גרנד פרי מונקו
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרנד פרי מונקו הוא מרוץ גרנד פרי שנתי הנערך מדי שנה כחלק מאליפות הפורמולה 1. המרוץ התקיים לראשונה בשנת 1929 ונחשב לאחד המרוצים היוקרתיים והחשובים בעולם הספורט המוטורי. המרוץ מהווה, ביחד עם האינדיאנפוליס 500 ומרוץ 24 השעות של לה מאן, חלק מהכתר המשולש של הספורט המוטורי, אותו השיג רק נהג אחד, גרהאם היל.
 | |
| ענף | מרוץ מכוניות |
|---|---|
| תאריך ייסוד |
1929  |
| ארגון מפעיל |
Automobile Club de Monaco |
| עיר מארחת |
Circuit de Monaco |
| הכי הרבה זכיות |
נהגים: איירטון סנה (6) יצרנים: מקלארן (15) |
|
www | |
| קואורדינטות | 43°44′04″N 7°25′17″E |
 | |
  | |
מסלול המרוץ העובר ברחובות מונקו כולל שינויי גובה, פניות רבות ומעבר במנהרה ונחשב לאחד המסלולים התובעניים באליפות. אף על פי שהמהירות הממוצעת לאורך המסלול היא נמוכה יחסית, הוא מסוכן ובמהלך המרוץ נעשה שימוש רב במכונית הבטיחות. אורך המרוץ הוא כ-260 קילומטרים, והוא היחידי שלא מחויב במגבלה של הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA) לאורך מינימלי של 305 קילומטרים (190 מייל)[1].
לאחר מלחמת העולם השנייה היה המרוץ לחלק מאליפות אירופה. בשנת 1950, עונת הבכורה של אליפות הפורמולה 1, נכלל המרוץ כחלק מהאליפות. איירטון סנה ניצח במרוץ יותר פעמים מכל נהג אחר - שישה ניצחונות, חמישה מתוכם ברציפות (1989-1993). פרננדו אלונסו הוא הנהג היחיד שניצח במרוץ עבור שתי קבוצות שונות: רנו (2006) ומקלארן (2007).
אנטוני נוגה, נשיא מועדון הרכב של מונקו (Automobile Club de Monaco או ACM), יזם את המרוץ בתמיכתו של לואי השני, נסיך מונקו. המועדון יזם את ראלי מונטה קרלו בשנת 1911. בשנת 1928 הגיש המועדון בקשה להתאחדות הבינלאומית למועדוני רכב (Association Internationale des Automobiles Clubs Reconnus) לשדרוג במעמדו של המועדון ממועדון אזורי בצרפת למועדון במעמד של מדינה עצמאית. הבקשה נדחתה בשל העובדה שבאותו הזמן לא התקיימו מרוצים שנערכו בתחומה הבלעדי של מונקו[2]. על מנת לזכות בהכרה יזם נוגה את קיומו של הגרנד פרי ברחובות הנסיכות.
המרוץ הראשון התקיים ב-14 באפריל 1929. ויליאם גרובר-ויליאמס, שנהג בבוגאטי B35, ניצח במרוץ[3]. המרוץ היה מרוץ למוזמנים בלבד, אך לא כל מי שהוזמן להתחרות בחר לקחת חלק. הנהגים המובילים של אלפא רומיאו ומזארטי סירבו להזמנה, בעוד בוגאטי ומרצדס בחרו להשתתף. רודולף קרצ'יולה, הנהג המוביל של מרצדס, זינק מהמקום ה-15, אך הצליח לקחת את ההובלה במרוץ. עצירה לתדלוק והחלפת צמיגים, שנמשכה 4 וחצי דקות, גרמה לו לאבד את המקום הראשון ולסיים שני אחרי גרובר-ויליאמס. לואי שירון, שהיה מעורב בתכנון המרוץ, לא לקח חלק במרוץ מפני שהתחרה באותו היום במרוץ האינדי 500.
בקשתו של קרצ'יולה להתחרות בשנה השנייה של המרוץ נדחתה. שירון לקח חלק במרוץ, וסיים במקום השני. ב-1931 ניצח שירון במרוץ והוא יליד מונקו היחיד שניצח במרוץ.
