Loading AI tools
חטיבת שריון בצה"ל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חטיבה 14 (חטיבת המחץ, או בכינויה "חטיבת הביזון") היא חטיבת שריון מילואים, שפורקה וחודשה מספר פעמים. בעבר החטיבה הורכבה בחלקה מכוח סדיר ובחלקה מכוח מילואים. היא נודעה בעיקר בזכות השתתפותה בקרב אום-כתף במלחמת ששת הימים, באבדות הרבות שספגה במלחמת יום הכיפורים בעת שנשאה בנטל העיקרי של בלימת הכוחות המצרים שחצו את תעלת סואץ, ובכיבוש החווה הסינית בקרב שאפשר את צליחת התעלה והכרעת חזית הדרום.
 | |
| תג היחידה של החטיבה | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| שיוך |
 צבא ההגנה לישראל |
| סוג | חטיבת שריון |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1958–הווה (כ־66 שנים) |
| מלחמות |
 מלחמת ששת הימים  מלחמת יום כיפור  מלחמת לבנון הראשונהמלחמת חרבות ברזל |
| פיקוד | |
| יחידת אם |
 עוצבת סיני |
| יחידות בת |
|
| מפקדים | ראו בהמשך |
בשנת 2014 מוזגה החטיבה עם חטיבה 278, כאשר למטרת שימור המורשת, הוחלט כי החטיבה הממוזגת תיקרא 14. גם מספרי הגדודים (79, 87, 184) נשמרו.
החטיבה היא תחת אוגדה 252 וכוללת בתוכה גדודי שריון, גדוד ח"יר, גדוד הנדסה קרבית ופלוגת סיור.
במקור התבססה חטיבה 14 על חטיבה 6 ("עציוני") ההיסטורית ממלחמת העצמאות, חטיבה שפורקה בשנת 1949.
ב-1955 הוקמה חטיבה 6 מחדש כחטיבת חי"ר במילואים הכפופה לפיקוד המרכז. החטיבה לא נטלה חלק במלחמת סיני. בספטמבר 1958 שונה שמה לחטיבה 14, וממאי 1959 הוכפפה לפיקוד הדרום. בראשית שנות ה-60 עברה החטיבה הסבה לחטיבה ממוכנת. שני גדודי חי"ר הוסבו לגדודי חרמ"ש במילואים. בשנת 1965 לאחר הקמת גדוד המגח 79 בחטיבה 7, הועבר גדוד 52 לחטיבה 14 – כגדוד טנקים סדיר שכלל טנקי סופר שרמן ו-AMX-13.[1]
חטיבה 14 הייתה חטיבת החוד באוגדה, שפעלה בציר המרכזי בפיקודו של אריק שרון. מפקד החטיבה היה מרדכי ציפורי. באותה עת כללה החטיבה את גדוד הטנקים הסדיר 52 בפיקוד של ששון יצחקי (שכלל שתי פלוגות טנקי שרמן M50 ו-M51 ופלוגת טנקי AMX-13 שצורפה לסיירת שקד), ואת גדודי החרמ"ש במילואים 58 ו-83. לחטיבה סופח גדוד 63 בפיקודו של נתק'ה ניר (סמג"ד יצחק בן-שהם) – גדוד טנקי צנטוריון שהופעלו על ידי בית ספר לשריון (ביסל"ש), וגש"פ (גדוד שריון פיקודי) 226.
קרב ההבקעה העיקרי בגזרה המרכזית היה על מתחמי אום-כתף. בשלב ראשון נכבש תוך שעתיים על ידי כוחות החטיבה מוצב החוץ – טראת אום בסיס. פריצה זו נועדה לסלול את הדרך לכיבוש מתחמי אבו עגילה.
