Loading AI tools
מצעד הגאווה שנתי בישראל; הגדול שבמצעדי הגאווה במדינה. מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצעד הגאווה בתל אביב הוא מצעד הגאווה הגדול ביותר במדינת ישראל וביבשת אסיה.[1] זהו אירוע המוני דמוי קרנבל, הנערך מדי שנה בתחילת הקיץ בתל אביב-יפו, בהשתתפות מאות אלפי אנשים. האירוע הכולל הפנינג רב משתתפים המתקיים לפני ואחרי המצעד. המצעד עצמו נהנה מחסויות מסחריות ומתמיכת עיריית תל אביב-יפו.
.jpg) | |
| סוג |
מצעד הגאווה  |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום |
תל אביב-יפו |
| מועדים | |
| תאריכי פעילות |
1978–הווה (כ־46 שנים) |
  | |
_-_GAY_COMMUNITY_CELEBRATING_IN_THE_STREETS_OF_TEL_AVIV.jpg)
_-_HOMOSEXUALS_AND_LESBIANS_TRANSSEXUALS_AND_BISEXUALS_CELEBRATING.jpg)
תל אביב היא העיר הראשונה בישראל בה צוינו אירועי הגאווה, ובה גם התקיים מצעד הגאווה הראשון.
האווירה הציבורית בישראל בעשורים הראשונים לקיומה הייתה שמרנית והומופובית ולא סובלנית כלפי אוכלוסיית הלהט"ב. למרות הקשיים, מספר פעמים נעשו ניסיונות לקיים מצעד גאווה בתל אביב.
בשנת 1975 נוסדה האגודה למען הלהט"ב בישראל, שכונתה עם ייסודה "האגודה לשמירת זכויות הפרט",[2] על ידי אנשים פרטיים. בשנים הראשונות לקיומה היה עיקר פועלה של העמותה עריכת מסיבות ומפגשים חברתיים לחברי הקהילה הגאה. באותה תקופה, די היה באזכור נטייתו המינית של אדם כהומוסקסואל או לסבית, על מנת שייפגעו מעמדו החברתי והתעסוקתי באופן ניכר. חברי האגודה נרשמו תחת שמותיהם הפרטיים, ומסרו רק את כתובות תאי הדואר שלהם. בין 1977 ועד אמצע שנות השמונים, פעלה האגודה מביתו של יונתן דנילוביץ'.
בשנת 1979 אירחה האגודה, ביוזמת דנילוביץ', את כנס ארגוני הלהט"ב היהודיים. האורחים מחו"ל השתתפו באירוע שישנם המחשיבים כמצעד הגאווה הראשון, שהתקיים בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין).[3] פעילות זו הייתה ראשונה מסוגה במדינת ישראל באותם זמנים, לוותה בעוינות, גינוי ציבורי רב ואף חשש מאלימות,[דרוש מקור] ולא חזרה להתקיים במשך זמן רב. בשנות התשעים ביקשו ראשי ציבור הומואים ולסביות בתל אביב, לקיים אירועים פומביים בדרישה לשיויון זכויות. הם קיימו מספר אירועים סמליים שהתאפיינו במספר משתתפים מועט, בגלל החשש להיראות בפומבי באירועים הקשורים להומואים וללסביות. האירוע הראשון לציון יום הגאווה התקיים ב-2 ביולי 1993 בגינת שינקין בתל אביב. במקום הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. צילום של חייל במדים שיצא מאותו ארון עץ התפרסם בחדשות, ובעקבותיה הועמד החייל לדין, על שהתראיין לעיתון והצטלם ללא אישור. החייל, יוסי מקיטון, נשפט ל-28 ימי מאסר על תנאי וסולק מהנח"ל.[4][5] כמו כן, באותו יום נערכו הופעות ברחבת הסינמטק בתל אביב, האומנית היחידה שהסכימה להופיע הייתה דפנה ארמוני, ואותה חימם הרכב האלטרנטיב זרטוסטרה. הנוכחות הייתה דלה ולא נרשמו גילוי חיבה פומביים של הקהילה.
