Loading AI tools
יחסי חוץ מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי מרוקו–צרפת הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין ממלכת מרוקו לבין הרפובליקה הצרפתית.
בעקבות הפלישה של ח'ליפות בית אומיה (ששלטה על מרוקו באותה העת) לחופיה של ספרד שנעשתה על ידי המפקד הברברי טאריק אבן זיאד בשנת 711, חילות ערביים וברברים רבים פלשו לאזור דרום ומרכז צרפת במהלך המאה השמינית לספירה. המוסלמים המורים שנתמכו על ידי בית אומיה הגיעו עד לאזור העיר אנז'ה ובקרב טור בשנת 732 הם נהדפו חזרה לאזור הרי הפירנאים - גבול צרפת-ספרד.
בין המוסלמים לפרנקים התקיים גם שיתוף פעולה תרבותי כאשר במהלך המאה העשירית לספירה הנזיר הפרנקי ז'רבר מאוריאק שהפך לאחר מכן לאפיפיור סילבסטר השני נסע לספרד על מנת ללמוד על תרבות האסלאם, וייתכן כי למד את הנושא באוניברסיטת אל-קרוויין שממוקמת בעיר פאס שבמרוקו עצמה.
צרפת הדפה התקפות של אימפריית המוראביטון במהלך המאות ה-12 וה-13. הפרנקים אף תרמו לנוצרים באזור חצי האיברי ועזרו להם להפיל את אימפריית המוראביטון.
בשנת 1402 ההרפתקן ומגלה הארצות הצרפתי ז'אן דה בתנקור עזב את צרפת במסגרת משלחת והפליג על יד חופי מרוקו על מנת לכבוש את האיים הקנריים ולהפוך למלכם.
במהלך המאה השש עשרה, יישומה של הברית הפרנקו-עות'מאנית בין המלך פרנסואה הראשון לסולטן סולימאן המפואר אפשרו קשרים רבים בין סוחרים צרפתיים לבין מדינות תחת ההשפעה העות'מאנית, מדינות כמרוקו. בשנת 1533 פרנסואה הראשון שלח שגריר למרוקו, הקולונל פייר דה פיטו. במכתב לפרנסואה הראשון מ-13 באוגוסט 1533, אחמד בן מוחמד מנהיג השושלת הווטאסית, בירך את הפתיחות הצרפתית, נתן את חופש השיט לצרפתים במרוקו והבטיח הגנה על הסוחרים הצרפתיים ברחבי המדינה. צרפת החלה לשלוח ספינות למרוקו בשנת 1555 תחת שלטונו של אנרי השני, בנו של פרנסואה.
צרפת תחת אנרי השלישי שלחה קונסול לפאס (גילם בראר) בשנת 1577, היא הייתה המדינה האירופאית הראשונה לעשות כן. בראר היה רופא במקצועו והציל את חייו של הנסיך המרוקאי עבד אל-מאליק במהלך מגפה באיסטנבול; כאשר הגיע לכס המלכות הוא ביקש להחזיר לבראר על שירותו והצלת חייו באותו המטבע.
בראר סיים את תפקידו ולאחר מכן נכנס לתפקד ארנול דה ליזה, ולאחריו אטיין הוברט מאורליאן. אטיין מאורליאן החזיק גם בתואר של רופא הסולטן המרוקאי וגם בתואר הנציג הצרפתי במדינה. הקשרים עם צרפת קרו במהלך שלטון עבד אל-מאליק ויורשו אחמד אל-מנסור.
בזמן ההוא, האנגלים ביקשו ליצור קשרים טובים עם השושלת הסעדית גם הם, ושאפו ליצירת ברית אנגלו-מרוקאית, עם ביקורו של אדמונד הוגאן ב-1577.
המשלחת המרוקאית הראשונה שנשלחה לצרפת הייתה זו של אל-חג'ארי ב-1610–1611. האחרון נשלח לאירופה בהוראתו של השליט המרוקאי במטרה להשיג פיצויים על התנהגות הספרדים ל"מוריסקוס" - המוסלמים המורים שנאנסו להתנצר על ידי הספרדים. לעומת המודחארים שנשארו נאמנים לאסלאם, המוריסקוס הורשו להישאר בספרד אך היו תחת השגחה מתמדת. הם נרדפו על ידי פליפה השני, מלך ספרד, התמרדו בשנת 1568 ולבסוף הושמדו ברובם בידי האינקויזיציה.