כסיוע לקרב המשולב הוסקו בליל 6 ביוני כוחות צנחנים מחטיבה 80 בעורף מתחם אום-כתף במטרה לפגוע בסוללות התותחים ולזרוע בלבול בכוח המצרי. את קרב הפריצה המשוריין עצמו ניהל ששון יצחקי, מפקד גדוד 52. פריצת הטנקים את הקו הראשון לפנות בוקר התאפשרה לאחר שכוחות נח"ל וחי"ר של חטיבה 99 בפיקוד יקותיאל אדם החלו בכיבוש היעד המצרי המבוצר, שכלל תעלות בטון ארוכות ומצדיות רבות. כשכוחות החי"ר הצה"לי הגיעו לציר המרכזי בתוך היעד המבוצר החלה פריצת השריון. עם אור בוקר 6 ביוני הסתיים כיבוש היעד כולו על ידי החי"ר הצה"לי. כוחות חטיבה 14 נעו מערבה בתוך היעד תוך ניהול אש מול השריון המצרי שהתרכז במתחם אום-כתף ובמתחם אום שיחאן. במקביל, נכבשה אבו עגילה על ידי גדוד 63 בפיקוד נתן ניר, שנע בציר אוגף מצפון דרך הדיונות.
בלילה שבין 6 ל-7 ביוני, נכנסה האוגדה למתחם בו היה אמור להימצא כוח שריון מיוחד מצרי, שרוכז במגמה לנתק את הנגב הדרומי ולכבוש את אילת. תחת זאת נתקלה החטיבה בג'בל חרים ב"מתחם רפאים" מוקף שדות מוקשים. החדירה לשדה המוקשים בלילה גבתה קורבנות מפלוגת הסיור. האוגדה המשיכה בתנועה מהירה לכיוון דרום מערב לעבר מצודת נח'ל כאשר חטיבה 14 מובילה. עם התקרבותה לנח'ל, נערכה החטיבה במארב עם שתי זרועות תוך המתנה לכוחות הדיוויזיה השישית המצרית בפיקודו של גנרל שאזלי, שנסוגו מאזור תמד מערבה תוך ניסיון להתחמק מניתוק וכיתור. שני גדודי החטיבה בסיוע אווירי נטרלו תוך הפתעה את יחידות השריון של הדיוויזיה השישית.
עם סיום הקרב יצאה החטיבה במסע מהיר למיתלה תוך השמדת כוחות שונים. כיבוש נח'ל ושליטה על הציר נח'ל – מעבר המיתלה היוו את אקורד הסיום במלחמת ששת הימים של החטיבה עם מספר אבדות קטן יחסית.
לאחר המלחמה אורגנה החטיבה מחדש. בתחילה הוקם גדוד חרמ"ש 195. מגדודי החרמ"ש במילואים 58 ו-83 הוקמה חטיבת מרכבות הברזל. בנובמבר 1967 הוסב גדוד 52 לטנקי מגח, גדוד 184 הוקם כגדוד טנקי מגח שני, גדוד 195 הועבר לחטיבה 401 ובתמורה קיבלה החטיבה את גדוד החרמ"ש 9.
בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ובין מלחמת יום הכיפורים החזיקה החטיבה לסירוגין, יחד עם חטיבה 401, את קו התעלה, שהשתרע לאורך 160 קילומטרים.
החטיבה כללה שני גדודי טנקים – גדוד 52 וגדוד 184, וכן גדוד חרמ"ש 9. בשנת 1970 הוסב גדוד 9 לגדוד טנקים, בדומה לגדוד 195 בחטיבה 401.