אירוע פומבי נוסף התקיים ב-1996 שאורגן על ידי אור מרוני-פנר ובמסגרתו יצאה שיירה של כ-40 כלי רכב פרטים מרידינג לכיוון גן מאיר, מעוטרת בדגלי גאווה ושלטים הדורשים שוויון זכויות. השיירה כונתה "המתגלגאים" ואף על פי שלא נדרש אישור משטרתי לקיומה, המשטרה עצרה במהלכה שתי רוכבות אופנוע לסביות, שנסעו בקדמת השיירה, בטענה שעברו על החוק האוסר רכיבה בצמד במקביל.[6]
רק בשנת 1998 הפך מצעד הגאווה בתל אביב, לראשונה, לאירוע רב המשתתפים המוכר כיום. בשנת 1998 אירעו שני אירועים שתרמו לכך. היו אלו זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, ואירועי ויגסטוק, שהסתיימו בעימות חריף עם המשטרה.[7] מאז מתקיים מצעד הגאווה בתל אביב מדי שנה, והפך לאחד מהסמלים העיקריים במאבק לניראות ולדרישה לשוויון לאוכלוסיית הלהט"ב. מצעד הגאווה בתל אביב הפך לחגיגת רחוב המונית, בה משתתפים עשרות אלפי אנשים מדי שנה, והנהנית מחסויות מסחריות. בין המשתתפים להט"בים, אזרחים התומכים במאבקם, ורבים אחרים שבאים ליהנות מאווירת הפסטיבל ומחגיגת הרחוב הייחודית.
עד שנת 2005 אורגן האירוע והופק, מדי שנה, על ידי אגודת הלהט"ב. עם גדילת המצעד והרחבת מספר הצועדים, ניכר היה כי ארגונו מדי שנה מחייב הקצאת סכומי כסף עצומים ומינוי עובדים במשרה מלאה. אגודת הלהט"ב שעובדיה מתנדבים והיא מתקיימת בעיקר על תרומות ודמי חבר, התקשתה להפיק את המצעד. ניסיון בשנת 2005 לבקש מהצועדים לתרום מכיסם סכומים לכיסוי ההוצאות לא עלה יפה. בשנת 2006 לא התקיים מצעד גאווה בתל אביב. יוזמת המצעד, אגודת הלהט"ב, הודיעה כי לא הצליחה להפיקו עקב קשיים בגיוס נותני חסות בכמות מספקת לתשלום עלויות אבטחת האירוע.
בעקבות זאת הוחלט כי עיריית תל אביב תפיק את מצעד הגאווה בתל אביב באופן בלעדי, החל משנת 2007.[8] בשנים 2007 ו-2008, הפיקה העירייה את המצעד במסגרת הסעיף התקציבי "תקציב לא צפוי". מעורבותו של חבר המועצה מטעם סיעת עיר לכולנו, יואב גולדרינג, הביאה להכנסת תקצוב קבוע למצעד בספר התקציב של העירייה בשנת 2009.[9]
.jpg)
.jpg)
בהדרגה, במהלך שנות האלפיים, הפך המצעד להיות הפנינג ענק, קרנבל, וחגיגת רחוב, שעיקרם הוא שמחה, אהבה, ומסרים של שוויון זכויות וקבלה.
מצעד הגאווה האחד-עשר בתל אביב, בשנת 2008, החל עם חנוכת המרכז העירוני לקהילה הגאה תל אביב, הצמוד לגן מאיר. זהו המתנ"ס העירוני הראשון בישראל המיועד לשרת את קהילת הלהט"ב. הקמת המרכז ותחזוקתו כגוף עירוני, ממחישה את הדרך אותה עשתה אוכלוסיית הלהט"ב בתל אביב, מאז המצעד הראשון, עד כדי שילוב מלא במוסדות העיר. במצעד בשנת 2009, השיא גל אוחובסקי חמישה זוגות חד-מיניים ב-"חתונת המאה", במסגרת מצעד הגאווה. על פי מארגני האירוע, השתתפו כ-30 אלף בני אדם במצעד, אולם על פי הערכת המשטרה השתתפו באירוע 15 אלף בני אדם.[10]
בשנת 2010 התקיימו ב-11 ביוני שלושה מצעדי גאווה בתל אביב, כחלק משבוע הגאווה:
בשנת 2011 התקיים המצעד ב-10 ביוני נערך מצעד הגאווה עם המספר הגדול ביותר, עד אז, של חוגגים בהיסטוריה של מצעדי הגאווה בישראל - מאה אלף חוגגים.[11] במצעד זה השתתפו לראשונה נציגות רשמית של דתיים להט"בים כגון חברותא ובת קול אשר היו במשאית של גוגל.[12]
בשנת 2012 התקיים המצעד ב-8 ביוני בהשתתפות כמות דומה של צועדים, שמספרם הוערך בין 100,000 ל-200,000 צועדים.[1] כיום מתקיים המצעד באופן קבוע אחת לשנה, ביום שישי, לרוב בחודש יוני. הוא נפתח בהפנינג ונאומים המתקיימים ברחבת המרכז העירוני לקהילה הגאה, מתקיים ברחובות תל אביב בהשתפות ערה, ומסתיים בהפנינג לאחר מספר שעות בחוף הים של תל אביב.
