Loading AI tools
המדע והאמנות של תכנון, הצגת, תיאור ותיעוד שלטי אצולה (הנקראים גם שלטי גיבורים) מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הֶרֶלדיקה (באנגלית: Heraldry) היא התורה ומערכת הכללים של תכנון, הצגה, תיאור ותיעוד שלטים הרלדיים (הנקראים גם שלטי אצולה או שלטי גיבורים, שלט נקרא בעברית גם מגן[1]) יסודה של ההרלדיקה בצורך שהתעורר בימי הביניים בשיטה להבחין בין האבירים שלחמו בקרבות או בתחרויות הפלה ברומח ולתיאור ההתקנים (התקן – חלק משלט הרלדי) שהם נשאו, או ציירו, על מגנם. אפשר לכנות את ההרלדיקה גם כשפת הסמלים.[2]
בימינו, הרלדיקה היא בעיקר תחביב ברוב העולם, אולם מספר מדינות עודן מפקחות על השימוש בשלטים הרלדיים באמצעות כרוזים, ונשיאת שלט הרלדי של אחר מהווה בהן עבירה על החוק.
בימי הביניים המאוחרים ובתקופת הרנסאנס נהפכה ההרלדיקה לתחום ידע מפותח ביותר שהוסדר על ידי כרוזים מקצועיים, אשר בעזרת שפת ההרלדיקה פיתחו חוקי בלאזון (תיאור רשמי בכתב של צורתו של שלט האצולה). השימוש בשלטי אצולה בטורנירים דעך לבסוף, אולם שימושים אחרים – למשל להטבעות חותם, או לעיטור מצבות – צברו פופולריות. נשיאתם של שלטי אצולה מוסדרת לפי חוקי ירושה קפדניים – רק צאצאים מסוימים של אציל כלשהו הנושא שלט הרלדי רשאים לרשת אותו במלואו או בצורה מובדלת שלו. מכיוון שכך, התפיסה לפיה שלט הרלדי מסוים מסמל את כל הקרואים באותו שם משפחה היא מוטעית.
שלט הרלדי מלא מורכב ממספר חלקים. בשלט טיפוסי הציצה ממוקמת מעל לקסדה, וזו האחרונה ממוקמת מעל חלקו העיקרי והמוכר ביותר של שלט האצולה – המגן. אלמנטים נפוצים נוספים הם תומכים למגן, ומוטו מתחתיו.
קיימים חוקים סבוכים המתארים אילו התקנים יתווספו לשלט האצולה, שכן לא תמיד משתמשים בכולם. כמו כן, חלק ממרכיבי השלט ניתנים לנשיאה כסמלים בנפרד.
ראשיתה של ההרלדיקה במובנה הרחב אינה ידועה. במהלך הזמן הועלו רעיונות והשערות ביחס לתקופת ההתחלה של השימוש בסמלים הרלדיים במובנם הרחב במצרים העתיקה, ביוון העתיקה, ברומא העתיקה, באשור או אף בסמלי שבטי ישראל או בני יעקב. דעות אלו היו מקובלות במהלך הזמן, בעוד שהיום מקובל להסתכל על תחילת של ההרלדיקה במובנה הצר יותר, המתחיל בימי הביניים באירופה. ייתכן גם כי ההרלדיקה האסלאמית שהתפתחה בימי הביניים של חצי האי ערבי קדמה לזאת האירופית וידוע כי בעת מסעי הצלב הייתה השפעה מוסלמית על העיצובים האירופאים. ייתכן גם, כי הנשר הדו-ראשי בסמל האימפריה הרומית הקדושה, שהיה מהחשובים שבסמלי ימי הביניים, הגיע במקור לאירופה מחצי האי ערב. משערים גם כי המקור לצורות הגאומטריות שהופיעו לעיתים תכופות בהרלידקה האירופאית הגיע מהאלפבית הרוני, שהיה נפוץ בקרב העמים הנורדים בצפון אירופה, אך הדבר נותר בגדר השערה בלבד שמעולם לא זכתה לשום אימות.[3]
מקורות ההרלדיקה המודרנית בימי הביניים, אז הופיעה לראשונה על חותמות יום-יומיות בין שנת 1135 לשנת 1155. הסיבה להתחלת הופעתה של ההרלדיקה על חותמות אינה ידועה, אך מה שכן ידוע הוא כי בין השנים הללו היא זכתה לתפוצה נרחבת באנגליה, בצרפת, באימפריה הרומית הקדושה ובספרד. נוסף על כך ידוע כי אז היה להרלדיקה קשר ישיר עם לחימה ואבירות ככלל. משערים כי ההרלדיקה הופיעה בתחילת דרכה כאמצעי לזיהוי אבירים בעת קרב, זאת עקב העובדה שהיה קשה לזהות מרחוק אדם, במיוחד כאשר הוא עוטה שריון, מגן ובגדי-אביר. ידוע גם כי חוסר האמצעים לזיהוי האבירים בשדה הקרב היה יכול להיות בעל חשיבות מכרעת, כך למשל כאשר נלחם וילאם הכובש בקרב הייסטינגס, היה נדמה לאבירים שלחמו לצידו במערכה כי הוא נהרג – עד אשר הוריד את קסדתו כדי שיוכלו אביריו וחייליו לזהותו ולדעת כי הוא אכן חי.