ערך מורחב – חטיבה 14 במלחמת יום הכיפוריםבפרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתה החטיבה, בפיקודו של אל"ם אמנון רשף, מוצבת בגזרת תעלת סואץ. הייתה זו חטיבת השריון היחידה שהייתה בקרבת התעלה בפרוץ הקרבות.[2] החטיבה הייתה אחראית על הגזרות המרכזית והדרומית של חזית סיני, נפרסה לאורך כ-200 ק"מ וכללה 5 פלוגות טנקים – 56 טנקים, פלוגת סיור ופלוגת חרמ"ש. במוצאי יום הכיפורים, קיבלה חטיבה 401 את האחריות על הגזרה הדרומית של חזית סיני וגדוד 52 הועבר תחת פיקודה. בהתאמה, העבירה חטיבה 401 את גדוד 79, בפיקוד סא"ל מוני ניצני, לחטיבה 14. גדוד 9 (33 טנקים) היה כפוף מבחינה מבצעית לחטיבה המרחבית 275 שישבה בבלוזה בפיקודו של אל"ם פנחס נוי (אלוש) ולחם במסגרת זו. בנוסף לשני גדודים אלה, ניצב מול המצרים גדוד 184, שהוקם לאחר מלחמת ששת הימים, ואשר מנה שתי פלוגות שריון ופלוגת חרמ"ש. עם צליחת המצרים את התעלה נלחמה החטיבה ב-4 דיוויזיות מצריות (למעלה מ-80,000 חיילים מצריים), שכללו מאות טנקי אויב נשק אנטי-טנקי רב, ולוו בהפגזה של כ-2,400 תותחי ארטילריה וגיחות מטוסים.
ביממה הראשונה נפלו בחטיבה 94 לוחמים, 15 מהם – בתקרית בה נשלחו בטעות לתוך מארב קומנדו מצרי, שהיה ידוע לפיקוד. כל אנשי הקבוצה, למעט שניים, נהרגו. הפצועים נרצחו גם הם על ידי המצרים בדם קר כאשר אזלה תחמושתם וניסו להיכנע. גדוד 79 נשחק לחלוטין, ובתשעה לחודש אוחדו שרידיו עם גדוד 196 מבית הספר לשריון. הגדוד המאוחד, בפיקוד סא"ל עמרם מצנע, נקרא גדוד 79, ופעל במסגרת החטיבה בהמשך ימי הלחימה. גדוד 9 התפרק לגמרי ושרידיו, לרבות המג"ד סא"ל יום טוב תמיר, הצטרפו ליחידות אחרות ולחמו במסגרתן.[3] גדוד 52 בפיקוד סא"ל עמנואל סקל, השתייך לחטיבה 401, וסבל אבדות קשות.
החטיבה השתתפה בכל קרבות הבלימה, אך היעדר תוכנית הגנה פיקודית/אוגדתית נאלצה החטיבה לפצל את כוחותיה, בניגוד לעקרונות המלחמה ותורת הלחימה הצה"לית. מצב זה, פגע ביכולת העמידה וההישרדות שלה: ראשית, אף על פי שהיה ידוע בשלב מסוים לפיקוד שכל המעוזים על שפת תעלת סואץ נשטפו בתקיפה המצרית המסיבית, כולל חוליות סאגרים קטלניות, הוחלט להמשיך ולנסות לחלץ את אנשי המעוזים. שנית, במקום לקבץ יחד כוח גדול יחסית, אגרוף שריון, הטנקים שנשלחו לסייע למעוזים, נעו ביחידות קטנות של 2–3 טנקים ונגמ"שים ובנתיבים צרים בין הביצות באזור התעלה – ועל כן היוו מטרה קלה לחוליות הסאגרים המצריות. ב-9 באוקטובר הצליח מג"ד 184, סא"ל שאול שלו לחלץ תחת אש ממתחם בשליטה מצרית על סיפון הטנק שלו את 33 לוחמי מוצב "פורקן". מספר שעות אחר כך נהרג שלו בהתקפה על מעוז "טלוויזיה". קודמו בתפקיד, סא"ל אברהם אלמוג מונה במקומו. החטיבה השתתפה בקרב השריון הגדול ב-14 באוקטובר והשמידה חטיבת טנקים של האויב.
