5 ליטר זכה במקום הראשון ובשנת 1929 דגם בנטלי ספיד 6 זכה במקום הראשון. החידושים בעיצוב המכוניות החלו בשנות ה-30 כאשר מכוניות בוגאטי ואלפא רומיאו נבנו במרכבי גוף אווירודינמיים מאוד במטרה לנסוע במהירות האפשרית הגבוהה ביותר בישורת המולסאן. בשנת 1939 בוטל מרוץ לה מאן למשך 10 שנים בעקבות מלחמת העולם השנייה.
1949–1969
לאחר שיקומו של המסלול מהריסות המלחמה חודשו המרוצים בשנת 1949 בגילוי עניין מחודש של יצרני רכב גדולים נוספים. לאחר יסודה של אליפות העולם למכוניות ספורט בשנת 1953 אשר מרוץ לה המאן הוא חלק ממנה, החלו יצרניות רכב כגון מרצדס-בנץ, פרארי, אסטון מרטין, יגואר ועוד רבים נוספים לשלוח צוותים ומכוניות על מנת להתחרות ולנצח במרוץ. בשנת 1955 אירעה תאונה קטלנית במרוץ כאשר מכוניתו של הנהג פייר לבג התרסקה אל תוך קהל הצופים וכתוצאה מכך נהרגו יותר מ-80 אנשים. תאונה זו הובילה להקמתן של גדרות בטיחות לא רק במרוץ לה מאן אלא בכל מרוצי הספורט המוטורי. בסוף שנות ה-60 נכנסה חברת פורד להתחרות במרוץ לה מאן כאשר היא מנצחת את המרוץ ארבע פעמים ברציפות עם מכוניות ה-GT40 שלה.
1970–1980
החל משנות ה-70 חווה מרוץ לה מאן תפנית גדולה בדמות מהירויות גבוהות מאוד ועיצובים מוטוריים חדשנים. מהירויות קיצוניות אלה הובילו לשינוי מסורת הזנקת הלה מאן הטיפוסית לשיטת הזינוק בנסיעה (Rolling Start) בהשראת מרוץ אינדיאנפוליס. מכוניות משודרגות אך מבוססות על גרסאות כביש סדרתיות המשיכו עדיין להתחרות בלה מאן, אך הן סווגו בקטגוריות נמוכות. מנגד החלה הנורמה לבנות מכוניות ייעודיות למרוצים כגון מכוניות הפורשה 917, פורשה 935 והפורשה 936 אשר בלטו במרוצי לה מאן במשך העשור. מכונית הפורשה 917 אשר זכתה במרוץ שנתיים ברציפות בשנים 1970 ו-1971 הניבה לפורשה את הניצחון הראשון שלה במרוץ לה מאן. בנוסף, בצל המאבק עם פרארי השיגה פורשה בשנת 1970 פודיום מלא, ואת המקומות 1–2 במרוץ 1971, כולל את שיא המרחק שכוסה במרוץ לה מאן על ידי מכונית עם 5,335 ק"מ ב-397 הקפות, שיא שנשבר רק בשנת 2010 על ידי האאודי R15 TDI אשר כיסתה 5,410 ק"מ. בשנת 1972 זכתה במרוץ יצרנית הרכב הצרפתית מטרה-סימקה, ניצחון זה היה בעל משמעות גדולה מאחר שהיה הניצחון הראשון של יצרנית רכב צרפתית מאז 1950. קבוצת מאטרה ניצחה בנוסף את המרוץ בשנתיים שלאחר מכן. בנוסף, עשור זה זכור בגלל תוצאות טובות מאוד של רבות מהקבוצות הפרטיות ובכללן שתי הזכיות היחידות במרוץ לה מאן של קבוצות פרטיות בבנייה עצמית, מיראז' הבריטית בשנת 1975 ורונדו הצרפתית בשנת 1980.