המרוץ צבר חשיבות בזמן קצר. ריבוי מרוצי הגרנד פרי הוביל את ההתאחדות הבינלאומית למועדוני רכב להכיר רשמית במרוץ החשוב בכל מדינה. בשנת 1933 הוכר הגרנד פרי של מונקו לצד המרוצים בצרפת, בלגיה, איטליה וספרד[4]. באותה שנה נקבע לראשונה כי סדר הנהגים בזינוק יקבע על ידי מקצה דירוג ולא על ידי החלטה של המארגנים, כפי שהיה נהוג עד אז. בשנת 1936 הצטרף המרוץ כחלק מאליפות אירופה. מזג אוויר סוער ודליפת שמן על המסלול הובילו לסדרה של התנגשויות. שירון, לואיג'י פגיולי ומנפרד פון בראוצ'יץ', נהגי מרצדס, נאלצו לפרוש מהמרוץ. אליהם הצטרף ברנד רוזמאייר, נהגה של קבוצת אוטו יוניון. קרצ'יולה ניצח במרוץ בפעם השנייה. קרצ'יולה ופון בראוצ'יץ' נאבקו על הניצחון בשנת 1937 אותו ניצח האחרון. הדרישה לתשלום של 500 ליש"ט (2450 דולר) מכל משתתף הובילה לביטול האירוע בשנת 1938. בעקבות מלחמת העולם השנייה הופסקו המרוצים המאורגנים באירופה עד לשנת 1945.
שבוע לאחר סיום המלחמה התחדשו המרוצים. לקראת שנת 1946 הציגה ההתאחדות הבינלאומית לרכב (FIA), הגוף שהחליף את ההתאחדות הבינלאומית למועדוני רכב, קטגוריה חדשה: מרוצי גרנד פרי. הגרנד פרי של מונקו, במתכונת זאת, התקיים לראשונה בשנת 1948. ג'וזפה פארינה ניצח במרוץ. שנה לאחר מכן בוטל המרוץ בשל מחלתו של הנסיך לואי.
פורמולה 1
עונת הבכורה של אליפות הפורמולה 1 התקיימה בשנת 1950. המרוץ במונקו היה המרוץ השני של העונה. חואן מנואל פנג'יו רשם את ניצחון הבכורה שלו באליפות. לואי שירון, בן ה-51 באותה עת, סיים מקום השלישי. הישגו הטוב ביותר באליפות[5]. בשנים 1951 ו-1952 התקיימה האליפות תחת הכללים של פורמולה 2. הגרנד פרי במונקו התקיים תחת הכללים של מכוניות ספורט ולא נכלל כחלק ממרוצי הפורמולה 1. בשנתיים הבאות לא התקיים המרוץ כלל.
המרוץ שב לאליפות בשנת 1955 ומתקיים מאז ברציפות מדי שנה. באותה שנה ניצח במרוץ מוריס טרטינייה בפעם הראשונה. שירון התחרה במרוץ בגיל 56, הנהג המבוגר ביותר בתולדות האליפות. פנג'יו ניצח בפעם השנייה בשנת 1957. סטירלינג מוס היה הראשון שניצח במרוץ שלוש פעמים (1956, 1960, 1961).
שנות השישים: עידן גרהאם היל
גרהאם היל זכה במרוץ חמש פעמים במהלך שנות ה-60 וזכה בשל כך לכינוי "מלך מונקו" ו"מר מונקו"[6]. הניצחון הראשון הושג בשנת 1963, בשנתיים הבאות הוסיף צמד זכיות. בגרנד פרי של שנת 1965 זינק מהפול פוזישן והוביל מתחילתו. במהלך ההקפה ה-25 נאלץ לסטות מהמסלול על מנת להימנע מהתנגשות בנהג איטי שהיה בפיגור של הקפה שלמה. הוא חזר למסלול, כשהוא במקום החמישי, הצליח לעקוף את ארבעת הנהגים שלפניו תוך שהוא קובע שיאים חדשים בזמני הקפה וסיים את המרוץ כמנצח[7]. המרוץ באותה שנה מפורסם גם בשל היעדרותו של ג'ים קלארק, שבחר להתחרות במרוץ האינדי 500 ובשל התאונה של פול הוקינס, נהגה של קבוצת לוטוס שנפל עם רכבו למי הנמל. ג'קי סטיוארט ניצח במרוץ בשנת 1966 ודני הולם ניצח שנה לאחר מכן. היל שב וניצח במרוץ בשנתיים הבאות. הניצחון בשנת 1969 היה הניצחון האחרון בקריירה.