בהמשך המלחמה השתתפה החטיבה בקרב החווה הסינית. אוגדת שרון קיבלה את משימת כיבוש החווה הסינית וצליחת התעלה. בליל 14 באוקטובר מפקדת האוגדה הטילה את משימת כיבוש החווה הסינית על חטיבה 14. החטיבה כבשה מחדש את הגדה המזרחית של התעלה ואת אזור "החווה הסינית" בקרב אכזרי ומתמשך ובכך אפשרה את הצליחה וההכרעה במלחמה. החטיבה מנתה ארבעה גדודי טנקים ושלושה גדודי חי"ר: יחידה 424 – סיירת שקד, "כוח שמוליק", בפיקוד רס"ן שמואל ארד, שכלל שתי פלוגות צנחנים,[4] פלוגת צוערי חי"ר מבה"ד 1 בפיקוד רס"ן יצחק זמיר, וגדוד צנחנים במילואים 582 בפיקודו של נתן שונרי. בליל דמים זה איבדה החטיבה 122 מלוחמיה ומתוך 93 טנקים, החטיבה נותרה עם 36 טנקים כשירים.
משה דיין ביקר בשדה הקרב ב-17 באוקטובר ובספרו אבני דרך,[5] מתאר את התופת שנגלתה לעיניו:
"שטח החווה הסינית חרוץ תעלות השקיה עמוקות. פזורים בו כמה בניינים, אחד מהם של שתי קומות. החווה היא ממזרח לתעלה, בין האגם המר לאסמעיליה. לא רק אריק [שרון] ואמנון [רשף], שעשו כאן את המלחמה בגופם, גם אני לא יכולתי להסתיר את רגשותיי. מאות כלי רכב קרבי פגועים ושרופים, קצתם עדיין מעלים עשן. טנקים ישראלים ומצריים בלולים אלה באלה, עשרות מטרים בלבד מפרידים ביניהם. מכוניות משא נטושות, פגזים וציוד אישי שנדרדרו מרכב בורח. ובתווך – סוללות סאם-2 וסאם-3. במרכז כל סוללה משגר מחופר בקרקע, וסביבו מכוניות עמוסות טילים – קצתם שלמים וקצתם פגועים, ואיזה נוזל צהוב מטפטף מהם. כל טנק שהתקרבנו אליו - קיוויתי שלא נגלה, מתחת לשחור השרפה, סימני צה"ל. הלב נצבט. הם לא היו מעטים. אינני טירון במלחמה ובמראותיה. אך כתמונה הזו לא ראיתי. לא במציאות, לא בציור ואף לא בסרטי קולנוע. שדה קטל עצום, משתרע לכל עבר, כמה שהעין משגת. הגוויות (חיילים מצריים) לא היו רבות. אבל הטנקים, הנגמ"שים, התותחים ומכוניות התחמושת, שרופים, פגועים, הפוכים ומעלים עשן, העידו על קרב האימים שהתחולל כאן".
החטיבה המשיכה להילחם ואיבטחה את הצליחה עד 19 באוקטובר יום בו היא צלחה את תעלת סואץ, כבשה את מערך "אורחה" והרגה 300 לוחמי קומנדו מצריים בלחימה בתעלות ובבונקרים שנמשכה יממה.
במסגרת החטיבה נפלו 302 חללים ו-88 מלוחמי החטיבה (גדודים 9, 52 ו-184) נפלו שלא במסגרת החטיבה, כך שסה"כ הנופלים בחטיבה עומד על 390 חללים.
החטיבה נלחמה בקרבות העיקריים של המלחמה בחזית הדרום, ולמרות אבדותיה, חזרה והשתקמה, תוך כדי הלחימה, ותרמה לניצחון הצבאי במלחמת יום הכיפורים.
עם פרוץ מלחמת יום כיפור התחלפו גדוד 52 וגדוד 79 מחטיבה 401 בשייכותם החטיבתית. לאחר הנסיגה לקו המייצרים נפרשו גדודי החטיבה בגזרה המרכזית בסיני ומפקדתה התמקמה בג'בל אום מחצ'ה.