1981–1993
שנות ה-80 היו בסימן שליטה מוחלטת[16] של פורשה במרוץ לה מאן עם שיא של שבעה ניצחונות רצופים במרוץ בשנים 1981–1987 כולם עם מכוניות החברה לגרופ C אשר עודדה תצרוכת דלק נמוכה. בתחילה מכונית הפורשה 956 ואחר כך מכונית הפורשה 962 אשר החליפה אותה. מלבד הניצחונות במרוץ, ידעה פורשה הצלחות רבות בצל היריבות מול פרארי ולנצ'יה כגון מקומות 1–5 במרוץ 1982, מקומות 1–8 במרוץ 1983, מקומות 1–7 במרוץ 1984, מקומות 1–5 במרוץ 1985 ומקומות 1–7 במרוץ 1986. מרוץ שנת 1988 הסתיים בדרמה גדולה כאשר מכונית הפורשה 962 הובילה בדרך לניצחון לאחר מרוץ צמוד עם מכונית היגואר XJR-9, אלא שטעות נדירה חייבה אותה לבזבז זמן יקר בתדלוק לאחר שאזל לה הדלק, כאשר יגואר מנצחת את המרוץ ומסיימת את שושלת הניצחונות של פורשה בת ה-7 שנים. את מרוץ 1989 ניצחה מרצדס-בנץ כאשר היא משיגה את המקומות 1–2. בנוסף, במרוץ זה שברה קבוצת וולטר רייסינג-פיג'ו את שיא המהירות במרוץ לה מאן כאשר רשמה מהירות של 406 קמ"ש. בשנת 1990 שוב ניצחה יגואר הפעם עם מכונית ה-XJR-12 שלה. בשנת 1991 זכתה במרוץ חברת מאזדה יחד עם מכונית ה-787B בעלת מנוע ונקל, הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שמכונית בעלת מנוע לא־בוכנאי זכתה במרוץ, והפעם הראשונה שיצרנית רכב יפנית זכתה במרוץ לה מאן. בשנים 1992 ו-1993 נכנסה חברת פיג'ו למרוץ וזכתה שנתיים ברציפות בשנים אלו עם מכוניות הפיג'ו 905 שלה.
בשנת 1990 עבר מסלול לה מאן את השינוי הגדול ביותר לאחר שנבנו שתי תוספות שיקיין בקטע ישורת המולסאן בן ה-6 ק"מ, שינוי זה נועד למנוע מהמכוניות להגיע למהירות של 400 קמ"ש. מהלך זה היה גם התחלת מגמה של ארגון ה-ACO להאט את המכוניות במרוץ בכל מיני דרכים, אולם גם לאחר שינויים רבים, מהירות של 320 קמ"ש בנקודות מסוימות במרוץ לה מאן היא מהירות שכיחה.
1994–1999
בעקבות ביטולה של אליפות העולם למכוניות ספורט החלה בלה מאן התעוררות מחודשת של שיתוף מכוניות גראן טוריסמו אשר מבוססות על מכוניות ייצור סדרתי, כאשר בנוסף גם החלו להקים להן קטגוריות נפרדות. כמו כן בשנים אלו ידעו מכונית העל פופולריות רבה כאשר יצרניות רכב רבות החלו לייצר להן גרסאות למרוץ, כגון מקלארן עם מכונית המקלארן F1 שלה, מרצדס-בנץ עם מכונית ה-CLK-GTR שלה, פורשה עם מכונית ה-911 GT1, ובנוסף טויוטה, ניסאן ואחרים. בשנת 1995 זכתה במרוץ מכונית המקלארן F1 אשר הציגה אמינות טובה. בשנת 1999 השיגה BMW את ניצחונה הראשון והיחיד במרוץ לה מאן.
2000–2005
שנות ה-2000 היו בסימן שליטה מוחלטת של חברת אאודי. לאחר מרוץ שנת 1999 יצרני רכב רבים נטשו את מרוצי מכוניות הספורט עקב העלויות הגבוהות הכרוכות בזה. את מרוץ שנת 2000 ניצחה אאודי בקלות רבה על ידי מכונית ה-R8 (מרוצים) שלה כאשר בנוסף גם היא משיגה פודיום מלא. לאחר 3 שנים של השתתפות פרשה קאדילק מהתחרות, ואף על פי שחברות כגון פאנוז, קרייזלר ו-MG ניסו להתחרות באאודי, הן לא יכלו לביצועים המצוינים של מכונית ה-R8 שלה. בשנת 2003 לאחר שלושה ניצחונות רצופים בלה מאן, החלה חברת אאודי לספק מנועים, פלטפורמה, צוותים ונהגים לחברת בנטלי אשר חזרה למרוץ כבר בשנת 2001. בנטלי, שותפתה העסקית של אאודי תחת קבוצת פולקסווגן, זכתה באותה שנה בניצחון במרוץ על ידי מכונית הבנטלי ספיד 8 שלה.
