Loading AI tools
טריטוריה בצפון מערב אפריקה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סהרה המערבית (בערבית: الصحراء الغربية הגייה: aṣ-Ṣaḥrā' al-Gharbiyyah; בברברית: Taneẓroft Tutrimt; בספרדית: Sáhara Occidental) היא טריטוריה בצפון-מערב אפריקה. גבולותיה הם: מרוקו מצפון, אלג'יריה בצפון-מזרח, מאוריטניה במזרח ובדרום, והאוקיינוס האטלנטי במערב. בירת הטריטוריה היא העיר לעיון (אל-עיון), ובה מתגוררת מרבית אוכלוסייתה. דתם של כ-99% מתושבי סהרה המערבית היא האסלאם מהזרם הסוני, והשפות הנפוצות ביותר בה הן ניבים של ערבית.[1]
 | |||||||||||||||||
.svg) | |||||||||||||||||
| ממשל | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שפה נפוצה | ערבית, ברברית, ספרדית | ||||||||||||||||
| עיר בירה | לעיון | ||||||||||||||||
| גאוגרפיה | |||||||||||||||||
| יבשת |
אפריקה  | ||||||||||||||||
| אזור זמן | UTC | ||||||||||||||||
| דמוגרפיה | |||||||||||||||||
| דת | אסלאם[1] | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| שונות | |||||||||||||||||
| סיומת אינטרנט |
.eh | ||||||||||||||||
| קידומת בין־לאומית |
+212 | ||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
מעמדה של סהרה המערבית נמצא במחלוקת בין לאומית. על פי החלטות העצרת הכללית ובית הדין הבין לאומי בהאג, האוכלוסייה בשטח זכאית לבחור את עתידה הפוליטי מכוח הזכות להגדרה עצמית. למרות זאת, ב-1975 מרוקו השתלטה על השטח והיא טוענת לריבונות בו. מדינות רבות בעולם הכירו בריבונות זו, בממפורש או במשתמע, ביניהן ארצות הברית,[3] וישראל. מנגד, תנועת השחרור הלאומית של העם הסהרווי, חזית פוליסריו. הכריזה ב-1976 על הקמת רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית ששולטת בפועל רק על שטחים שצמודים לגבול המזרחי. מרוקו שולטת בפועל בשאר שטחה של סהרה המערבית.[4]
ב-1872 סיירה בסהרה המערבית משלחת מחקר מטעם החברה הספרדית לחקר אפריקה ובמסגרת ועידת ברלין, ב-1885 קיבלה ספרד הכרה בינלאומית בשלטונה בסהרה הספרדית. ב-1949 גילה הגאולוג הספרדי מנואל אליא מדינה מרבצי פוספטים גדולים מאוד באזור בוקרא והספרדים החלו לפתח יישובים עירוניים לאורך חופי החבל. עד שנת 1975 נקראה הטריטוריה סהרה הספרדית.
סהרה המערבית מנויה ברשימת ה"שטחים ללא שלטון עצמי" של האו"ם מאז שנת 1963.[5] ב-1965 תבע האו"ם מספרד לפנות את השטח ולהעניק הגדרה עצמית לתושבים. פרנסיסקו פרנקו הבטיח להעניק עצמאות לחבל ב-1966, אך לא עמד בהבטחתו. זכותם של תושבי סהרה המערבית להגדרה עצמית קיבלה אישור בינלאומי ב-7 החלטות של העצרת הכללית של האו"ם בשנים 1966–1973. ההחלטות מדגישות את הצורך בעריכת משאל עם באזור.
ב-1967 נוסד ארגון מקומי שתבע עצמאות לחבל. ב-1970, בעצרת גדולה למען עצמאות החבל, נהרגו רבים ונאסרו מאות. ב-10 במאי 1973 נוסדה חזית פוליסריו, איחוד של התובעים עצמאות לחבל, במטרה להפעיל לחצים צבאיים, שיובילו ליציאת הספרדים מהחבל. פעולות גרילה של התושבים המקומיים חייבו משלוח תגבורות צבא לחבל והגדילו את הוצאות החזקת הממשל מעבר לרווחים מניצול מרבצי הפוספטים, לכן החזקת החבל הפכה ללא משתלמת עבור ספרד.