למלחמת לבנון הראשונה יצאה החטיבה מבסיסה החדש בבקעת סיירים אליו עברה במסגרת הנסיגה מסיני ב-1982. במלחמת לבנון לחמה החטיבה במסגרת אוגדה 90, נגד כוחות מחבלים לאורך רכס כפר משכי, ובהמשך נגד כוחות סוריים. החטיבה מנתה אז שני גדודי פטון סדירים – גדוד 184 בפיקוד משה עברי סוקניק וגדוד 79 בפיקוד יעקב סטודניק, גדוד 8576 פטון במילואים בפיקוד ישי וקסלר וגדוד חיר"ם סדיר, שהורכב מצוערי חי"ר בבה"ד 1 בפיקוד גיורא איילנד. לאחר מכן נשארה החטיבה בלבנון, החזיקה את הקו בחזית המזרחית תחת פיקוד אוגדה 252, וכן הוקם גדוד פטון סדיר נוסף (78). בתחילת 1985 (לקראת הנסיגה לקו הסגול) החליפה את חטיבה 500, חטיבה 500 עם אוגדה 162 שהו בלבנון שנה רציפה בגזרה המזרחית וביצעה את הנסיגה במסגרת מבצע טבלה סובבת. ב-1985 פורקה החטיבה במסגרת צמצום מערך השריון.
ב-1990 הוקמה מחדש כחטיבת מילואים של טנקי פטון על ידי שינוי שם חטיבה 330 (עוצבת אורנים) מאוגדה 252.[6] ב-2004 פורקה החטיבה שוב, אך בעקבות בקשתו של אמנון רשף, שמה ומורשתה הועברו לחטיבת מילואים 896 (עוצבת כוכבי האש) מאוגדה 252.[7] ב-2014 במסגרת צמצום כוחות השריון וסגירת מערך טנקי המגח ומרכבה סימן 1, מוזגה החטיבה עם חטיבה 278 (עוצבת קרני ראם) מאוגדה 252.[8] גדודי החטיבה הושארו במספריהם של גדודי החטיבה במלחמת יום הכיפורים – 184, 79 ו-87.
עם תחילת מתקפת הפתע גויסה החטיבה, וכוחותיה נכנסו ללחימה במלחמת חרבות ברזל. בשלב ההגנה וטיהור המרחב החליפה החטיבה את גדוד 77 בהגנה וטיהור העוטף.
בשלב היציאה לתמרון הקרקעי ברצועה נלחמה החטיבה במסגרת אוגדה 252. בין היתר, החטיבה כבשה את "מוצב פלסטין" ששימש את חמאס כבסיס אימונים לפעילויות טרור. במוצב נחשפו מנהרות טרור, מטענים ומוקשים הנועדו לפגוע בלוחמי צה"ל במהלך הקרבות ההשתלטות.[9][10] בקרב זה נהרג סרן (במיל') יובל זילבר.[11]
בשלב הבא עברה החטיבה למרחב בית חאנון ולקחה חלק יחד עם חטיבה 551 וחטיבה 12 בקרבות במרחב הקסבה של בית חאנון.[12]
בשלב האחרון לחמה החטיבה במסגרת אוגדה 162, בגזרת העיר עזה, בשכונת שיח' רדואן, ובמחנה הפליטים שאטי, כשתחתיה פעל גם גדוד 697 מעוצבת חצי האש.[13] בפעילות זו פגעה בפעילי חמאס, איתרה והשמידה אמצעי לחימה ותשתיות טרור. החטיבה איתרה מנהרות והשמידה אותן, ומצאה אמצעי לחימה רבים וגם מודיעין רב.[14] בין ההישגים הבולטים של החטיבה בעיר עזה היה השמדת רשת מנהרות מרכזית שהתחילה מדירת מסתור של יחיא סינוואר,[15][16] וכן השתלטות על מלון הבלו ביץ' ששימש כמתחם התארגנות של החמאס, תוך גילוי פירי מנהרות.[17]
בדצמבר 2023 חשפו כוחות יהל"ם, שייטת 13 וצק"ח 14 רשת מנהרות טרור ארוכה ומסועפת מתחת לבית החולים א-רנתיסי, ובה תשתיות חמאס אסטרטגיות ופירים רבים. המנהרה חיברה את בית החולים למספר אזורים ברחבי עזה. ב-27 בדצמבר 2023, אחרי מיפוי המנהרות על ידי לוחמי סמו"ר, פוצצו כוחות חיל ההנדסה הקרבית את מנהרות הטרור.[18][19]
בסוף שנת 2023 החטיבה סיימה את לחימתה בעזה.[20][21][22]
גדודים אחרים של החטיבה – הגדודים 87 וגדוד ההנדסה 271 פעלו תחילה בבית חאנון שבצפון הרצועה, ולאחר מכן הצטרפו לאוגדה 98 ופעלו בח'אן יונס, ובח'ירבת ח'וזאעה. גם לאחר יציאת החטיבה, גדודים 271 ו-87 המשיכו במשימותיהם במסגרת חטיבות אחרות. בחודש אוגוסט 2024 חזרה החטיבה ללחימה במסדרון נצרים עד לראשית אוקטובר.