האירוע משווק על ידי משרד התיירות הישראלי כאטרקציה גאה, ובשנת 2012 השתתפו לראשונה גם כ-20 אלף תיירים מכל רחבי העולם, במה שהוגדר כמצעד הגאווה הגדול ביותר אי פעם שנערך בארץ.[13][14]
בשנת 2013 זכה המצעד לסיקור נרחב בכלי התקשורת. וזאת בשל השתתפות שר האוצר יאיר לפיד – האישיות הציבורית הכי בכירה שהשתתפה במצעד (נכון ל-2021) וקטיעת נאומו בפתיחת האירוע עקב קריאות מחאה מהקהל, שהתנגדו לממשלה בה ישב, וכן בהגעת אוניית תענוגות מאירופה ובה כ־3,000 תיירים גאים שהגיעו במיוחד לאירוע (בנוסף לאלפי תיירים אחרים), סוקרו בהרחבה.[15] שיר הנושא של מצעד הגאווה, "תל אביב", בביצוע הזמר עומר אדם, הושמע ברדיו ובמסיבות במשך שבועות רבים לאחר המצעד.
בשנת 2018 צעדו כרבע מיליון, במה שהוגדר שוב כמצעד הגאווה הגדול ביותר אי פעם שנערך בישראל, בסימן "קהילה עושה היסטוריה", לציון 30 שנה לביטול החוק האוסר על משכב זכר, ל-20 שנה למצעד הראשון ול-10 שנים להקמת המרכז הגאה תל אביב-יפו.[16][17][18]
מאז העשור השני של המאה ה-21 נחשב מצעד הגאווה בתל אביב לאחד מאירועי התרבות החשובים בעיר, המשקף את הליברליות והצבעוניות של תל אביב, ומהווה מקור משיכה משמעותי לתיירים.[19] המצעד מהווה משאב תיירותי, בהביאו לישראל עשרות אלפי תיירים, המעוניינים להגיע בהמוניהם לתל אביב לקראת מצעד הגאווה.[20][21] בשנת 2016, על פי דיווחים שונים באמצעי התקשורת - הגיעו לישראל כ-35,000 תיירים שהגיעו במיוחד למצעד הגאווה בתל אביב.[22] אותם תיירים מוציאים בישראל הוצאות רבות על לינה בבתי מלון, כלכלה ותיירות פנימית, דברים המתבטאים בהכנסות גבוהות למשק התיירות. הוערך שבשנת 2017, הכניסו תיירי מצעד הגאווה לישראל כמאה מיליון ש"ח לפחות.[23]
בשנים 2022 ו-2023, בעקבות שיפוץ בפארק צ'ארלס קלור בו נערכה המסיבה בסוף המצעד באופן מסורתי, לא ניתן היה לקיים את המצעד במסלולו המקורי. בשנת 2022 המצעד נערך לאורך שדרות רוקח ולאחר מכן המסיבה נערכה בגבעת המופעים בגני יהושע. עקב מספר רב של התייבשויות, ותלונות על מסלול המצעד, החל דיון בקרב הקהילה הגאה בתל אביב יחד עם העירייה, על אפשרות להחזיר את מסלול המצעד לטיילת, כשבסוף הפשרה שהושגה לשנת 2023 היא מצעד שנערך בערב יום חמישי בטיילת, ומסיבה שנערכה בצהרי יום שישי בגני יהושע.
בשנת 2022 הופיעה הראפרית האוסטרלית איגי אזליה לראשונה בישראל, במצעד הגאווה בתל אביב בחסות חברת הפינטק ראפיד, שהביאה את אזליה יחד עם הדיג'יים הבינלאומיים דייוויד מוראלס ובוריס ברגהיין.
בשנת 2023 חלק מהארגונים הגאים שלקחו חלק במחאה נגד ממשלת ישראל השלושים ושבע, ומספר ארגונים נוספים שטענו כי רפורמת לוין מסכנת להט"בים, הפגינו במסגרת המצעד[דרושה הבהרה].
ב-2024 בעקבות האווירה הציבורית הירודה בישראל עקב מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל, לא התקיים מצעד אלא עצרת בגן צ'ארלס קלור[24].
לאורך השנים, כאירוע מרכזי המושך מבקרים רבים, ועם עליית קרנה של הקהילה הגאה בעיר, התקבע מעמד המצעד בתל אביב כאירוע הגאווה המרכזי במדינת ישראל. מועד המצעד, בחודש יוני בפתח הקיץ, יחד עם אופיו הכולל לרוב מוזיקה ומשתתפים רבים, אף קיבעה את המעמד של המצעד עצמו ושל המסיבה המלווה אותו אף מחוץ לקהילת הלהט"ב.