זמן קצר לאחר ביקורו של אל חג'ארי בצרפת, יצא אל המדינה אחמד אל-ג'זולי. הוא יצא עם משלחתו אל המדינה בשנים 1612–1613. ראשית נסע אל ג'זולי להולנד, שם התערב הפרלמנט על מנת לאפשר לו לבקר בצרפת. בצרפת עצמה הוא היה אחראי על השבת מלאי הספרייה של הסולטאן המרוקאי מולאי זידאן, מלאי שנלקח על ידי ז'אן פיליפ דה קסטלאן.
איזק דה רזילי, בליוויו של קלוד דו מאס, הפליג לראשונה למרוקו כבר בשנת 1619. הוא עשה זאת בשליחות של לואי השלושה עשר ששקל כבר אז לכבוש חלק ממרוקו. דה רזילי היה יכול לסייר בחופי מרוקו עד לאזור אסואירה (באותה התקופה - מוגדור). דה רזילי ודו מאס חזרו לצרפת מלווים בשליח בשם סעיד פארס, שמשימתו הייתה לקחת את ספרי מולאי זידאן בחזרה למרוקו.
בשנת 1624 דה רזילי הושם כאחראי על פרשת הספרייה של מולאי זידאן והגיע לסלא על מנת לפתור אותה. דה רזילי נעצר ונכלא על ידי המשטר המרוקאי לפני ששוחרר (הגיע למרוקו ללא אישורם), ונאלץ לעזוב כתבים נוצריים רבים מאחוריו. נוצרים קפוצ'ינים רבים שניסו להתבסס במרוקו תמכו בדה רזילי במשימתו.
ב-1626 לאחר שהקרדינל רישלייה ביקש להקים קולוניה צרפתית, דה רזילי הציע לו לכבוש את אסואירה שבמרוקו ובתוך כך ליצור בסיס גם נגד הסולטאן במרקש שהיה עוין לצרפתים. אלו תקפו כשלוש שנים לאחר מכן בשנת 1629 וגרמו לנזק אך בסופו של דבר נסוגו חזרה. ב-1630 ביקר רזילי פעם נוספת במקורו ולקח חלק במשא ומתן על שחרור העבדים הצרפתיים מהמרוקאים. הוא ביקר במרוקו שוב ב-1631 והשתתף במשא ומתן על האמנה הצרפתית-מרוקאית בשנת 1631, יחד עם צאצאיו של שודד הים והדיפלומט היהודי מרוקאי שמואל פאלאג'י.
במהלך המאה השבע עשרה מולאי איסמעיל, סולטאן מרוקו, חיפש בעלי ברית נגד ספרד, והייתה לו מערכת יחסים מאוד טובה עם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. מולאי איסמעיל שלח את מוחמד תמים להיות שגרירו בצרפת בשנת 1682 ובין שתי המדינות נרקם שיתוף פעולה במגוון תחומים. שוטרים צרפתים התאמנו עם הצבא המרוקאי וצרפתים עזרו למרוקאים בתחום הבניין. קונסולים צרפתים היו נוכחים במרוקו, כמו ז'אן באטיס אסטל שהיה הקונסול בתטואן. שגריר צרפתי נשלח למרוקו לראשונה בשנת 1693.
לאחר סיום מלחמת שבע השנים, צרפת הפנתה את תשומת ליבה אל הפיראטים הברברים, בעיקר אלו שפעלו במרוקו, וניצלו את הקונפליקט שהיה על מנת לתקוף ספינות של מדינות המערב.
קשרים בין צרפת למרוקו המשיכו לקרות במהלך המאה השמונה עשרה, כמו אלו של המהנדס הצרפתי תאודור קורן עם המלך מוחמד בן עבדאללה. קורן עיצב את הנמל החדש של אסואירה בשנת 1760. בשנת 1767 צרפת כוננה אמנה חדשה עם מרוקו, שנתנה לצרפתים הגנה קונסולרית ודיפלומטית במרוקו. האמנה הזו הייתה מודל לאמנות בין כוחות אירופאיים שונים בשנים הבאות.