שטיח באייה הוא אחת העדויות האמנותיות הראשונות לסמלים הרלדיים בימי הביניים. ייחודו הוא בכך שהוא מכיל אייקונים על המגנים, דבר שלא היה נפוץ כלל באותה התקופה, כאשר קיים ספק בנוגע לתארוך השטיח בשל היותו בין הדוגמאות היחידות אשר מתארות אייקונים על המגן, בעוד ששאר העדויות מהתקופה לא מתארות אייקונים כלשהם. ייחוד זה לעומת הנוהג הנפוץ עד אז מטיל ספק רב בדבר תיארוכו של השטיח. בכל מקרה, מקובלת הדעה כי אחת מהדוגמאות המוקדמות ביותר להרלדיקה מופיעה במסמך מאת ז'אן דה מרמוטיה (Jean de Marmoutier) המתאר את ההיסטוריה של בית אנז'ו, שבו צייד המלך הנרי הראשון את בנו ג'פרי פלנטג'נט (Geoffrey Plantagenet) על פי חוק במגן הצבוע בצבע כחול והמעוטר באריות מוזהבים קטנים המצוירים עליו. את אמינות התיאור מאשרר קברו של ג'פרי בקתדרלת לה-מאן אשר בו מופיע סמל הרלדי זהה לזה המתואר במסמך וכך גם בקברו של נכדו, ויליאם מלונגספיי (William of Longespée), אשר נפטר בשנת 1226, דבר המסמל את חשיבות הסמל ההרלדי ואת ההורשה שלו מאב לבן (אותו סמל הרלדי במדויק).[4]
בניגוד להנחה כי מקור ההרלדיקה נעוץ בזיהוי אבירים בשדה הקרב, עומדות הראיות מהשליש השני והשלישי של המאה ה-12, המראות כי כבר אז הייתה נהוגה מסורת ירושה מתקדמת של שלטי אצולה על מגנים, דבר שאולי מעיד על היותה של ההרלדיקה אמצעי להמחשת שיוך חברתי יותר מאשר לצורך זיהוי בעת קרב, כבר מראשיתה. בכל מקרה, ידוע כי ההרלדיקה עברה מאב לבן והסמלים ההרלדיים תאמו את הסמל ההרלדי המקורי שהוחזק בידי הצאצא הראשון של אותה המשפחה.[5]
אחת ההשערות להתפשטותה המהירה של ההרלדיקה באירופה היא יציאתם של אבירים רבים למסעי הצלב בארץ הקודש. מסעי צלב אלו הפגישו בין אבירים שונים ממקומות שונים באירופה וייתכן כי היה זה אחד הגורמים שעזרו להפצה המהירה של ההרלדיקה ברחבי אירופה בהתקופה זו. ידוע כי כבר במאה ה-13 לבשה ההרלדיקה פחות או יותר את צורתה הנוכחית אותה אנו מכירים כיום, כלומר מערכת מוסכמת של חוקים וכללים העושה שימוש במגוון צבעים רחב (טינקטורות), ובתוכם גם פרוות. בשלב זה בהיסטוריה של ההרלדיקה היה מוסכם כי לכל אביר היה סמל הרלדי שונה – סמל שלמעשה שימש כנכס או רכוש ממשי בו היה זכאי להחזיק.[6] טקסט בשם "ההיסטוריה הגנאלוגית מברוס לאדוארד הראשון" (The Genealogical History from Bruce to Edward I) אשר נכתב בזמן כלשהו בין 1264–1300 לערך, מתאר אבירים הנושאים מגינים המעוטרים בצורות גאומטריות פשוטות. במסמך מופיע אף איור המראה אביר העוטה "מעיל לחימה" (coat of arms – במובן המילולי של המילה ולא מתוך כוונה לשלט הרלדי). נוסף ללבוש נשאו עימם אבירים רבים דגלונים, דבר שסייע אף יותר לזיהוים מרחוק.[7]
בתחילת דרכה של ההרלדיקה הייתה נהוגה בה מעין אוניברסליות אירופאית, כלומר הרלדיקה בעלת סגנון וכללים אחידים, שהייתה נפוצה בכל אירופה, אך במשך הזמן החלה ההרלדיקה להשתנות בין המדינות השונות, וכך ניתן היה להבחין בבירור בין סמל הרלדי ממדינה גרמאנית למשל (דוגמת החלקים הגרמאניים של האימפריה הרומית הקדושה ושוודיה, שהיו פעמים רבות בעלי ציצות מרובות), לבין אזורים אחרים במערב אירופה, דוגמת אנגליה וסקוטלנד (וגם חלקים מסוימים באימפריה הרומית הקדושה דוגמת הולנד), שהכילו בדרך כלל ציצה אחת בכל מערך הרלדי כולל. דוגמה מרחיקה לכת למיעוט ציצות מציגה ההרלדיקה בצרפת של סוף ימי הביניים, בה נעלמה הופעתן של הציצות כמעט לחלוטין.[6]