2005 והלאה
בסוף שנת 2005 לאחר 5 ניצחונות עם מכונית האאודי R8, הציגה אאודי את מכונית ה-R10 TDI החדשה בעלת מנוע דיזל, אשר מיד הציגה עליונות על פני מתחרותיה וזכתה במרוץ 3 פעמים ברציפות בין השנים 2006–2008. אף על פי שה-R10 TDI אינה מכונית הדיזל הראשונה אשר השתתפה במרוצים, היא מכונית הדיזל הראשונה אשר זכתה במרוץ לה מאן. הצלחת רכב הדיזל של אאודי עודדה את פיג'ו לפתח ולהכניס למרוץ בשנת 2007 את מכונית ה-908 HDi החדשה שלה. מרוץ שנת 2008 היה מרוץ צמוד ומעניין בין מכונית האאודי R10 TDI לבין הפיג'ו 908 HDi כאשר מכונית האאודי מספר 2 ניצחה במרוץ בהפרש של פחות מ-10 דקות. בשנת 2009 הציגה אאודי את מכונית ה-R15 TDI החדשה שלה, אולם את המרוץ ניצחה פיג'ו לראשונה מאז שנת 1993 כאשר היא משיגה את המקומות 1–2, ולאחר 5 שנים של ניצחונות רצופים של אאודי. בשנה זו גם אסטון מרטין נכנסה להתחרות בקטגוריית ה-LMP1 הבכירה בנוסף להשתתפותה בקטגוריית ה-GT1 באמצעות קבוצות פרטיות.
בשנת 2011 הציגה אאודי את מכונית ה-R18 TDI החדשה שלה. כמו כן, מרוץ שנת 2011 היה מהדרמטיים והמותחים ביותר בתולדות הלה מאן. המרוץ התקיים בין התאריכים 11–12 ביוני לעיני 250 אלף צופים. מכוניות האאודי R18 TDI שלטו באימונים והשיגו תוצאות טובות יותר במקצי הדירוג כאשר זינקו מהפול פוזישן. למרוץ עצמו אמצו להן הקבוצות אסטרטגיות שונות כאשר כמות הדלק אותה מסוגל להכיל טנק הדלק במכונית האאודי מספיקה ל-11 הקפות בלבד, על כן החליטו באאודי לאמץ העדפת צריכת דלק נמוכה על פני מהירות וכוח הצמדה (Downforce). מכונית הפיג'ו מאידך מסוגלת להקיף 12 הקפות על ידי טנק דלק אחד בעיקר הודות לעיצוב החדש של המכונית אשר הפחית את כוח הגרר. על מנת לכסות את הפיגור של ההקפה תכננה אאודי לעצור פעמיים נוספות משתכננה ברחבת הפיט במשך 24 השעות, דבר זה גם חייב אותם להשלים כל הקפה במרוץ לפחות בחצי שנייה מהר יותר מאשר פיג'ו. בעבר מצב זה היה הפוך כגון בשנים 2008 ו-2010 בהן ניצחה אאודי על ידי אמינות עדיפה, תצרוכת דלק נמוכה יותר וצמיגים עדיפים.