בשנת 1777 מוחמד בן עבדאללה שלח שגריר לצרפת שנשלטה באותה התקופה על ידי לואי החמישה עשר, השגרירות הונהגה על ידי טהאר פניח וחאג' עבדאללה. צוות השגרירות הביא איתו במתנה 20 עבדים צרפתים שנתפסו על ידי פיראטים ברברים בסלא, בנוסף ל-6 סוסים מפוארים. שני השגרירים נשארו בצרפת למשך שישה חודשים.
שגרירות נוספת נשלחה לצרפת בשנת 1781, אך זו לא הוכרה לבסוף בעקבות עניינים פנימיים בצרפת.
לאחר התקופות הקשות והמטלטלות שעברה צרפת תוך המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, צרפת הראתה פעם נוספת עניין חזק מאוד במרוקו במהלך שנות השלושים של המאה התשע עשרה. היא ראתה במרוקו כתוספת להשפעה שלה באזור המגרב, בנוסף לאלג'יריה ולתוניסיה. המלחמה הפרנקו-מרוקאית הראשונה התקיימה בשנת 1844 והעילה הרשמית לה הייתה הברית המרוקאית עם אלג'יריה כנגד צרפת. לאחר מספר תקריות בגבול שבין אלג'יריה למרוקו והסירוב של מרוקו לדרישה הצרפתית לבטל את תמיכתה באלג'יריה, צרפת החלה במלחמה. צרפת ניצחה במלחמה ניצחון מוחץ וזאת לאחר הפצצת טנג'יר (6 באוגוסט 1844), קרב איסלי באוג'דה (14 באוגוסט 1844) והפצצת מוגדור (15 באוגוסט עד ה-17 באוגוסט 1844). המלחמה נגמרה באופן רשמי ב-10 בספטמבר עם חתימת אמנת טנג'יר. במסגרת אמנת טנג'יר מרוקו קיבלה את התנאים הצרפתיים וכלאה את עבד אל-קאדר (שהיה מראשי המתנגדים לכיבוש צרפת את אלג'יריה). בנוסף לכך, מרוקו צמצמה את המשמר שלה באוג'דה והקימה ועדה לשמירת הגבול. הגבול המרוקאי-אלג'יראי שנקבע באמנת טנג'יר השתמר.
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הכירה ב"תחום ההשפעה הצרפתית" של צרפת במרוקו בשנת 1904 במסגרת ההסכמה הלבבית, כששתי אלו מתעלמות מהתגובה הגרמנית לנושא. ב-31 במרץ 1905 ביקר בעיר טנג'יר שבמרוקו הקייזר וילהלם השני והצהיר כי הוא רואה במרוקו מדינה עצמאית, וכי השליטה הצרפתית אינה מקובלת על גרמניה אשר תובעת גם לה זכויות בשטחה של מרוקו. בהצהרה זו ביקשה גרמניה לסכסך בין שתי המעצמות (בריטניה וצרפת) ולבחון את מידת חוזקה של ההסכמה הלבבית. כך יצר הקייזר את המשבר המרוקאי הראשון. המשבר המרוקאי נפתר בוועידת אלחסירס (אנ') שהתקיימה בספרד בשנת 1906. אמנת אלחסירס נתנה לצרפת באופן רשמי זכויות במרוקו: שליטה על נמלי מרוקו ומשמר משטרה משותף עם ספרד במרוקו.
הכיבוש הצרפתי הצבאי במרוקו החל בשנת 1907 כאשר כבשה את אוג'דה, וזאת בתגובה לרצח הרופא הצרפתי אמיל משאם במרקש. חזית מערבית נפתחה באוגוסט 1907 עם הפצצת קזבלנקה.
לאחר מכן החל המשבר המרוקאי השני. המתיחות בין גרמניה לצרפת הגיעה לשיאה ב-1 ביולי 1911 כאשר ספינת תותחים קטנה של הצי הגרמני "פנתר" הגיעה לנמל אגאדיר. ממשלת גרמניה טענה כי היא שיגרה את ה"פנתר" ואת "ברלין", משחתת קלה גדולה יותר שהגיעה כעבור ימים אחדים לאגדיר, כדי להגן על נתינים מגרמנים בדרום מרוקו. הממלכה המאוחדת חששה שהגרמנים מתכוונים לבנות בסיס ימי באוקיינוס האטלנטי. כתוצאה מכך נסוג הצי הבריטי קרוב לעבר צרפת, והאיבה בין הממלכה המאוחדת וגרמניה הגיעה לשיאה.