במהלך המלחמה נהרגו לחטיבה בצוותי הקרב השונים, שבעה חיילים.[23][24]
הגדוד הוקם במסגרת חטיבה 14 בסוף 1967, לאחר מלחמת ששת הימים. לוחמיו תפסו את קו המעוזים לנוכח תעלת סואץ במלחמת ההתשה והשתתפו בקרבות מראשית מלחמת יום הכיפורים. בהמשך המלחמה נטלו חלק עיקרי במבצע האוגדתי לצליחת תעלת סואץ. הגדוד, שכלל עם פרוץ הקרבות שתי פלוגות טנקים ופלוגת חרמ"ש אחת, חנה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, ועל לוחמיו הוטל להשתתף בבלימת העוצבות המצריות אשר צלחו את התעלה וחדרו לסיני. למרות ההפתעה ועל אף תנאי הפתיחה הנוראים של הקרבות, הצליחו לוחמי הגדוד לבלום את הכוחות המצריים, כבשו את ה"חווה הסינית" מידיהם וצלחו את התעלה מערבה. שמונים מחיילי הגדוד נפלו במלחמה הקשה.
| שם | תקופה | הערות |
| יואל גונן | 1967–1968 | |
| ישראל סער | מפקד הגדוד במלחמת ההתשה | |
| גלעד אבירם | 1969–1970 | |
| ג'קי חזקיה | 1971–1972 | |
| אברהם אלמוג | 1972–1973 | |
| שאול שלו | 1973 | נהרג במלחמת יום הכיפורים |
| אברהם אלמוג | 1973 | החליף את שאול שלו שנהרג |
| בני טרן | 1973–1975 | |
| אלי מלמד | 1975–1976 | |
| גיל דוד | 1976–1977 | |
| בועז עמיר | 1977–1978 | |
| יעקב כץ | 1979–1980 | |
| מיכאלי אליעזר | 1980–1981 | |
| משה סוקניק | 1981–1982 | |
| גידי לבנון | 1982–1983 | |
| עמיר נאור | 1983–1984 | |
| אלי הדר (קוסקס) | 1984–1985 | עד פירוק חטיבה 14 הסדירה |
| גדוד מילואים | ||
| אייל פלד | 1997–1999 | |
| רועי אסף | 2002–2003 | |
| אלון קסלר | 2003–2010 | |
| צביקה ירום | 2010–2013 | |
| אלון ברוך | 2013–2015 | |
| אבי שחר | 2015–2020 | |
| יעקב רייס | 2020– | מפקד הגדוד בזמן מלחמת חרבות ברזל |
גדוד המגח הראשון בצה"ל, הוקם ב-1965 בחטיבה 7, ותחתיה לחם במלחמת ששת הימים. במסגרת ארגון חטיבות השריון לפי סוגי טנקים, הועבר הגדוד בשנת 1968 לחטיבה 401, חטיבת המגח הראשונה. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, משיקולי מיקום ופריסת כוחות, הועבר הגדוד לפיקוד חטיבה 14 (שבהתאם העבירה את גדוד 52 לחטיבה 401). הגדוד כלל שתי פלוגות טנקים – פלוגה ו’ בפיקודו של זאב פרל, ופלוגה ח’ בפיקודו של עמוס וינטרוב. הגדוד השתתף בלחימה לבלימת הכוחות המצריים הצולחים. מאוחר יותר תוגבר הגדוד בפלוגת טנקים נוספת ז’, בפיקודו של אברהם שמיר שהיוותה אוסף של אנשי צוות מבית הספר לשריון שלחמה עם הסמג"ד יעקב יעבץ.