לאחר כשעה מזינוק המרוץ בהקפה ה-14 התרסקה על גדר הביטחון והושמדה כליל מכונית האודי מספר 3 של הנהג אלן מקניש לאחר תקרית עם מכונית פרארי מקטגוריית ה-GTE Pro, מה שהותיר את אאודי עם שתי מכוניות בלבד כבר בשעה הראשונה של המרוץ. התקרית אירעה לאחר שמכונית האאודי של מקניש יצאה מרחבת הטיפולים חזרה אל המסלול וניסתה לעקוף את מכונית הפרארי האיטית יותר כאשר אז אירעה ההתנגשות. מקניש אשר יצא מהתאונה ללא פגע, החל את המרוץ מהמקום החמישי ולאחר הסיבוב השני כבר השיג המקום השני לאחר מכונית האאודי מספר 2 המובילה במרוץ. כ-7 שעות אחר כך בהקפה ה-116 וכבר עמוק בתוך החשיכה התרסקה על גדר הבטיחות והושמדה כליל גם מכונית האאודי מספר 1, שוב לאחר תקרית עם מכונית פרארי, ושוב לאחר ניסיון עקיפה שלה. נהג המכונית מייק רוקנפלר יצא בלא פגע. מיד לאחר התאונה יצאה למסלול מכונית הבטיחות למשך שעתיים עקב הנזק הרב שנגרם לגדר הביטחון והפסולת הרבה שפוזרה במסלול. כדי לשמר את לחץ הצמיגים במכוניות המתחרות מכונית הבטיחות נאלצה לשמור על מהירות גבוהה במשך זמן רב, ופעם הראשונה בהיסטוריה של מרוץ לה מאן אזל הדלק למכונית הבטיחות כאשר מכונית אחרת מחליפה אותה. 8 שעות בלבד מתחילת המרוץ נשארה אאודי עם מכונית אחת בלבד: ה-R18 מס' 2 של הצוות אנדרה לוטרר, מרסל פסלר ובנואה טרלוייה.
המרוץ התחדש כאשר מכונית האאודי מספר 2 מובילה עדיין את המרוץ, ובמרחק קצר אחריה שלוש מכוניות הפיג'ו. אולם, למכונית הפיג'ו להן תצרוכת דלק עדיפה מהאאודי התגלו בעיות בצמיגים במהלך כל המרוץ, על כן בעקבות העצירות ברחבת הטיפולים, של האאודי לתדלוק ושל פיג'ו לצמיגים, התחלפו בתכיפות ארבע המכוניות בדירוג במשך רוב המרוץ. חישובי עצירות פיט שונים העמידו את מכונית הפיג'ו מספר 7 של אלכסנדר וורץ כבעלת יתרון גדול במרוץ, אולם וורץ התנגש קלות עם מכוניתו בגדר הביטחון מה שעלה למכוניתו פיגור של 3 הקפות. בשעות האחרונות של המרוץ לאחר קרב צמוד מאוד בין מכונית האאודי מספר 2 לבין שתי מכוניות הפיג'ו, פיתחה מכונית האאודי הפרש גדול דיו כדי שיספיק לה להיכנס לרחבת הטיפולים ולצאת כאשר היא עדיין מובילה במרוץ. לאחר יציאת האאודי מרחבת הפיט היא הובילה עדיין בהפרש של 40 שניות, אולם אז החלה לחוות בעיות עם טנק הדלק שלה, ונאלצה לבצע עצירת פיט נוספת ובנוסף גם להחליף צמיגים כאשר מנגד נכנסה גם הפיג'ו מספר 9 לתדלוק לא רב מסיבות משקל, אשר יספיק לסגירת הפער בלבד ממכונית האאודי. עצירת מכונית האאודי הייתה ארוכה יותר אך עם זאת נהגה הגרמני אנדרה לוטרר הספיק לצאת שניות בודדות בלבד מהר יותר לפני מכונית הפיג'ו בדרך להובלה ולניצחון המרוץ בהפרש קטן של 13.85 שניות בלבד מתוך מרוץ של 24 שעות. ניצחון זה של אאודי היה העשירי שלה במרוץ לה מאן.
ב-22 ביוני 2013, במהלך מרוץ לה מאן של שנת 2013, נהרג הנהג ממוצא דני, אלן סימונסן, וזאת כאשר התנגש במעקה הבטיחות עשר דקות מפתיחת המרוץ.