מרוקו ומאוריטניה השכנות העלו תביעות לבעלות על השטח המאוכלס בדלילות רבה על ידי אוכלוסייה של נוודים ועשיר במחצבים וזכויות דיג. במאי 1974 ארגנו מפלגות האופוזיציה של מרוקו הפגנה המונית בתביעה לצירוף סהרה הספרדית למרוקו ומלך מרוקו, חסן השני, שרצה לאחד את אומתו לאחר תקופה של מאבקים פנימיים, העמיד את הסוגיה על סדר היום הבינלאומי ביחסיו עם ספרד. הנושא הועבר להכרעת בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) וזה קבע באוקטובר 1975 שלאוכלוסייה בסהרה המערבית יש זכות להגדרה עצמית. בית הדין ציין שקיים קשר היסטורי למרוקו, אך קבע שלא הייתה ריבונות מרוקאית לפני הכיבוש הספרדי.[6]
עם סיום השלטון הספרדי תבעו מרוקו ומאוריטניה ריבונות על הטריטוריה, וחילקו את שטחה ביניהן. שני החלקים נקראו סגייה אל-חמרה וריו דה אורו. מרוקו כבשה את שני חלקיה הצפוניים של סהרה המערבית בשנת 1976. במקום קמה תנועת מחתרת בשם פוליסריו, בתמיכת אלג'יריה. החזית נתמכה על ידי הסהראווים.[7]
בנובמבר 1975 הורה חסן מלך מרוקו על "המצעד הירוק" שבמהלכו כ-200 אלף אזרחי מרוקו צעדו אל סהרה המערבית. מטרת הצעדה הייתה להבהיר את רצון העם שהטריטוריה תהיה חלק ממרוקו.[7] בתגובה לכך, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 380,[8] בה קראה למרוקו לסגת משטחה של סהרה המערבית.
ב-14 בנובמבר 1975 נכרתו הסכמי מדריד - הסכם משולש בין מרוקו, ספרד ומאוריטניה, הכריזה ספרד על עזיבת סהרה המערבית ומתן הגדרה עצמית לתושביה[9] בהסכם נקבע כי יוקם מנהל משותף לשלושת המדינות, שינהל את סהרה המערבית. חצי שנה לאחר מכן כרתו מרוקו ומאוריטניה על הסכם שבו הן חילקו את סהרה המערבית - החלק הצפוני שייך למרוקו, החלק הדרומי למאוריטניה. ההסכם לא הופקד בידי במזכירות האו"ם.[7] בהחלטה 34/37 של העצרת הכללית של האו"ם, הוכרה חזית פוליסריו כנציגה הלגיטימית של העם הסהראווי.[10]
בפברואר 1976 הכריזה פוליסריו על הקמת הרפובליקת הדמוקרטית של סהרה הערבית. הרפובליקה הדמוקרטית של סהרה הערבית היא חברה באיחוד האפריקאי ומוכרת על ידי יותר מ-80 מדינות.[11]
ב-1979 נסוגה מאוריטניה מחלקי הטריטוריה שבהם שלטה, ומרוקו תפסה את רוב השטח. כדי לחזק את שלטונה במקום יישבה מרוקו יותר מ-100,000 תושבים מאזרחיה, ואילו חלק גדול מכ־200,000 התושבים המקוריים בבירה אל-עיון נעקרו מבתיהם ויושבו במחנות פליטים. לאחר הכיבוש החלה מלחמת גרילה נגד המרוקאים, אולם זו הסתיימה בהסכם הפסקת אש משנת 1991 ובהקמת MINURSO.
מרוקו הקימה חיץ באורך 2,700 ק"מ מצפונה של סהרה המערבית עד דרומה, המוגן על ידי 120,000 חיילים מרוקאים ומוקף במוקשים. השטח ממערב לחיץ. צידו המערבי של החיץ,המכסה כ-80% משטח סהרה המערבית, נמצא בשליטה של מרוקו. השטח ממזרח לחיץ נמצא בשלטה של פוליסריו.[12]
בנובמבר 2020, לאחר כ-30 שנות הפסקת אש, התחדש העימות בין חזית פוליסריו למרוקו,[13][14] בעקבות מבצע צבאי שפתחה מרוקו.[15]
בשנת 1974 הכריזה ספרד שהיא מוכנה לקיים משאל עם אשר יכלול אפשרות של הגדרה עצמית לאוכלוסייה החיה בסהרה המערבית. מרוקו הכריזה שלא תקבל את תוצאות משאל העם מכיוון שהוא כולל את האופציה לעצמאות של הטריטוריה. העצרת הכללית של האו"ם ביקשה מספרד לדחות את קיומו של משאל העם, עד להחלטת בית הדין הבין לאומי בבקשה לחוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.[7] במהלך השנים התקיים משא ומתן על התנאים לקיום משאל עם בשטח, אך ללא הצלחה עקב מחלוקת על השאלות שיעמדו להכרעה ומי שיהיו רשאים להשתתף במשאל העם.[16] מרוקו דורשת שהאופציה היחידה שתעמוד על הפרק היא אוטונומיה תחת ריבונותה. פוליסריו מתנגדת להשתתפות במשאל העם של המתיישבים המרוקאים, המהווים רוב באוכלוסיית השטח.