שוני נוסף החל להופיע גם בהרלדיקה שהייתה נהוגה במזרח אירופה ובמערב אירופה. תופעה אחת שהייתה נפוצה אז במזרח (ובמיוחד בפולין) היא הופעתם הגוברת של אייקונים דומים אצל משפחות שונות, ללא קשר דם ביניהן. גם במזרח אירופה החלה לנהוג שמרנות מבחינת הצבעים ההרלדיים, כאשר שילוב צבעים מרובים במגן הפך לנדיר יותר, ובנוסף החלה נטייה להעדפה ברורה יחסית לצבעים אור וארז'נט (זהב וכסף בהתאמה) על רקע אזור (כחול) או גולס (אדום). במערב אירופה, לעומת זאת, היה נהוג יותר לשלב את הצבעים בסידור פחות נוקשה מאשר במזרח, כאשר נעשה שימוש בצבעים מגוונים יותר ופחות בעלי מסגרת או תבנית מסורתית אחת מהבחינה הזאת.[6]
במהלך הזמן החלו גם להיווצר גיוון רב יותר ואינדיבידואליות גוברת בין כל מדינה, אשר הוקירה בדרך שונה את הישגיהם הצבאיים של לוחמיה. כך למשל בצרפת ובסקוטלנד, ניתן דגש רב יותר על שימוש בסיסמאות (מוטו), מאשר באימפריה הרומית הקדושה או באזורים אשר מהווים כיום את גרמניה. באנגליה למשל עלתה חשיבותם של התומכים יותר מבכל מדינה אחרת. באיטליה לעומת זאת החלה להופיע תופעה של ציור אייקונים של זרים המעטרים את המגן. בפלנדריה החלה להיות נפוצה תופעה של ציור רצועות היוצאות מהקסדה – רצועות אלו פעמים רבות עיטרו אף את המגן.[6]
אלמנט חשוב של ההרדליקה היה היותה מעין נשק נוסף בידיו של האביר – למעשה היא הייתה קריטית ביותר במצבים בהם אבירים רמי מעלה ודרגות השתתפו בקרבות, בהם נסוג לא פעם הצבא העוין באופן ישיר או עקיף מצבאו של אותו אביר. בכל מקרה, הסמל ההרלדי על המגן היה חלק בלתי ניתן להפרדה מלבוש האביר באותם ימים.[8]
נשים לא יצאו למלחמות, בדרך כלל, ולכן לא נשאו מגנים. במקום זאת יוצגו במגן בצורת מעוין (אשר לרוב הועמד על זווית חדה). הואיל וכיום יכולות נשים לשרת בצבא בחלק ממדינות העולם, חלק מהזכאיות לשאת שלט הרלדי מעדיפות להשתמש במגן הצבאי. אנשי כמורה שלא עסקו בלחימה השתמשו לעיתים אף הם במגן מעוין, ובמקרים אחרים במגנים סגלגלים. במקרים נדירים ביותר במדינות לא-אירופאיות מגדיר הבלאסון צורה מסוימת למגן.
טינקטורה הוא המינוח ההרלדי לצבע ולטקסטורה. טינקטורות עשויות להכיל צבעים "רגילים", וטקסטורות של פרוות וצבעי מתכות. קיימות שבע טינקטורות עיקריות – חמישה צבעים (גוונים כהים) ושתי מתכות (גוונים בהירים). קיימות גם טינקטורות אחרות, אך הן פחות נפוצות בשימוש. משמעותה הראשונית של הטינקטורה בשפה הייתה "צבע" או "לצבוע". מקור השם בצרפתית-נורמנית שהייתה נהוגה בימי ויליאם הכובש, הזמן בו החלה ההרלדיקה להתפתח. עקב זאת בהרלדיקה הבריטית נוהגים להשתמש בשמות הלועזיים, אך לעיתים קיימות התייחסויות לזהב כ-gold ולכסף כ-sliver, במקום השימוש בשמותיהם הצרפתיים-נורמנים. ייתכן גם כי הצבע הירוק היה פחות בשימוש בראשיתה של ההרלדיקה, אך עם זאת קיים תיעוד של סמל הרלדי בירוק וזהב בחיבור Historia Anglorum (משנים 1250–1259 אשר נכתב על ידי איש כמורה אנגלי). כל אלו מעלים ספק בטענה כי הצבע הירוק לא היה בשימוש אז, אך יש לקחת זאת בערבון מוגבל.[9]