פורשה חזרה להתחרות בלה מאן ב-2014, לאחר היעדרות מהתחרות מאז 1998. בשנים 2015–2017 ניצחה הקבוצה 3 פעמים ברציפות עם דגם ה-919 הייבריד. למרות ההצלחה החליטה הקבוצה לפרוש בסיום עונת 2017 מהמשך השתתפות במרוצי סיבולת.
| מנצחי המרוץ | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| שנה | נהגים | קבוצה | מכונית | הקפות | מרחק (ק"מ) |
| 2018 |  סבסטיאן בואמי פרננדו אלונסו קזוקי נאקג'ימה | טויוטה | טויוטה TS050 הייבריד | 388 | 5,286.888 |
| 2017 | טימו ברנהרד ברנדון הארטלי ארל באמבר | פורשה | פורשה 919 הייבריד | 367 | 5,001.83 |
| 2016 | מארק ליב רומן דיומאניל יאני | פורשה | פורשה 919 הייבריד | 384 | 5,233.53 |
| 2015 | ניקו הולקנברגארל במבר ניק טנדי | פורשה | פורשה 919 הייבריד | 395 | 5,383.46 |
| 2014 | אנדרה לוטררמרסל פסלרבנואה טרלוייה | אאודי | אאודי R18 | 379 | 5,165.39 |
| 2013 | טום קריסטנסןאלן מקנישלואי דובאל | אאודי | אאודי R18 | 348 | 4,742.89 |
| 2012 | אנדרה לוטררמרסל פסלרבנואה טרלוייה | אאודי | אאודי R18 | 378 | 5,151.76 |
| 2011 | אנדרה לוטררמרסל פסלרבנואה טרלוייה | אאודי | אאודי R18 | 375 | 4,838.30 |
| 2010 | מייק רוקנפלרטימו ברנהרדרומן דיומא | אאודי | אאודי R15 | 397 | 5,410.71 |
| 2009 |  דייוויד ברבהאםמארק ג'נה אלכסנדר וורץ | פיג'ו | פיג'ו 908 HDi | 382 | 5,206.28 |
| 2008 | טום קריסטנסןאלן מקניש רינלדו קאפלו | אאודי | אאודי R10 | 381 | 5,192.65 |
| 2007 | פרנק בילאעמנואל פירומרקו ורנר | אאודי | אאודי R10 | 369 | 5,036.85 |
| 2006 | פרנק בילאעמנואל פירומרקו ורנר | אאודי | אאודי R10 | 380 | 5,187 |
| 2005 | טום קריסטנסן ג'יי ג'יי להטומרקו ורנר |  ADT צ'מפיון רייסינג | אאודי R8 | 370 | 5,050.5 |
| 2004 | טום קריסטנסןרינלדו קאפלוסייג'י ארה | אאודי ספורט יפן | אאודי R8 | 379 | 5,169.9 |
| 2003 | טום קריסטנסןרינלדו קאפלוגיא סמית' | בנטלי | בנטלי ספיד 8 | 377 | 5,146.05 |
| 2002 | פרנק בילאטום קריסטנסןעמנואל פירו | אאודי | אאודי R8 | 375 | 5,118.75 |
| 2001 | פרנק בילאטום קריסטנסןעמנואל פירו | אאודי | אאודי R8 | 321 | 4,381.65 |
| 2000 | פרנק בילאטום קריסטנסןעמנואל פירו | אאודי | אאודי R8 | 368 | 5,007.99 |
| 1999 | פיירלואיג'י מרטינייאניק דאלמסיואכים וינקלהוק | BMW | BMW V12 LMR | 365 | 4,968 |
| 1998 | לורן איילואלן מקנישסטפן אורטלי | פורשה | פורשה GT1 911 | 351 | 4,773.18 |
| 1997 | מיקלה אלבורטו סטפן יוהנסוןטום קריסטנסן | יואסט רייסינג | פורשה WSC-95 | 361 | 4,909.6 |
| 1996 | מנואל רויטרדייבי ג'ונסאלכסנדר וורץ | יואסט רייסינג | פורשה WSC-95 | 354 | 4,814.4 |
| 1995 | יאניק דאלמסג'יי ג'יי להטומסנורי סקיאה | קוקוסאי קייהטסו רייסינג | מקלארן F1 | 298 | 4,055.8 |