ב-20 בספטמבר 1988, החליטה מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 621, למנות נציג מיוחד בסהרה המערבית. המועצה אף ביקשה ממזכ"ל האו"ם לקיים משאל עם על הגדרה עצמית עבור הסהראווים, אשר יהיה מפוקח ומאורגן באמצעות האו"ם ובשיתוף פעולה עם האיחוד האפריקאי.[17] ההחלטה לקיים את משאל העם נתמכה בין היתר בהסכמתם של ממלכת מרוקו ותנועת חזית פוליסריו ולכן רק לאחר מכן, בשנת 1990, בהחלטה 658 של מועצת הביטחון הוקם כוח משימה של האו"ם, שמטרתו לקיים משאל עם בסהרה המערבית.[18] תוכנית זו נקראה "תוכנית ההתיישבות", כאשר יעדה המרכזי הוא קיום משאל עם חופשי והוגן שבו הסהראווים יוכלו לממש את זכותם להגדרה עצמית ולבחור בעצמאות או במיזוג עם מרוקו. הזכאות להצבעה התבססה על מפקד האוכלוסין האחרון שביצע השלטון הקולוניאלי הספרדי שמנה כ-75,000 איש. צוות משלחת האו"ם, MINURSO, שתפקידו לפקח על הפסקת האש באזור וכן על משאל העם, התחיל לפעול בספטמבר שנת 1991. משאל העם היה אמור להתקיים בשנת 1992.
משאל העם לא התקיים. רק בשנת 2000 MINURSO הצליחו לסיים את איסוף הנתונים ולהכריע מי יוכל להשתתף במשאל העם. הם קבעו כי 86,386 איש רשאים להצביע. השלב הבא היה לקיים את משאל העם, אך מרוקו שוב ערערה על רשימת המצביעים. מלך מרוקו החדש, מוחמד השישי, הצהיר בשנת 2002 כי הרעיון למשאל עם תם.[11] בשנת 2003 נערך ניסיון נוסף לביצוע משאל עם, והוצע כי משאל העם יכלול גם תושבים ממרוקו אשר נמצאים בשטח מאז שנת 1999, ולא רק את העם הסהראווי. תנועת חזית פוליסריו קיבלה את התוכנית, אך מרוקו דחתה אותה.[7]
.svg)
מרוקו החלה להשתמש בקשריה עם מדינות חברות במועצת הביטחון של האו"ם, כדי לקבל לגיטימציה לכיבוש ולסיפוח של שטחי סהרה המערבית.[7] למרות זאת, בשנת 2006 מזכ"ל האו"ם טען שאין מדינה שיכולה להיות חברה באו"ם ולהכיר בריבונות של מרוקו על שטחי סהרה המערבית.[7] במנדט הכוח של משימת MINURSO, לא מופיע סעיף ניטור ופיקוח על הפרת זכויות אדם, כמו כן יכולותיו לפעול באזור צומצמו לאחר שכוחות מרוקו גירשו מספר בעלי תפקידים. במחאה על כך, פרסמה מועצת איחוד אפריקה לשלום וביטחון קריאה למועצת הביטחון של האו"ם להרחיב את מנדט כוח המשימה, כך שיכלול ניטור ופיקוח על זכויות אדם.[19]
בשנת 2007 הציגה חזית פוליסריו לאו"ם הצעה לפתרון פוליטי מקובל על ידי כלל הצדדים שיעניק הגדרה עצמית לתושבהי סהרה המערבית. הצעה זו כללה את הצורך במשאל עם שייתמך על ידי מועצת הביטחון של האו"ם וכן הכרה בכך שאם משאל העם יוביל לעצמאות סהרה המערבית, המדינה הסהראווית החדשה תהיה מוכנה לקיים יחסים דיפלומטיים עם מרוקו. כחלק מהחלטתו של מזכ"ל האו"ם, משלחות של חזית פוליסריו ומרוקו נפגשו בארצות הברית וכן משלחות מאלג'יריה ומאוריטניה הוזמנו. למרות כישלון הסבבים הראשונים, הוחלט על סבבים נוספים כדי לנסות ולהמשיך לקיים דיון.[7]
עמדתה של מרוקו היא שההסדר היחיד שרלוונטי לסהרה המערבית הוא אוטונומיה תחת שליטה מרוקאית, תוך הדגשה כי לא תוותר על ריבונותה באזור.[12]
צרפת, פולין, הודו, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין וטורקיה מכירות באופן לא רשמי בריבונותה של מרוקו בסהרה המערבית. סין ורוסיה (עד דצמבר 2020) לא פרסמו עמדה בסוגיה.[20] בדצמבר 2020 הכירה ארצות הברית בריבונותה של מרוקו על סהרה המערבית כחלק מהסכם ישראל–מרוקו.[3] עד אמצע דצמבר 2020 הוקמו 18 קונסוליות בטריטוריה.[21] ביוני 2022 הכריזה ישראל שהיא תומכת בריבונות מרוקו על סהרה המערבית,[22] וביולי 2023 הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו למלך מרוקו מוחמד השישי, על הכרתה הרשמית בכך.[23][24]
לסהרה המערבית יש משאבים טבעיים מועטים וקיים מחסור תמידי של מי גשם עבור פעילות חקלאית. מרבית המזון שצורכת האוכלוסייה מיובא מבחוץ, והמסחר, יחד עם פעילויות כלכליות אחרות, נתון בשליטת הממשל המרוקאי. ההכנסה לנפש, בדומה לאיכות החיים של התושבים, נמוכה באופן משמעותי מזו של מרוקו.