החוק הראשון בהרלדיקה הוא חוק הטינקטורה: אין לשים מתכת על גבי מתכת, או צבע על גבי צבע במטרה לקיים ניגוד בין הצבעים. מטרתו הראשונית של ניגוד הצבעים הייתה לאפשר זיהוי מהיר ככל האפשר של אביר בשדה הקרב, ובמצב בו אביר נושא מגן בעל צבעים כהים אחד על השני (דוגמת מטען שחור על רקע סגול) יהיה הרבה יותר קל לזהותו אם ישלב צבע כהה וצבע בהיר (דומת מטען לבן על רקע שחור). הערה משנית לחוק היא האפשרות להוסיף מטען שלישי הנשען בחציו על צבע אחד ובחציו על צבע שני. במקרים כאלו הדבר מתאפשר מבחינת ההליך המקובל. עם זאת היו מקרים בהם ייתכן ויוצרי השלט לא נצמדו לחוקי הבלאזון, כמו בשלט האצולה של ממלכת ירושלים, שהתאפיין בצבע לבן (כסף) עם חמישה צלבים צהובים (זהב). ישנה סברה כי למעשה צבעם של חמשת הצלבים בשלט האצולה של ממלכת ירושלים הוא טעות, וכי הצבע המקורי היה אדום, וייתכן כי הצבע נהפך עקב השנים מאדום לצהוב בשל תהליכי חמצון, אך זוהי סברה בלבד.[9]
יכול להיות שמקורן של הפרוות בהן נעשה שימוש בהרלדיקה נעוץ במעילים אותם לבשו אצילי ימי הביניים. בתורן, פרוות הסמור מייצגות בהופעתן זנב סמור (החלק המוארך בתחתית האייקון) ובשלוש נקודות שייצגו את המהדק שהשתמשו בו על מנת לרקום את פרוות הסמור למעיל. לעומת זאת הוואיר (Vair) מייצג את פרוות הסנאי.[9]
הצבע הוא חלק מהותי במבנה ההרלדי אך עם זאת לא תמיד התאפשר שימוש בצבעים מסוימים ולכן פותחו שיטות להמחשת צבעים כדרך אייקונים במצבים בהם בפועל הצבעים ה"אמיתיים" הם רק שחור ולבן (למשל בעת שימוש בדיו או בעט בעל צבע אחד וצבע אחר יחיד כרקע – דף או קלף לדוגמה).[9]:
מסה נוספת על טבעה של ההרלדיקה טמונה בשאלת חלוקת וזיהוי הצבעים – מחברים שונים מתקופות שונות זיהו את הצבעים הראשיים של ההרלדיקה בדרכים שונות. כך למשל בעולם דובר האנגלית החיבור הראשון שמדבר על כך הוא של סופר אנגלו-נורמני כאשר החיבור עצמו קרוי De Heraudie – הוא מתאר חלוקה שונה מחלק מהחלוקות הבאות בתור אחריו. הטקסט מתוארך בין 1341–1345 או 1280–1300. החיבור מתאר שבעה צבעים אך ללא חלוקה למתכת או ל"צבע רגיל". הוא הזכיר את הצבעים הבאים: אור, אזור, ארז'נט, גולס, סייבל, ור (ורט) ופורפור. חלוקה נוספת אך מאוחרת בהרבה היא של Gerard Leigh אשר כתב בחיבורו The Accedence of Armory שבעה צבעים אשר מוחלקים ביניהם לשני צבעים רגילים ולשתי מתכות בנוסף לצבע נוסף הקרוי פרופר (Proper) אשר אמור לתאר את הצבע הטבעי של חיות או עשב. הוא דחה בנוסף לכך גם כמה צבעים אשר היו מקובלים בעיני רבים להרלדיקה באותה התקופה אבל אכן הוסיף בסוף חיבורו את אותם צבעים אשר דחה[10] – רשימה זו מופיעה כאן להלן:
| קיצור בשיטת הטפטוף | שם הרלדי לועזי | טינקטורה | |
|---|---|---|---|
| מתכות | |||
| O | אוֹר (Or) | זהב/צהוב | |
| A | ארז'נט (Argent) | כסף/לבן | |
| צבעים | |||
| G | גוּלס (Gules) | בין אדום לכתום | |
| B | אזוּר (Azure) | כחול בהיר | |
| P | פּוּרפּוּר (Purpure) | סגול | |
| V | ור (Vert) | ירקרק | |
| E | סמור (Ermine) | לבן עם אלמנטים שחורים | |
| Es | סמורים (Ermines) | שחור עם אלמנטים לבנים | |
| T | טנאי (Tenné) | חום, כתום או חום-כתמתם (תלוי בתיאור) | |
| M | מוראיי (Murrey) | סגול כהה "מלוכלך" | |
| Pr | צבע "טבעי" (ראה "הערות") | פרופר | |
| BB | ? (Blew) | כחול "עצוב" | |
הערות
רשימה גדולה ורחבה אף יותר היא של סר ג'ון פרנס (Sir john Ferne's) אשר כוללת בתוכה אף אלמנטים כמו אבנים יקרות או כוכבי לכת שאפשר לייצג בעזרתן את הצבע בנוסף למתכות וקיצורים בשיטת הטפטוף. הרשימה הופיעה בחיבורו The Glory of Generositie משנת 1586.[12] הרשימה מוצגת כאן להלן:
| טינקטורה | שם הרלדי לועזי | קיצור בשיטת הטפטוף | אבנים יקרות | כוכבים/כוכבי לכת/ירחים | מעלות | ייצוג בשיטת בטפטוף | מראה |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מתכות | |||||||
| זהב/צהוב | אוֹר (Or) | O | טופז | השמש | אמונה | בנקודות | |
| כסף/לבן | ארז'נט (Argent) | A | פנינה | ירח | חפות מפשע/טוהר | ללא כל סימון (שטח ריק) | |
| צבעים | |||||||
| כחול | אזוּר (Azure) | Az | ספיר | יופיטר | נאמנות | קווים מישוריים | |
| אדום | גוּלס (Gules) | Gu | אודם | מאדים | נדיבות | קווים מאונכים | |
| שחור | סייבּל (Sable) | Sa | יהלום | שבתאי | זהירות | משבצות | |
| ירוק | ור (Vert, בצרפת: Sinople) | Vert
או: Sin (בצרפתית) |
ברקת | נוגה | אהבה | אלכסון \ | |
| סגול | פּוּרפּוּר (Purpure) | Purp | אחלמה | כוכב חמה | מתינות | אלכסון / | |
| פרוות | |||||||
| סמור | Ermine | Erm | - | - | - | - | |
| ואיר | Vair | Vair | - | - | - | - | |
הערות
פרוות גם הן סוג של טינקטורה ומייצגות סוגי פרווה אמיתיים (כגון של סמוריים). כל מטען יכול להופיע ב"פרווה". סמוּר (Ermine) מתואר כ"שדה" לבן מנוקד ב"כתמי סמור" שחורים. היחס אליו הוא כאל טינקטורה חלקה. סמורים (Ermines) לעומתו, מצויר כהיפוך מוחלט – "כתמי סמור" לבנים על רקע מגן שחור. עיטוּר עוֹר (Vair) על שלל סוגיו, הוא סוג של "פרווה" אשר נראית כמו שורה של צורות דמויות פעמונים שטוחי-שוליים. חלקם העליון של הפעמונים בכל שורה חדשה ממוקם באמצע, בין השוליים, של הפעמונים שמעליהם בשורה הקודמת.
השדה של מגן הרלדי (כמו גם מטעניו השונים) ניתן לחלוקה ליותר מטינקטורה אחת. בכל מצב התיאור של הצבע של המגן (כלומר טינקטורה) יהיה הראשון בתיאור המילולי של המערך ההרלדי בכתב. על הצבע עושי להופיע אייקון אחד או רבים והמגן תמיד יהיה מחולק ללפחות מקטע-צבע אחד. מקטע זה יכול להיות בודד (כלומר מגן בעל צבע אחיד בלי אף עיטור נוסף – דוגמה מפורסמת לכך היא של בית d'Albert המכילה צבע אחד בלבד והוא גולס) או שהוא יכול להכיל מספר מקטעי-צבע (המאפיינים את הסמלים ההרלדיים המורכבים יותר).[13]
כאשר רוצים לתאר באופן מילולי חלוקה של מגן לצבעים שונים יש להשתמש במינוח "Party per" (שמשמעותו הוא "מחולק על ידי"), או בצורה הקצרה יותר והיא "Per" ולאחר מכן בצורת החלוקה.[13] דוגמאות לכך הן:
פעמים רבות אף מגן מחולק בעל שני צבעים הספיק ליוצר הסמל ונשמר באופן מיטבי למרות פשטותו – כך למשל אצל בית וואלדגרייב (Wladegrave) האנגלי במשך 650 שנה (סמלם היה מגן המחולק לשני חצאים מאונכים – האחד בצבע כסף והשני בצבע אדום).[13]
"צורות רגילות" או "צורות מכובדות" הן צורות גאומטריות פשוטות, דומות ל"חלוקת השדה", אך מתייחסים אליהן כאל פריטים. ככלל צורות רגילות-מכובדות תופסות כשליש מהמגן בכל פעם והן בעלות מעמד מיוחד בהרלדיקה – דבר שמתאפיין בתור "מכובדות" בשם. בתיאור מילולי תופיע הצורה הרגילה-מכובדת מיד לאחר תיאור צבע השדה (הרקע). מאפיין חשוב וידוע של הצורות המכובדות הוא הצלב – מאפיין החוזר על עצמו בגרסאות שונות ובדרכים מגוונות יותר מכל מאפיין אחר בצורות המכובדות.[14]
צורות נוספות:
כל סוג של מטען (אך בעיקר צורות ו"צורות משנה") יכול להיות ריק. ללא תיאור ממשיך הכוונה היא למטען "שקוף" החושף את השדה מאחוריו ומשאיר רק "גבול" בצורת המטען. ניתן, כמו כן, לרוקן מתוך מטען שטח בצורה אחרת. לעיתים נדירות מציינים טינקטורה הממלאת את שטחו של המטען.
