אחמד אל-מנסור

מולאי אבו אל-עבאס אחמד אל-מנסור (בערבית: أبو العباس أحمد المنصور) מכונה גם אל-מלכ א-דהבי – המלך המוזהב (1549, פאס, מרוקו – 25 באוגוסט 1603, פאס) היה סולטאן מרוקו משנת 1578 ועד פטירתו בשנת 1603. היה השישי במספר, והמפורסם מבין שליטי השושלת הסעדית. פרסומו במהלך המאה ה-16, הן באפריקה והן באירופה, הגיע בעקבות צבאו החזק, מיקומו ויכולותיו האסטרטגיות.

אחמד אל-מנסור
أحمد المنصور الذهبي

לידה	1549 פאס, השושלת הווטאסית
פטירה	25 באוגוסט 1603 (בגיל 54 בערך) פאס, השושלת הסעדית
מקום קבורה	קברי הסעדים
סולטאן מרוקו 1578–1603 (כ־25 שנים) → עבד אל מליכ זידאן אבו מעלי ←
חתימה

מולאי אחמד קיבל את השלטון בירושה מאחיו עבד אל מאלכ, לאחר קרב שלושת המלכים, קרב שסיים תקופה ארוכה של חוסר יציבות שלטונית במרוקו. הוא כונן קשרים עם מוראט השלישי סולטאן האימפריה העות'מאנית, קשרים שהביאו להפסקת התערבותה של האימפריה בענייני מרוקו. בעקבות התבוסה בקרב, השפעתה של פורטוגל על מרוקו גם היא הצטמצמה. הוא כבש מידי הספרדים את ארזילה – עיר מבוצרת בקצה הצפון-מערבי של החוף האטלנטי של מרוקו. כיבושה של ארזילה התאפשר עקב היחלשות הספרדים בעקבות תבוסת הארמדה הספרדית בקרב גרייבליינס. בעקבות ניצחונותיו אלו נוספה לשמו של מולאי אחמד תוספת הכבוד "אל-מנסור", שמשמעותה "המנצח". הוא קבע את מרקש כעיר הבירה של ממלכתו, בנה בה בנייני פאר וביצר אותה ואת רבאט.

בקרב שלושת המלכים נפלו בידי אל-מנסור שבויים רבים, וכתוצאה ממכירתם הפך לעשיר גדול. ניצחונותיו של אל-מנסור ועושרו הגבירו את ביטחונו, והוא פנה לדרום מרוקו לכבוש את ממלכת סונגהאי. מרכז הממלכה היה בעיר טימבוקטו שעל שפת נהר הניז'ר, והיא נודעה במדרסות ששכנו בה. בקיאותם של חכמי הדת של טימבוקטו בתורת האסלאם הייתה כה רבה, עד שחבריהם ממרוקו היו באים לשם כדי ללמוד במדרסות שלהם. אנשי הדת של מרוקו מחו נמרצות נגד רצונו של אל-מנסור לכבוש את טימבוקטו ולפגוע באחיהם המוסלמים, אך עושרה של טימבוקטו קסם לאל-מנסור והוא התעלם ממחאותיהם. בשנת 1591 כשהוא נעזר ב-3,000 שכירי חרב ספרדיים ונשק חדיש, הביס אל-מנסור את צבא ממלכת סונגהאי והעיר נבזזה. עיקר השלל היה בזהב, וכשחזרו החיילים עם השלל למרוקו, נוסף לאל-מנסור הכינוי "א-דהבי" שמשמעותו "המוזהב".

אנשי הדת של מרוקו לא סלחו לאל-מנסור על החרבתה של טימבוקטו על מדרסותיה. הם אף תלו את הבצורת, שהשתררה במרוקו מיד לאחר החרבת טימבוקטו ונמשכה 3 שנים, במעשיו אלו, וקבעו כי הבצורת היא עונשו של האל. נתיניו של אל-מנסור החלו אט אט להשתכנע מדבריהם של חכמי הדת, וכשפרצה מחלת הדבר ובעקבותיה מותם של חללים רבים, נעלמה התמיכה בו לחלוטין. מי שניצל את המצב שנוצר היה אחד מבני המלך שמרד באביו תוך שהוא מקבל את תמיכת התושבים. האב ברח מביתו, והמלך שכונה "המנצח" ו"המוזהב" מת בדבר. עם מותו תמה תקופה יציבות שלטונית בת 25 שנה, והאנדרלמוסיה שבה לשרור במרוקו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אחמד אל-מנסור בוויקישיתוף

• אחמד אל-מנסור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)