| 1994 | יאניק דאלמסהארלי הייוודמאורו בלדי | פורשה | דאוור 962 | 344 | 4,678.4 |
| 1993 | ג'ף ברבהאםכריסטוף בושואריק אלרי | פיג'ו | פיג'ו 905 | 375 | 5,100 |
| 1992 | דרק וורוויקיאניק דאלמסמארק בלונדל | פיג'ו | פיג'ו 905 | 352 | 4,787.2 |
| 1991 | פולקר ויידלרג'וני הרברט ברטרנד גשו | מאזדה | מאזדה 787B | 362 | 4,922.81 |
| 1990 | ג'ון נילסןפרייס קובמרטין ברונדל | יגואר | יגואר XJR-9LM | 359 | 4,882.4 |
| 1989 | יוכן מסמנואל רויטרסטנלי דיקנס | סאובר-מרצדס | סאובר C9 | 389 | 5,265.11 |
| 1988 |  יאן למרסג'וני דמפרייסאנדי וואלאס | יגואר | יגואר XJR-9LM | 394 | 5,332.97 |
| 1987 | דרק בלהנס-יואכים שטוקאל הולברט | פורשה | פורשה 962 | 354 | 4,791.9 |
| 1986 | דרק בלהנס-יואכים שטוקאל הולברט | פורשה | פורשה 962 | 367 | 4,972.73 |
| 1985 | קלאוס לודוויגפאולו ברילהג'ון וינטר | יואסט רייסינג | פורשה 956 | 373 | 5,088.50 |
| 1984 | קלאוס לודוויגהנרי פסקרלו | יואסט רייסינג | פורשה 956 | 359 | 4,900.27 |
| 1983 | ורן שופןאל הולברטהארלי הייווד | פורשה | פורשה 956 | 370 | 5,047.93 |
| 1982 | ג'קי איקסדרק בל | פורשה | פורשה 956 | 359 | 4,899.08 |
| 1981 | ג'קי איקסדרק בל | פורשה | פורשה 936 | 354 | 4,825.34 |
| 1980 | ז'אן רונדוז'אן-פייר ז'וסו | ז'אן רונדו | רונדו M379B-פורד | 338 | 4,608.02 |
| 1979 | קלאוס לודוויגביל ויטינגטוןדון ויטינגטון | פורשה קריימר רייסינג | פורשה 935 | 307 | 4,173.93 |
| 1978 | ז'אן-פייר ז'וסודידייה פירוני | אלפין רנו | אלפין-רנו A442B | 369 | 5,044.53 |
| 1977 | ג'קי איקסהארלי הייוודיורגן בארט | מרטיני רייסינג פורשה | פורשה 936 | 342 | 4,671.83 |
| 1976 | ג'קי איקסחיס ואן לנפ | מרטיני רייסינג פורשה | פורשה 936 | 349 | 4,769.92 |
| 1975 | ג'קי איקסדרק בל | גולף רייסינג | מיראז' GR8-פורד | 336 | 4,594.57 |
| 1974 | הנרי פסקרלוז'ראר לארוס | אקיפ ז'יטאן | מאטרה MS670C | 337 | 4,606.57 |
| 1973 | הנרי פסקרלוז'ראר לארוס | אקיפ מטרה סימקה של | מאטרה MS670B | 355 | 4,853.94 |
| 1972 | הנרי פסקרלוגרהאם היל | אקיפ מטרה סימקה של | מאטרה MS670 | 344 | 4,691.34 |
| 1971 | הלמוט מרקוחיס ואן לנפ | מרטיני רייסינג | פורשה 917 | 397 | 5,335.31 |
| 1970 | הנס הרמןריצ'רד אייטווד | פורשה KG זלצבורג | פורשה 917 | 343 | 4,607.81 |
| 1969 | ג'קי איקסג'קי אוליבר | J.W אוטומוטיב | פורד GT40 | 372 | 4,997.88 |
| 1968 |  פדרו רודריגסלוסיאן ביאנקי | J.W אוטומוטיב | פורד GT40 | 331 | 4,452.88 |
| 1967 | דן גורניאיי ג'יי פויט | שלבי אמריקן | פורד GT40 | 388 | 5,232.9 |