שינויים במסלול, בטיחות ואינטרסים כלכליים
בשנת 1969 הוצבו לראשונה מעקות בטיחות בנקודות מסוימות לאורך המסלול משיקולי בטיחות. עד להצבת המעקות היו התנאים לאורך המסלול זהים לנסיעה בכביש רגיל: כל סטייה מהמסלול הובילה להתנגשות בבניינים, עצים, עמודי תאורה וחלונות ראווה שהיו סמוכים לכביש. אלברטו אסקרי ופול הוקינס נפלו, כל אחד בנפרד, למי הנמל עקב העדר אמצעי בטיחות. בשנתיים הבאות נוספו מעקות בנקודות נוספות לאורך המסלול ובשנת 1972 היו מעקות הבטיחות פרושים לאורך רוב המסלול. באותה שנה שונה תוואי המסלול ושונה מקומן של עצירות הטיפולים. בשנת 1973 שונה המסלול פעם נוספת: קומפלקס השחייה רייניר III הוקם על הישורת שמאחורי עמדות הטיפולים. במסלול החדש נוצרו שתי פניות שהובילו מסביב לבריכת השחייה ומיקומן של עמדות הטיפול שונה. בשנת 1976 בוצע שינוי נוסף במסלול, פניית סיינט דווט (Sainte Devote) נעשתה איטית יותר ופינות הטיפול הועברו שוב למיקום חדש[8].
מספר הנהגים המשתתפים במרוץ נקבע על ידי מארגני המרוץ, שבדרך כלל הגבילו את מספר המשתתפים ל-16. ברני אקלסטון, הבעלים של קבוצת ברבהאם וראש התאחדות יצרני הפורמולה 1 (FOCA) בתחילת שנות ה-70, נאבק על מנת להגדיל את מספר המשתתפים. בשנת 1972 הוא החל במשא ומתן להגדיל את מספר המשתתפים ל-18. קיפאון המשא ומתן העמיד את קיומו של המרוץ באותה השנה בסכנה. לבסוף הוסכם על שיתופם של 26 נהגים, כנהוג במרוצים אחרים. בשנת 1974 צומצם המספר ל-18 נהגים.
בשנת 1983 התעוררה מחלוקת קשה בין הפדרציה הבינלאומית לספורט מוטורי (FISA) ובין FOCA. מועדון הרכב של מונקו, בהסכמתו של אקלסטון, ניהלו מגעים לזכויות שידור טלוויזיוניות של המרוץ בארצות הברית עם רשת ABC. הדבר עמד בניגוד לכללים של FISA שדרשו לקיים משא ומתן מרוכז לזכויות השידור לכל המרוצים. ז'אן-מארי בלסטרה, נשיא הארגון, הכריז כי הגרנד פרי במונקו לא יהיה חלק מתוכנית המרוצים בעונת 1985. מועדון הרכב של מונקו עתר לבית המשפט הצרפתי, שפסק לטובתו. בעקבות כך הוחזר המרוץ ללוח התחרויות.
עידן פרוסט וסנה
בין השנים 1984 עד 1993 ניצחו במרוץ רק שני נהגים - אלן פרוסט הצרפתי ואיירטון סנה הברזילאי. פרוסט, שניצח במסלול זה את מרוץ הפורמולה 3 בשנת 1979, השיג את הניצחון הראשון בשנת 1984. גשם כבד הוביל לדחייה של הזינוק למרוץ ב-45 דקות. פרוסט הוביל בתחילת המרוץ, אך נעקף על ידי נייג'ל מנסל בהקפה ה-11. חמש הקפות לאחר מכן נאלץ מנסל לפרוש לאחר התנגשות ופרוסט לקח את ההובלה. סנה וסטפן בלוף החלו לצמצם את הפער מפרוסט, אך בהקפה ה-31 הופסק המרוץ בשל תנאי מזג האוויר באופן שעורר תרעומת רבה מצד הקבוצות. מאוחר יותר קנסה FISA את ג'קי איקס, שהיה הפקיד הממונה במרוץ ושללה ממנו את הרישיון משום שלא התייעץ עם הדיילים במסלול לפני שקיבל את ההחלטה. בשל העובדה שהמרוץ הופסק לפני שהנהגים עברו שני שלישים מאורך המסלול הוחלט כי כל נהג יקבל רק חצי מכמות הנקודות הרגילה[9][10].
סנה זינק מהפול פוזישן למרוץ בשנת 1985, אך נאלץ לפרוש בהקפה ה-13 לאחר התפוצצות מנוע הרנו ברכב של קבוצת לוטוס, בה נהג. מישל אלבורטו לקח את ההובלה במרוץ, שברים שנותרו על המסלול בעקבות תאונה שאירעה בין נלסון פיקה וריקארדו פטרזה גרמו לתקר בגלגל ואיפשרו לפרוסט, שזינק מהמקום החמישי לעלות למקום הראשון ולנצח במרוץ. שנה לאחר מכן היה זה פרוסט שזינק מהפול פוזישן. הוא שמר על ההובלה לאורך כל המרוץ והשיג ניצחון שלישי ברציפות.