עד ל-9 באוקטובר נפגע קשה צוות הפיקוד. הסמג"ד יעקב יעבץ ומ"פ ח’ עמוס וינטרוב נהרגו. מ"פ ו’ זאב פרל ומ"פ ז’ אברהם שמיר נפצעו. ב-7 באוקטובר נפצע קשה ופונה המג"ד מוני ניצני. הגדוד חדל לתפקד כיחידה תחת סד"כ חטיבה 14, והלוחמים שנותרו צורפו לגדודים 184 ו-196.
ב-9 באוקטובר שונה שמו של גדוד 196 – במקור מבית הספר לשריון בפיקוד עמרם מצנע, לגדוד 79.
במקביל, פלוגות אחרות קובצו תחת גדוד חדש בפיקוד יעקב לפידות, שקיבל את המספר 196.
גדוד 79 המשיך ונטל חלק בקרב השריון ב-14 בחודש, במבצע אבירי לב, קרב החווה הסינית, באבטחת ‘מסדרון הצליחה’ ובקרבות בצד המערבי של תעלת סואץ.
לאחר המלחמה פעל הגדוד במסגרת חטיבה 14. עד מלחמת לבנון הראשונה נשאר עם החטיבה בסיני. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים עבר לבקעת סיירים.
במלחמת לבנון הראשונה לחם כגדוד סדיר במסגרת חטיבה 14 לאורך רכס כפר משכי, ובהמשך נגד כוחות סוריים. לאחר המלחמה נשאר עם החטיבה בלבנון, ונטל חלק בהחזקת הקו בחזית המזרחית.
| תקופה | שם | הערות |
|---|---|---|
| 1972–1973 | שלמה ניצני | פיקד על הגדוד במלחמת יום כיפור, עד לפציעתו. |
| 1973–1973 | עמרם מצנע | פיקד על הגדוד המאוחד 196/79, בהמשך מלחמת יום כיפור, עד לפציעתו. לימים אלוף. |
| 1973–1974 | נתן בן ארי | החליף את עמרם מצנע במהלך מלחמת יום כיפור |
| 1976–1975 | אברהם בן-ארצי | |
| 1977–1976 | נחמן ריבקין | |
| 1981–1982 | יעקב סטודניק | מפקד הגדוד במלחמת לבנון הראשונה |
| 2006–2007 | עופר ימיני | |
| 2007–2010 | אשר דגן | |
| 2010–2017 | עדו גנות | |
| 2017–2022 | אמיר עפרי | |
| 2022–הווה | אליחן זרין | מפקד הגדוד בזמן מלחמת חרבות ברזל |
תחת פיקוד החטיבה פלוגת סיור שריון 5440 המשמשת ככח מנתב, תצפית, חפ"ק, שינוע ועוד.[25][26] במהלך מלחמת חרבות ברזל לקח הפלס"ר חלק בכל שלבי הקרב עד ליציאת החטיבה מעזה ב-31 בדצמבר בסבב הראשון.[27] ארבעה צוותים של הפלס"ר פעלו במלחמה כצוותי תצפית והכוונה, חילוץ ופינוי, חפ"ק מח"ט וסמח"ט. צוות נוסף של חש"ל (חוליית שליטה) ניתב והוביל כוחות ושיירות לוגיסטיות.