| 1966 | ברוס מקלארןכריס אמון | שלבי אמריקן | פורד GT40 | 360 | 4,843.09 |
| 1965 | יוכן רינדטמאסטן גרגוריאד היוג'ס | נורת' אמריקן רייסינג | פרארי 250LM | 348 | 4,677.11 |
| 1964 | ז'אן גישהנינו וקארלה | פרארי | פרארי 275P | 349 | 4,695.31 |
| 1963 | לודוביקו סקארפיוטילורנצו בנדיני | פרארי | פרארי 275P | 339 | 4,561.71 |
| 1962 | אוליבייה ז'נדבייהפיל היל | פרארי | פרארי 330 | 331 | 4,451.25 |
| 1961 | אוליבייה ז'נדבייהפיל היל | פרארי | פרארי 250 | 333 | 4,476.58 |
| 1960 | אוליבייה ז'נדבייהפול פרר | פרארי | פרארי 250 | 314 | 4,217.52 |
| 1959 | קרול שלבירוי סלבדורי | דייוויד בראון אסטון מרטין | אסטון מרטין DBR1 | 323 | 4,347.9 |
| 1958 | אוליבייה ז'נדבייהפיל היל | פרארי | פרארי 250 | 305 | 4,101.92 |
| 1957 | רון פלוקהארטאייבור ביוב | אקיורי אקוסי | יגואר D-טייפ | 327 | 4,397.1 |
| 1956 | רון פלוקהארטניניאן סנדרסון | אקיורי אקוסי | יגואר D-טייפ | 300 | 4,034.93 |
| 1955 | מייק האת'ורןאייבור ביוב | יגואר | יגואר D-טייפ | 307 | 4,135.38 |
| 1954 |  חוסה פרוילן גונסאלסמוריס טרינטינייה | פרארי | פרארי 375 | 302 | 4,061.15 |
| 1953 | טוני רולטדאנקן המילטון | יגואר | יגואר C-טייפ | 304 | 4,088.06 |
| 1952 | הרמן לנגפריץ ריס | דיימלר-בנץ AG | מרצדס-בנץ W194 | 277 | 3,733.83 |
| 1951 | פיטר ווקרפיטר וויטהד | פיטר ווקר | יגואר C-טייפ | 267 | 3,611.19 |
| 1950 | לואי רוזייהז'אן לואי-רוזייה | לואי רוזייה | טלבו לאגו T26 | 256 | 3,465.12 |
| 1949 | לואיג'י צ'נטיפיטר מיטשל-תומסון | לורד סלסדון | פרארי 166 | 235 | 3,178.29 |
| 1940–1948 | בוטל | בוטל | בוטל | בוטל | בוטל |
| 1939 | ז'אן-פייר וימילפייר ויירון | ז'אן-פייר וימיל | בוגאטי טייפ 57 | 248 | 3,354.76 |
| 1938 | אוג'ין שאבוז'אן טרמולה | אוג'ין שאבו/ז'אן טרמולה | דלאייה 135CS | 235 | 3,180.94 |
| 1937 | ז'אן-פייר וימילרוברט בנואה | רוז'ה לאבריק | בוגאטי טייפ 57 | 243 | 3,287.93 |
| 1936 | בוטל | בוטל | בוטל | בוטל | בוטל |
| 1935 | ג'ון היינדמרשלואיס פונטס | ארתור פוקס/צ'ארלס ניקול | לגונדה M45R | 222 | 3,006.79 |
| 1934 | לואיג'י צ'ינטיפיליפ אתנסלה | לואיג'י צ'ינטי/פיליפ אתנסלה | אלפא רומיאו 8C | 213 | 2,886.93 |
| 1933 | ריימונד סומרטציו נובולארי | אלפא רומיאו | אלפא רומיאו 8C | 233 | 3,144.03 |
| 1932 | ריימונד סומרלואיג'י צ'נטי | ריימונד סומר | אלפא רומיאו 8C | 218 | 2,954.03 |
| 1931 | ארל האוו הנרי בירקין | ארל האוו | אלפא רומיאו 8C | 184 | 3,017.65 |
| 1930 | וולף ברנטוגלן קידסטון | בנטלי | בנטלי ספיד 6 | 179 | 2,930.66 |
| 1929 | וולף ברנטוהנרי בירקין | בנטלי | בנטלי ספיד 6 | 174 | 2,843.83 |