נייג'ל מנסל נאלץ לפרוש במהלך המרוץ של שנת 1987 עקב בעיות באגזוז. סנה ניצל את ההזדמנות והשיג את ניצחונו הראשון במרוץ. יום לאחר המרוץ נעצר סנה על ידי המשטרה המקומית לאחר שרכב על אופנוע ללא קסדה, אך שוחרר באופן מיידי לאחר שזהותו התבררה לשוטרים[11][12]. סנה הוביל לאורך מרבית המרוץ שנה לאחר מכן. גרהרד ברגר היה במקום השני ופרוסט בשלישי. הצרפתי הצליח לבסוף לעקוף את ברגר והחל לצמצם את הפער מסנה, כשהוא קובע זמן הקפה מהיר מהברזילאי בכ-6 שניות. סנה ניסה להגביר גם הוא את המהירות, אך פגע במעקה הבטיחות ונאלץ לפרוש. פרוסט השיג את הניצחון הרביעי[13]. סנה ניצח במרוץ בשלוש השנים הבאות, כשהוא מזנק מהפול פוזישן בכל שלושת הפעמים. נייג'ל מנסל ניצח חמישה המרוצים בעונת 1992 לפני הגרנד פרי במונקו. הוא זינק מהפול פוזישן והוביל לאורך מרבית המרוץ. שבע הקפות לסיום נאלץ להיכנס לרחבת הטיפולים בשל גלגל רופף. סנה ניצל את ההזדמנות ולקח את ההובלה. מנסל ניסה לצמצם את הפער והתקרב עד למרחק של 1.9 שניות, אך לא הצליח לעקוף את סנה בשתי ההקפות שנותרו לסיום[14]. סנה התרסק במהלך מקצה האימון לפני המרוץ בשנת 1993 וזינק מהמקום השלישי אחרי פרוסט ומיכאל שומאכר. פרוסט ספג עונש בשל זינוק מוקדם, שומאכר פרש בשל בעיות במערכת ההידראולית וסנה השיג ניצחון חמישי ברציפות[15].
עידן מיכאל שומאכר
המרוץ בשנת 1994 התרחש שבועיים אחרי המרוץ באימולה בו נהרגו רולנד רצנברגר ואיירטון סנה. במהלך מקצה האימון איבד קארל ונדלינגר, נהגה של קבוצת סאובר, את השליטה על רכבו ביציאה מהמנהרה ופגע בקיר בעוצמה. כתוצאה מהתאונה נכנס לתרדמת ונאלץ להפסיד את המשך העונה[16]. במרוץ עצמו ניצח מיכאל שומאכר, שגם זינק מהפול פוזישן[17]. שנתיים אחר כך זינק שומאכר שוב מהפול פוזישן, אך פרש בהקפה הראשונה לאחר שנעקף על ידי דיימון היל. היל שמר על ההובלה במשך 40 הקפות עד שמנועו התפוצץ במנהרה. אוליבייה פאניס, שהתחיל את המרוץ במקום ה-14, לקח את ההובלה וניצח במרוץ. היה זה הניצחון הראשון והאחרון בקריירה של פאניס. את קו הסיום במרוץ חצו רק שלוש מכוניות, אך עשרה נהגים דורגו וקיבלו נקודות[18].
בשנים 1997,1999 ו-2001 זינק שומאכר מהמקום השני, אך הצליח לנצח במרוץ ולהשוות את הישג חמשת הניצחונות של גרהאם. במהלך מקצה הדירוג לקראת המרוץ בשנת 2006 זכה שומאכר לביקורת רבה. הוא הוביל את מקצה הדירוג, במטרה להבטיח לעצמו את הזינוק מהפול פוזישן, הוא האט את רכבו ונסע בצורה שלא איפשרה למתחרים האחרים לעקוף אותו. אף על פי שטען שהדבר לא נעשה במכוון הוא נענש בפסילת תוצאות הדירוג וזינוק מאזור הטיפולים[19][20]. את המרוץ ניצח פרננדו אלונסו, נהגה של קבוצת רנו. שנה לאחר מכן ניצח אלונסו שוב את המרוץ, הפעם כנהגה של קבוצת מקלארן. הנהג היחיד שניצח את המרוץ שנתיים ברציפות עבור שתי קבוצות שונות.