גדוד 271 הוא גדוד הנדסה קרבית (גדחה"ן) המורכב מחיילים יוצאי הנדסה מגדודים שונים סדירים.
במסגרת מלחמת חרבות ברזל ברצועת עזה, הגדוד שימש ככוח מסייע עם שאר כוחות האוגדה במשימות איתור וחיסול רשת מנהרות טרור, פירים, לחימה בשטח בנוי, מלכוד חבלה והשמדת מבני טרור, בתי פעילי מחבלים, אמל"ח ומשגרי רקטות, פתיחת ציר הנדסי וסיוע בתמרון לשאר כוחות החי"ר והשריון. הגדוד ופלוגותיו החלו את התקיפה בעיר בית חאנון תחת אוגדה 252 ולאחר מכן נלחמה בחאן יונס תחת אוגדה 98.
פלוגת הצמ"ה ופלוגות הפלסים של הגדוד פעלו רבות בלחימה. בפרוץ מלחמת חרבות ברזל פלוגת הצמ"ה פוצלה למספר גזרות. חצי מהפלוגה נלחמה בשכונת הסביבון בבית חאנון יחד עם חטיבה 551, וחצי פלוגה פעלה וכבשה את מוצב פלסטין יחד עם חטיבה 14. לאחר שמוצב פלסטין נכבש צוותי הצמה פעלו תחת חטיבה 261 באוגדה 162 באל-עטאטרה אשר בקו החוף. בהמשך, הפלוגה נלחמה במזרח חאן יונס ובבני סוהילה תחת אוגדה 98, פרצה וסללה ציר לוגיסטי אוגדתי, השמידה תשתיות תת"ק ואמל"ח תחת צק"ח 55. פלוגות החבלה ופלוגות הצמ"ה לחמו יחד עם כוחות ח"יר ושריון. בהמשך, הגדוד הצטרף לתמרון בקרבות ברפיח תחת אוגדה 162 וחטיבות 12, הנח"ל וגבעתי. הששתף בפשיטות ולחימה אורבנית בשכונות העיר ברפיח, ובאיתור וחשיפת מנהרות ביחד עם יחידת יהל"מ.
גדוד 8114 הוא גדוד חי"ר המורכב בעיקר מחיילים יוצאי חטיבת גבעתי מגדוד רותם.
בעברו הגדוד היה משויך לחטיבת הנגב והשתתף במבצע "עופרת יצוקה" וב"צוק איתן" ברצועת עזה.
במסגרת מלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה, השתלט הגדוד ביחד עם יתר גדודי החטיבה על מוצב פלסטין של החמאס בצפון רצועת עזה. המוצב שימש את חמאס כבסיס אימונים בו התאמנו המחבלים להוצאת פיגועים נגד אזרחי ישראל וחיילי צה"ל. אף על פי שהוסווה כמתקן אימונים בלבד, מהמוצב יצאו מחבלים לפעילויות טרור.
| תקופה | שם | הערות |
|---|---|---|
| 2017–2022 | יוגב טביבי | |
| 2022–הווה | ניר סויסה | מפקד הגדוד במלחמת "חרבות ברזל" |
מפקדיה בתקופת הראשונה כחטיבה 6:
| שם | תקופת כהונה | הערות |
| אלוף דוד שאלתיאל | 1948 | |
| סגן-אלוף משה דיין | 1948–1949 | לימים הרמטכ"ל ה-4 |
| סגן-אלוף יצחק פונדק | 1949 |
מפקדיה כחטיבה 14:
אנדרטה חדשה לנופלי חטיבה 14, באתר צה"ל, 2 בינואר 2019
סיפורי חטיבה 14 במלחמת ׳חרבות ברזל׳, סרט תיעודי בערוץ "TOM SOLAN", באתר יוטיוב (אורך: 15:42 דק'), 29 במרץ 2024Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