| 1928 | וולף ברנטוברנרד רובין | בנטלי | בנטלי 4 ½ | 154 | 2,669.27 |
| 1927 | דאדלי בנג'פילדסמי דייוויס | בנטלי | בנטלי 3 סופרספורט | 137 | 2,369.80 |
| 1926 | רוברט בלוךאנדרה רוסיניול | לוריין דיטריך | לוריין דיטריך B3 | 147 | 2,552.41 |
| 1925 | ז'ראר דה קורסלאנדרה רוסיניול | לוריין דיטריך | לוריין דיטריך B3 | 129 | 2,233.98 |
| 1924 |  ג'ון דאףפרנק קלמנט | דאף/אלדינגטון | בנטלי 3 | 120 | 2,077.34 |
| 1923 | אנדרה לאגאשרנה לאונרד | שנארד וולקר | שנארד וולקר ספורט 3 | 128 | 2,209.53 |
| מרב הזכיות ליצרנים | |||
|---|---|---|---|
| דירוג | יצרן | ניצחונות | שנים |
| 1 | פורשה |
19 | 2017,2016,2015,1998,1997,1996,1994,1987,1986,1985,1984,1983,1982,1981,1979,1977,1976,1971,1970 |
| 2 | אאודי |
13 | 2014,2013,2012,2011,2010,2008,2007,2006,2005,2004,2002,2001,2000 |
| 3 | פרארי |
10 | 1965,1964,1963,1962,1961,1960,1958,1954,1949,2023 |
| 4 | יגואר |
7 | 1990,1988,1957,1956,1955,1953,1951 |
| 5 | בנטלי |
6 | 2003,1930,1929,1928,1927,1924 |
| 6 | אלפא רומיאו |
4 | 1934,1933,1932,1931 |
| פורד |
1969,1968,1967,1966 | ||
| 7 | פיג'ו |
3 | 2009,1993,1992 |
| מאטרה-סימקה |
1974,1973,1972 | ||
| 8 | לוריין-דיטריך |
2 | 1926,1925 |
| בוגאטי |
1939,1937 | ||
| מרצדס-בנץ |
1989,1952 | ||
| 9 | שנארד-וולקר |
1 | 1923 |
| לגונדה |
1935 | ||
| דלאג' |
1938 | ||
| טאלבו-לאגו |
1950 | ||
| אסטון מרטין |
1959 | ||
| מיראז' |
1975 | ||
| רנו-אלפין |
1978 | ||
| ז'אן רונדו |
1980 | ||
| מאזדה |
1991 | ||
| מקלארן |
1995 | ||
| ב.מ.וו |
1999 | ||
| טויוטה |
2018 | ||
| מרב הזכיות לנהגים | |||
|---|---|---|---|
| דירוג | נהג | ניצחונות | שנים |
| 1 | טום קריסטנסן |
9 | 2013,2008,2005,2004,2003,2002,2001,2000,1997 |
| 2 | ג'קי איקס |
6 | 1982,1981,1977,1976,1975,1969 |
| 3 | דרק בל |
5 | 1987,1986,1982,1981,1975 |
| פרנק בילה |
2007,2006,2002,2001,2000 | ||
| עמנואל פירו |
2007,2006,2002,2001,2000 | ||
| 4 | אוליבייה ז'נדבייה |
4 | 1962,1961,1960,1958 |
| הנרי פסקרלו |
1984,1974,1973,1972 | ||
| יניק דאלמס |
1999,1995,1994,1992 | ||
אתר האינטרנט הרשמי של מרוץ 24 השעות של לה מאן (בצרפתית ובאנגלית)
מרוץ 24 השעות של לה מאן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מרוץ 24 השעות של לה מאן, ברשת החברתית אינסטגרם
מרוץ 24 השעות של לה מאן, סרטונים בערוץ היוטיוב- מרוץ 24 השעות של לה מאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מרוץ לה מאן בשנת 1963, ארכיון הסרטונים של AP
.svg){kind=icon}
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