הגרמנים החליטו שלא להסכים עם פתרונו של המשבר המרוקאי הראשון ב-1906, ותבעו עצמאות מוחלטת של מרוקו מידי צרפת.
משא ומתן בין צרפת לגרמניה החל ב-9 ביולי ונמשך עד 4 בנובמבר, ונסתיים בחתימתן של שתי המדינות על הסכם לפיו גרמניה תכיר בשליטתה של צרפת במרוקו, וזו תתן לה מושבה חדשה באפריקה בשטח הרפובליקה של קונגו היום.
הסכם פאס שנחתם ב-30 במרץ 1912 הפך את מרוקו לפרוטקטורט (מדינת חסות) צרפתי. מנקודת מבט משפטית קשיחה, ההסכם לא שלל את מעמדה של מרוקו כמדינה ריבונית. גם לאחר אמנת פאס צרפת ערכה את הכוחות שלה במרוקו ונלחמה שם לא פעם אחת. המלחמות הידועות ביותר של צרפת במרוקו היו מלחמת זאיין שהתקיימה בזמן מלחמת העולם הראשונה ומלחמת הריף, שהתקיימה מעט לאחר מכן. שתי המלחמות התקיימו באזור צפון מרוקו ובהרי האטלס.
צרפת עודדה במהלך מלחמת העולם הראשונה גיוס מרוקאים לחיל שהורכב כולו מחיילי הקולוניות שלה, כמו שעשתה בקולוניות אחרות שלה באפריקה וברחבי העולם. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כ-40,000 מרוקאים נלחמו עבור צרפת, כשהם יוצרים את "הבריגדה המרוקאית". חיילים מרוקאים שירתו לראשונה את צרפת במהלך הקרב הראשון על המארן בספטמבר 1914, והשתתפו בקרבות גדולים במהלך המלחמה, כולל קרב ארטואה הראשון, קרב שמפאן הראשון וקרב ורדן. המרוקאים מצדם תמכו בצרפתים והתבטאו בעד הלחימה, חלקם אפילו תיארו את הלחימה המרוקאית במסגרת הצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה "אחד מהרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה המשותפת המרוקאית-צרפתית".
תוקפו של הסכם פאס פג רק בשנת 1956. הסכם זה, שהתאים לתחילת המאה העשרים, לא התאים לשאיפותיה הבדלניות של מרוקו לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה פסקה מלהוות איום צבאי. אולם פירוק הסכם החסות לא היה מקובל על ממשלת צרפת. במסגרת התנגדותה לפירוק ההסכם, כפתה צרפת על סולטאן מרוקו מוחמד החמישי לצאת מתחומי ארצו לגלות, מאחר שסברה כי הצהרותיו היוו איום מדיני על ההסכם. רק בשנת 1956, לאחר מאבק מר, קיבלה מרוקו את עצמאותה המדינית, השתחררה מהסכם פאס, והסולטאן מוחמד החמישי שהוגלה קודם לכן על ידי הצרפתים, קיבל את הרשות לחזור למרוקו. עם שובו שינה את תוארו מ"סולטאן" ל"מלך" והכריז על עצמאות המדינה.
מהדי בן ברקה היה פוליטיקאי מרוקאי, מנהיג האופוזיציה. בשנת 1962 הואשם בקשירת קשר כנגד המלך חסן השני ויצא לגלות. לאחר שתמך באלג'יריה בפלישתה למרוקו בשנת 1963, נידון למוות במולדתו בהיעדרו. בן ברקה נראה בפעם האחרונה בפריז ב-29 באוקטובר 1965. פרשת חטיפתו עירבה את שירותי הביטחון בצרפת, ובמרוקו כמו גם את המוסד וה-CIA. נראה כי נרצח וגופתו הועלמה. הפרשה השפיעה על יחסי ישראל–צרפת באופן ישיר.