צורות תת-רגילות היא קבוצה נוספת של חלוקה הרלדית של הנפוצה פחות מבחינה היסטורית בשלטי האצולה אך עדיין מכילה בשורשיה מקורות מהמגנים בימי הביניים. צורות תת-רגילות מפורסמות כוללות בתוכן את הקנטון, הגבול, ה-Inescutcheon, ה-orle ועוד כמו ה-tressure. ייתכן כי ארבע הצורות האחרונות היו במקור חיזוקים ממתכת שבעת ייצור המגן נוספו אליו. השיוך לצורות התת-רגילות לא תמיד ברור ולעיתים מקור אקדמי אחד מכיל צורות שמקור אקדמי אחר אינו מכיל.[15]
כדי להרבות בצורות האפשריות לחלוקת המגן נוצרו בין היתר גם "קווי החלוקה". קווים אלו מוזכרים בשמם רק אם הם אינם ישרים. דוגמה טובה לכך יכולה להיות במגן הרלדי מסוים המכיל צלב ובמגן הרלדי אחר המכיל צלב לא ישר – שני מגנים אלו, למרות הדמיון ביניהם יכולים להיות של שתי משפחות שונות לחלוטין בלי אף קשר כאשר השוני היחידי נובע מה"מסלול" שעובר הקו בין השוליים של המגן.[17]
קווים אלו הם למעשה המחשתו של אייקון במגן, דוגמת אייקון של נשר כאשר הוא מחולק לשני חצאים – חצי אחד בצבע אדום לדוגמה וצבע שני יהיה ירוק לדוגמה כאשר הם מוצגים על מגן בעל שני צבעים – ירוק ואדום. החלק הירוק של הנשר יהיה על החלק האדום של המגן והחצי האדום של הנשר ימוקם על החלק הירוק של המגן. צורה זו היא מהפשוטות ביותר בהרלדיקה ליצירת סמל דומה מאוד לסמל אחר אך באותו הזמן מספיק שונה כדי להיחשב כסמל נפרד.[17]
הציצה היא עיטור הנמצא בהרלדיקה בדרך כלל מעל לחלקו העליון של המגן והוא נחשב לשני בחשיבותו בהרלדיקה אחרי המגן בעיני רבים. כבר במאה ה-13 נמצאות עדויות רבות לקסדות שצוירו עליהם מטענים וסמלים הרלדיים. סמלים אלו נחשבים בעיני רבים לתחילתן של הציצות. בכל מקרה באותו הזמן הם לא נשאו ציצה תלת-ממדית מעל הקסדה אלא רק ציור שמוסבר בפי כמה אסכולות היום כאמצעי לבידוד חלודה שפשוט עיטרו אותו בסמלים הרלדיים כדי לייפות אותו. בדרך כלל הסמלים אשר היו על הקסדות נלקחו במקור מהסמלים הטמונים במגנו של האביר. מכיוון שהשימוש היה לקסדות אבירים קושרה הציצה אליהם, דהיינו האצולה הגבוהה – דבר שאחרי זה המשיך להתבטאות במאות הבאות במדינות מסוימות שאסרו על האוכלוסייה להשתמש בהן כל עוד הם לא רשאים לכך באופן רשמי (ודרך רשימה מסודרת). בגלל הקישור של האבירות הגבוהה בתחרויות בימי הביניים ל"איכות בידור" הושקעו מאמצים רבים באותה התקופה גם בתפאורה ובלבוש ודבר זה השפיע גם על התפתחות הציצות. כך למשל באימפריה הרומית הקדושה בתחרויות היו אבירים מסוימים עם קסדות שעליהן ציצות שהיו למעשה פעמוני רוח בצורה המזכירה מאפייני טווס. באופן כללי באימפריה הרומית הקדושה, בייחוד בתקופות מאוחרות יותר כמו המאה ה-15 הגיעו הציצות לרמת מורכבות גבוהה מאוד. באימפריה היה ניתן להבחין פעמים רבות בקסדות עם ציצות בצורת נשר או בצורת קרניים (בפעמים מסוימות מקרני בופאלו גם כן). הם עוטרו גם בפעמים רבות בנוצות או בעלים כאשר הצורה הפופולרית ביותר לעיטור הציצה הייתה צורת-טווס ומאפיינים "טווסיים" עליהן – דוגמה זאת הייתה קיימת בכחצי מכלל דוגמאות הציצה מהאימפריה של אותם הימים. פעמים רבות, בין הקרניים או בין הכנפיים העיטוריים שעל הקסדה הונחו דמויות – לעיתים דמויות אדם ולעיתים דמויות מגדלים או דוגמאות שעל דברים דוממים או חיים אחרים. פעמים מסוימות אף שילבו בין ציצות שונות ממשפחות שונות למען שיקוף ידידות בין אותן המשפחות המיוצגות בטורניר. בהשוואה הציצות הגרמניות היו יותר מורכבות מציצות אחרות (חלקם באימפריה וחלקם מחוצה לה) דוגמת צרפת, ספרד או איטליה ואף מחצי האי הבריטי. היה נדיר למצוא במדינות אלו סמלים הרלדיים עם יותר מציצה אחת. בשטחים הגרמניים של האימפריה זה היה כל כך נפוץ עד שלכמה משפחות היו כמה וכמה ציצות וקסדות על אותו המגן.[18]
כל פריט הקיים בטבע עשוי להופיע כמטען הרלדי, וכנראה הופיע לפחות פעם אחת – באיכויות גימור שונות. מטענים יכולים להיות חיות, חפצים, צורות גאומטריות ("צורות רגילות"). למעט פסים פשוטים (שמקור חלק מהם ככל הנראה ברצועות צבעוניות שחיזקו את המגן) המטענים הנפוצים ביותר הם הצלב (בשלל הווריאציות שלו) והאריה.