גרנד פרי מונקו נחשב לאחד המרוצים החשובים והיוקרתיים בעולם הספורט המוטורי. המרוץ, יחד עם מרוץ 24 השעות של לה מאן ומרוץ האינדיאנפוליס 500 נחשבים כככתר המשולש של הספורט המוטורי[21]. גרהאם היל הוא הנהג היחיד שניצח בכל שלושת המרוצים וזכה בתואר הלא רשמי. החל משנת 1987 גרנד פרי מונקו והאינדיאנפוליס 500 מתקיימים באותו התאריך, כך שלא ניתן לנצח את שני המרוצים באותה השנה.
לאורך השנים נהנה המרוץ מתמיכה וחסות של משפחת המלוכה של מונקו: הנסיך לואי השני, הנסיך רנייה השלישי והנסיך אלבר השני. בטקס הענקת מדליית זהב לספורט מוטורי לנסיך רנייה על ידי הפדרציה הבינלאומית לרכב הוגדר המרוץ כ"מיקום יוצא מן הכלל של זוהר ויוקרה"[22].
מספר ניצחונות לפי נהגים
- נהגים המופיעים בכתב מודגש עדיין פעילים
| # ניצחונות | נהג | שנים[23] |
|---|---|---|
| 6 |  איירטון סנה |
1987, 1989, 1990, 1991, 1992, 1993 |
| 5 |  גרהאם היל |
1963, 1964, 1965, 1968, 1969 |
 מיכאל שומאכר |
1994, 1995, 1997, 1999, 2001 | |
| 4 |  אלן פרוסט |
1984, 1985, 1986, 1988 |
| 3 | סטירלינג מוס |
1965, 1960, 1961 |
| ג'קי סטיוארט |
1966, 1971, 1973 | |
| ניקו רוזברג |
2013, 2014, 2015 | |
| לואיס המילטון |
2008, 2016, 2019 | |
| 2 |  חואן מנואל פנג'יו |
1950, 1957 |
| מוריס טרטינייה |
1955, 1958 | |
 ניקי לאודה |
1975, 1976 | |
 ג'ודי שכטר |
1977, 1979 | |
| דייוויד קולטהרד |
2000, 2002 | |
 פרננדו אלונסו |
2006, 2007 | |
 מארק ובר |
2010, 2012 | |
| סבסטיאן פטל |
2011, 2017 | |
 מקס ורסטאפן |
2021, 2023 |
מספר ניצחונות לפי קבוצה
- שנים המופיעות על רקע ורוד הן שנים שלא היו חלק מאליפות הפורמולה 1
- שנים המופיעות על רקע קרם הן שנים בן היה האירוע חלק מאליפות אירופה לפני מלחמת העולם השנייה
- קבוצות מודגשות הן קבוצות שעדיין פעילות באליפות הפורמולה 1
| # ניצחונות | קבוצה | שנים[23] | |
|---|---|---|---|
| 15 | מקלארן |
1984, 1985, 1986, 1988, 1989, 1990, 1991, 1992, 1993, 1998, 2000, 2002, 2005, 2007, 2008 | |
| 11 |  פרארי |
1952, 1955, 1975, 1976, 1979, 1981, 1997, 1999, 2001, 2017, 2024 | |
| 8 | מרצדס |
1935, 1936, 1937, 2013, 2014, 2015, 2016, 2019 | |
| 7 | לוטוס |
1960, 1961, 1968, 1969, 1970, 1974, 1987 | |
| רד בול |
2010, 2011, 2012, 2018, 2021, 2022, 2023 | ||
| 5 | BRM |
1963, 1964, 1965, 1966, 1972 | |
| 4 | בוגאטי |
1929, 1930, 1931, 1933 | |
| 3 | אלפא רומיאו |
1932, 1934, 1950 | |
| מזארטי |
1948, 1956, 1957 | ||
| קופר |
1958, 1959, 1962 | ||
| טיירל |
1971, 1973, 1978 | ||
| ויליאמס |
1980, 1983, 2003 | ||
| 2 | ברבהאם |
1967, 1982 | |
| בנטון |
1994, 1995 | ||
| רנו |
2004, 2006 | ||
אתר האינטרנט הרשמי של גרנד פרי מונקו (בצרפתית, באיטלקית ובאנגלית)- מועדון הרכב של מונקו, הגוף המארגן את המרוץ
- סטטיסטיקת המרוצים
אמיר ענבר, מירוץ שבו מכוניות טסות ב-300 קמ"ש ברחובות העיר העשירה בעולם הפך לשם נרדף לשעמום, באתר הארץ, 25 במאי 2019
How the Monaco F1 Track is Built, סרטון בערוץ "Everything Explained", באתר יוטיוב (אורך: 09:04)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