סהרה המערבית נמצאת בצפון אפריקה, ממזרח לאוקיינוס האטלנטי, בין מאוריטניה ומרוקו. היא גובלת גם באלג'יריה.
אורכו הכולל של קו החוף של הסהרה המערבית הוא 1,110 ק"מ, ואורך הגבולות היבשתיים שלה הוא 2,046 ק"מ. שטחה הכולל הוא 266,000 קמ"ר. מרוקו הקימה חומה לאורך 1,500 ק"מ ולמעשה חילקה את המדינה, כאשר היא שולטת בצד המערבי.
מיקומה במדבר סהרה משפיע על אקלים מדברי חם ויבש ועם מיעוט משקעים. לחץ אוויר גבוה מונע זרימת רוח עם גשם. גם בחורף מונעים הרי האטלס כניסת רוח וגשמים: במקום יורדים כ-100 מ"מ גשמים בשנה בממוצע, והחום גורם להתאיידות מהירה. במישורים שורר יובש כמעט מוחלט, הטמפרטורות מגיעות עד 45 מעלות צלזיוס בקיץ. בלילה קריר כמקובל באקלים מדברי, ובמקומות גבוהים אף שוררת קרה.
הטריטוריה הייתה מחולקת לשני חבלים שהגבול ביניהם היה קו רוחב 26° (קו כף בוז'דור). השליש הצפוני, המאוכלס יותר, נקרא סגייה אל-חמרה ובירתו הייתה לעיון. החלק הדרומי תפס שני-שלישים מן הטריטוריה ונקרא ריו דה אורו, שבירתו הייתה וייה סיסנרוס (כיום: דאח'לה).
אוכלוסייתה הילידית של סהרה המערבית מורכבת בעיקר מבני שבט הסהראווי, שמוצאו שבטים ברברים סהנג'ים, אפריקאים, וערבים שמוצאם מחצי האי ערב. המרכיב ששימש לאחדות בין השבטים השונים היה תהליך הדרגתי של התפשטות האסלאם. תהליך זה הוביל ליצירתו של לאום סהראווי בעל ייחודיות אתנית, לשונית, דתית ותרבותית.[7] אורח החיים של הסהראווים התאפיין בנוודות ורעיית צאן, אך לאחר החלטת ספרד להפוך את סהרה המערבית למושבה ספרדית אוטונומית, עברה האוכלוסייה תהליך מודרניזציה שחיזק את התודעה הלאומית של בני הסהראווי.[11] פרט לבני שבט הסהראווי, מתגוררים בסהרה המערבית כ-200 אלף תושבי מרוקו שהגיעו לאחר 1975, במסגרת מאמציה של מרוקו להשתלט על השטח.[16]
נכון לשנת 2009, האוכלוסייה בסהרה המערבית מונה כ-513 אלף בני אדם (אנ').[דרוש מקור] השטח היא אחד האזורים בעלי צפיפות האוכלוסייה מהנמוכות בעולם (2.15 בני אדם לקילומטר רבוע בממוצע).
האוכלוסייה בסהרה המערבית דוברת שלוש שפות עיקריות: ערבית, מרוקאית וספרדית. הדת השלטת בטריטוריה היא האסלאם.
הריבוי הטבעי מעט יותר מ-3% והילדים מתחת לגיל 18 מהווים חלק ניכר מהאוכלוסייה.
מבחינה מנהלית סהרה המערבית מחולקת על ידי השלטון המרוקאי ל-3 מחוזות, כאשר אחד מהם רק בחלקו (נפה אחת) נמצא בסהרה המערבית. יתר המחוזות מחולקים לנפות.
| מס' | שם | בירה | שם בשפת המקור | אוכלוסייה נכון לשנת 2014 | שטח[25] |
| 1 | מחוז גואלמין אד נון | גואלמין | اڭلميم-وادي نون | 433,757 | 46,108 |
| 2 | מחוז אלעיון בוג'דור-אלש'אקיה אלחמראא | לעיון | العيون بوجدور الساقية الحمراء | 367,758 | 139,480 |
| 3 | מחוז ואד אד ד'הב לכוירה | דחלה | وادي الذهب لكويرة | 142,955 | 142,865 |
מערב סהרה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