חיות נוספות הנפוצות כמטענים הן דגים, שלדגים, עיטים, גריפונים, חזירי בר ואיילים. דרקונים וחדי קרן מופיעים לעיתים נדירות כמטענים אך נפוצים יותר בתור תומכים. אחת החיות הנדירות יותר בהרלדיקה היא האיגואנדון – החיה התומכת של העיר מיידסטון, עיר המחוז של קנט באנגליה.
החיות נראות במגוון תנוחות אופייניות. הולכי-על-ארבע מתוארים לרוב כ"משתוללים" – עומדים על רגל שמאל האחורית (או על שתי רגליהם האחוריות – בהתאם לצורת המגן ולסגנונות מקומיים) בתנוחה הממלאת את שטח השדה ומדגישה תכונות מובהקות כגון טפרים או זנב. תנוחה שכיחה נוספת היא "צעדה" (Passant), בה מוצגים שלושת האריות של מלכי אנגליה. עיטים מוצגים כמעט תמיד כשכנפיהם "פרושות".
דמויות אדם הן נדירות כמטענים אך מופיעות לעיתים קרובות כ"תומכים". ראשים, ידיים וסמלי לבבות נפוצים יותר כמטענים. שלטי אצולה רבים בחבל הבלקן מראים טורקי מעונה, זכר למלחמה העקובה מדם באימפריה העות'מאנית. בשלטי האצולה של סרדיניה וקורסיקה מופיע "ראש מורי".
בהרלדיקה האנגלית עשויים הסהר, הכוכב בעל חמשת הקצוות (שבמקור סימל דורבנות רכיבה), השלדג, טבעת קטנה, פרח החבצלת והוורד להתווסף למגן כדי להבדיל ענפים שונים במשפחה מהשושלת הראשית. עם זאת, אין הכרח שמגן המכיל מטען מסוג זה ייחשב כמייצג ענף משני במשפחה – שלטי אצולה בסיסיים ("חלקים") מוטענים לעיתים קרובות בסימנים אלו.
ערך מורחב – שלט הרלדיבנוסף למגן כוללים רוב שלטי האצולה גם ציצה (מעל למגן) ומוטו (לרוב מתחתיו). פריטים אחרים עשויים להתווסף, כגון קסדה (עטורה במעטה בד) בשלל מצבים ודוגמאות, "תומכים" משני צדי המגן, חלקה עליה הם ניצבים לרוב, ושלל סרטים, כתרים מוּראליים ומיני מדליות ועיטורים אחרים. פריטים אלו מוענקים לרוב כאות הוקרה על ידי הריבון. אלמנטים אחרים המצביעים על סטטוס של נושא השלט (כגון עוגן לאדמירל, שרביט למצביא וכדומה) יכולים להתווסף מאחורי המגן. בהרלדיקה כנסייתית נהוג להשתמש במטות כמורה עטורים (Crosier).
מוטו הוא משפט או אוסף מילים שנועדו לתאר את המניעים או הכוונות של המשפחות המיוצגות בשלטי האצולה. המוטו מוצג לעיתים קרובות מתחת לשלט האצולה, או כמו בהרלדיקה סקוטית, מעליו. המוטו עשוי להיות בכל שפה, אם כי לטינית היא הנפוצה ביותר.
אדם הנושא שלט הרלדי עשוי להיות זכאי, בהתאם לדרגתו, לפריטים הבאים או לחלק מהם:
חוקי הבלאזון למעשה מסבירים כיצד יש לתאר את הסמל ההרלדי באופן מילולי כדי למנוע בלבול שעלול לקרות בעת שחזור סמל הרלדי על סמך מלל כתוב בלבד. החוקים עצמם מכילים סדר לוגי קבוע הבא לתאר כל שלט הרלדי באופן מילולי בצורה אחידה. למרות מערכת החוקים הקבועה, חוקי הבלאזון שהם למעשה מעין שפה מעין עצמה מורכבת ממערכת חוקים יחידה שבסופו של דבר תתאים לבנייתו של כמעט כל שלט הרלדי ולכן עקב כך היא מאוד ידידותית למשתמש, במיוחד עקב האחידות הלוגית שבה.[19]
הדרך הלוגית האחידה על פיה יש לציין בסדר את האובייקטים המרכיבים יחדיו את שלט האצולה תפורט כאן להלן:
נוסף על כך קיימות נקודות על המגן – כל נקודה מייצגת מיקום אחר במרחב של המגן כדי למקם פחות או יותר במדויק את האובייקט או המטען על גביו של אותו המגן. אחד הדברים החשובים לזכור בקשר למיקום הנקודות על גבי המגן הוא שהצדדים בהרלדיקה, דהיינו ימין ושמאל הפוכים לאלה המקובלים בחיי-היומיום. זאת מפני שהם מתאימים לזווית הראייה של נושא המגן שהרי רואה הפוך את הימין ואת השמאל מאותו האדם אשר מתבונן במגן. מכך תמיד יש להסתכל ולהפוך את הצדדים לנגדיים לאלו בחיי היומיום כדי למנוע שגיאות. ימין הרלדי קרוי דקסטר (Dexter) ושמאל הרלדי קרוי סיניסטר (Sinister).[19]