ב-3 במרץ 1973 הכריז חסן השני, מלך מרוקו, על מדיניות חדשה של מרוקניזציה ובמסגרתה הועברה הבעלות על אדמות ועסקים של המעמד הגבוה המקורב לממשל הצרפתי בעיקר, אל מרוקו. לאחר המרוקניזציה עלה שיעור העסקים שנמצא בידי מרוקאים מ-18 אחוזים ל-55 אחוזים.
היחסים הנוכחיים בין צרפת למרוקו תוארו כיחסים נאו-קולוניאליים. כקולוניה צרפתית לשעבר (ששמרה על עצמצאותה), מרוקו נחשבת כחלק מחבל "פרנצאפריק", מונח המשמש לתיאור היחסים בין הקולוניות לשעבר של צרפת באפריקה, לצרפת עצמה. היחסים הללו בין הרפובליקה הצרפתית וממלכת מרוקו קיימים בעיקר בתחומי הסחר, ההשקעות, התשתיות, החינוך והתיירות.
במהלך 2021, פרצה סערה בצרפת בעקבות פרסומים כי שירותי הביון של מרוקו עקבו אחרי טלפון נייד של נשיא צרפת עמנואל מקרון. כך גם לגבי אחרים. מרוקו התעניינה במיוחד בקשרים עם אלג'יריה ובפעולות הבדלנים בסהרה המערבית.[1] מרוקו הכחישה.[2]
בשנת 2024 הכירה צרפת בפועל בריבונות מרוקו בסהרה המערבית.[3]
מרוקו היא הלקוחה הגדולה ביותר של צרפת, והמקבלת העיקרית של ההשקעות הצרפתיות ביבשת אפריקה. צרפת היא המשקיעה הגדולה ביותר במרוקו בכל מגזר כלכלי, כולל חברת התעופה הלאומית, רויאל אייר מרוק, ורכבת מרוקו (ONCF). מרוקו היא המשקיעה האפריקאית הגדולה ביותר בצרפת מן הצד השני - רוב הנשק של הצבא המרוקאי הוא נשק שנקנה מצרפת. מעל 750 חברות צרפתיות פועלות במרוקו ומעסיקות בין 80,000 ל-100,000 אנשים.
הסחר השנתי בין מרוקו לצרפת מסתכם בעשרות ביליונים של דולרים בשנה.
צרפת מימנה 51 אחוזים מפרויקט הרכבת המהירה במרוקו, שנחנכה על ידי עמנואל מקרון ועל ידי מוחמד השישי יחד.
החינוך הצרפתי פופולרי מאוד במרוקו. עד ימים אלו, בתי ספר מסוימים במרוקו מלמדים בשפה הצרפתית וערבית מלומדת כשפה השנייה. בתי ספר צרפתיים רשמיים נמצאים בקזבלנקה, רבאט, פאס, מרקש, מקנס ואוג'דה.
צרפת היא יעד אליו נוהרים מרוקאים ללימודים אקדמיים. כ-60% מכלל המרוקאים שלומדים מחוץ למרוקו, עושים זאת בצרפת. המרוקאים מהווים גם את קבוצת התלמידים הזרים הגדולה ביותר בצרפת, הם מהווים 12% מכלל התלמידים הבינלאומיים שלומדים באוניברסיטאות הצרפתיות, נכון ל-2015. מרוקו היא המדינה בעלת אחוז דוברי הצרפתית הגבוה במגרב, היא מובילה עם שלושים וחמישה אחוזים, אלג'יריה מעט מאחוריה עם שלושים ושלושה אחוזים ומאוריטניה עם שלושה עשר אחוזים של דוברי צרפתית בלבד.
ישנם 1,514,000 מרוקאים המתגוררים בצרפת לפי אומדן, זוהי הקהילה הגדולה ביותר של מרוקאים מחוץ למרוקו. הלשכה הצרפתית המרכזית לסטטיסטיקה חשפה כי ההערכה היא שמתגוררים 755,400 בעלי אזרחות מרוקאית בצרפת ואלו מייצגים עשרים אחוזים מאוכלוסיית המהגרים בצרפת. מוחמד השישי, מלך מרוקו בחר בצרפת כיעד הביקור הראשון שלו והנשיא הצרפתי הגיע לביקור גומלין במרוקו.
נבחרת מרוקו בכדורגל מכלילה בסגל שלה שחקנים אזרחים מרוקאים רבים שנולדו בצרפת.
.jpg)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