עם השנים, הטרוסקסואלים סיסג'נדרים רבים החלו פוקדים את המצעד, תוך הבעת תמיכה בקהילה הגאה, והשתתפות במסיבות הנלוות אליו. עקב כך קיים מספר עולה של התייחסויות תקשורתיות למצעד, מחוץ להקשר הפוליטי – גאה, בתחום התרבות הפופולרית. אמנים רבים עם השנים הוציאו שירים המיועדים להשמעה במצעד הגאווה, רבים מהם בשיתוף מארגני מסיבות מהקהילה אשר השמיעו את השירים על המשאיות במצעד ובמסיבות לאחריו, וחלק מהם אף התקבעו כלהיטים בחברה הישראלית הכללית.[25][26]
בתחילת העשור השני של המאה ה-21 היו שירים בודדים כל שנה אשר לרוב הופקו בחסות המצעד, ובהמשך העשור ובתחילת העשור השלישי למאה, התקבע נוהג בו אמנים רבים מוציאים שירים עצמאיים ללא חסות המצעד עצמו, בנוסף לשיר הרשמי. עם להיטים שנכתבו עבור המצעד ניתן למנות את "תל אביב" של עומר אדם ואריסה (2013), "פה זה לא אירופה" של מרגלית צנעני ואריסה (2014), "מלכת השושנים" של עדן בן זקן (2015), "טיקיטאס" של נועה קירל, סטפן לגר ואריסה (2017), "טרילילי טרללה" של נועה קירל, אילן פלד ושפגאט (2021), "אחלה גבר" של סטטיק ובן-אל תבורי ודנה אינטרנשיונל (2022) ו"פרובוקטיבית" של נועה קירל ופוראבר תל אביב (2023).[27]
בשנים הראשונות לקיום המצעד, צעדו במסגרתו קבוצות מחאה רדיקליות, כדוגמת ארגון כביסה שחורה. הדבר זכה לגינוי והסתייגות מצד מארגני הצעדה, אגודת הלהט"ב. לשיטתם מצעד הגאווה צריך להתמקד במאבק ציבור הלהט"ב לשוויון זכויות ולשוויון הזדמנויות, ואין להשתמש בו כבמה לעמדות פוליטיות. ככל שהצעדה גדלה, כך פחתה נראותן של הקבוצות הפוליטיות, והבולטת שבהן, "כביסה שחורה", פסקה מלהתקיים.
בעשור השני של המאה ה-21 התעוררו מחדש ההתנגדויות למצעד במתכונתו הנוכחית: הביקורת כוללת טענות שמצעדי הגאווה נולדו כאירועי מחאה (כדוגמת סטונוול), ומחאה לא תיתכן תחת החסות של הממסד העירוני[דרוש מקור]; שהתוויית המצעד כמסיבה עם דגש על תיירות לא רק מצניעה את הבעיות הקשות שקבוצות מוחלשות עדיין סובלות מהן, אלא אפילו מחריפה אותן - כמו בני נוער להט"בים מחוסרי דיור שנגררים לזנות, או אפליה נגד טרנסג'נדרים, או העלייה במקרי ההידבקות באיידס; שהמצעד משרת אינטרסים של קבוצה צרה אך בעלת כוח באגודה שפועלת למען סוגיות כמו פונדקאות, ומתעלמת מהתנגדות של נשות הקהילה שרואות בכך סחר בגופן של נשים. ואולי אחת ההתנגדויות הכי שנויות במחלוקת - שהמצעד התל אביבי תורם לתופעת ה"פינקווש" (שימוש הסברתי בניראות ליברלית לגבי נושאי גאווה כדי להסיט מן הדיון על הכיבוש והפלסטינים).[28]
פעולות בולטות כוללות צעדות אלטרנטיביות שהתקיימו בשנות 2010 ו-2011, קמפיין-נגד-הקמפיין הרשמי ("שווה להיות גאה" לעומת "שווה למי?" ב-2011),[29] "die-in" של הקולקטיב האנרכה-קווירי "משפריצות" שביימו מוות המוני על דגל גאווה ענק וחסמו את התקדמות המצעד ב-2013, וב-2014, התפרצות של פעילות חשופות-חזה מהארגון הפמיניסטי "פמן” לבמה המרכזית כשהן צועקות כנגד אפליה בתוך הקהילה.
גבריאלה דוידוביץ’-ויסברג, כוח קנייה אדיר: כך למדנו לעשות כסף ממצעד הגאווה, באתר TheMarker, 7 ביוני 2018Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