הנקודות שבתוך המגן מפורטות כאן ברשימה להלן:
(סך הכול 5 קווי גובה ועשר נקודות מיקום בתוך המגן)[19]
חלוקה לרבעים היא הפעולה של לקיחת שלט הרלדי של דבר "נולד", כלומר דבר שנוצר עקב קיומם של שני גורמים שונים שהובילו אליו. שני גורמים אלו מכילים שלטי אצולה משלהם והדבר הנולד למעשה מרכיב בתוכו את המגנים של שני הגורמים הללו רק באופן ממוזער יותר. תופעה זאת יכולה לקחת חלק בנישואין, במיוחד כאשר הצאצא הנולד מחזיק שלט הרלדי עם מגן משלו המורכב מכמה מגנים קודמים של אבותיו. תופעה זאת יכולה גם לקרות באיחוד מדינות או שטחים (פייף). מאפייני החלוקה והחוקיות שלה שונים במדינות שונות.[20]
חלוקה פשוטה בעיקרה מתבססת על ההגדרה של החלוקה לרבעים אך מוסיפה חוק אחד בלבד המתבסס על אלמנט בשם אסקוצ'ון (או בשמו המלא-הלועזי: escutcheon of pretence). על פי ההרלדיקה האנגלית, אלמנט זה הוא למעשה מגן קטן הנמצא במרכז המגן הכולל והמהווה בעיקרו את המגן של האישה לאחר הנישואין כאשר ה"רקע" הוא המגן של הגבר. חשוב לציין כי תופעה זו תתרחש רק במגן במשפחתי שלאחר הנישואין בעוד שלמגנים של הצאצאים (כלומר הילדים) של אותו זוג נשוי יתחלקו באופו שווה בשווה (שני רבעים לדוגמה עם אותו המגן הממוזער של כל צד בנישואין) כאשר החלוקה תתבצע רק אצל הילדים כסמל לרקע המשפחתי ממנו הגיעו. דבר חשוב נוסף שיש לציין הוא שלא בכל נישואין קורת התופעה הזאת אלא אך ורק באיחוד של בתים – כלומר של בית אחד עם אישה שנותרה ללא כל יורש לתואר המשפחתי או המלוכני (כלומר ללא כל יורש זכר אחר) ולכן היא למעשה היורשת החוקית לתואר זה – רק במקרים אלו כאשר היא תרצה להמשיך את הצר המשפחתי ותנסה למצוא בעל כשהם יתחתנו תופיעה התופעה הנידונה.[20]
חוקיות החלוקה באנגליה (במובנה הפשוט ביותר) עומדת על העיקרון שכאשר הילדים ייוולדו המגנים שלהם יתחלקו כל אחד לארבעה חלקים. שני חלקים יהיו המגן של האם (פעמיים) ושני חלקים יהיו המגן של האב (פעמיים גם כן). לשם כך מחולק המגן ורבעיו לארבעה חלקים ממוספרים – חלק מספר 1, 2, 3 ו-4. המגן של האב יופיע כמו שנאמר פעמיים – במספרים 1 ו-4 והמגן של האם יופיעו במספרים 2 ו-3.[20]
במקרה והשרשור המשפחתי מתחיל להיות מורכב מעט יותר כלומר כאשר המקרה חוזר על עצמו – עוד אישה היורשת את משפחתה ללא אף אח זכר אחר, ישתמשו בשיטת escutcheon of pretence שוב. לאחר מכן, כאשר ייוולדו צאצאים עקב הנישואים הנידונים הם יחליפו רבע אחד (מספר 3) של האישה הראשונה אשר הצטרפה למשפחה בזה של האישה השנייה (דהיינו אימם). מצב זה יוצר אי איזון כאשר לבעל מהמקרה הראשון יש שני מגנים בשני רבעים של המגנים הוללים של צאצאיו בעוד שלאישה שהצטרפה למשפחה יש רק מגן אחד ברב אחד של אותם הצאצאים. תופעה זו תשמר עד אשר המקרה של החיתון עם בית אחר תתרחש עוד פעם כאשר בפעם הזאת בשלט האצולה של הנישואין יופיע שוב escutcheon of pretence בעוד שבשלט של הילדים יופיע המגן של האישה השלישית במקום זה של הבעל הראשון (כלומר במספר 4).[20]
ההליך הלוגי הנידון בחלק הקודם ישמר רק עד שהתופעה תתרחש בפעם הרביעית. בכל מקרה המקרים שהוצגו קודם לכן היו נכונים אך ורק במקרה שאותו אדם ואותה אישה אשר מתחתנים בכל פעם מכילים מגן עם רק סמל אחד (כלומר שלא מחולק כלל לרבעים או אף יותר מרבעים) – במקרה שלא זה המצב, לדוגמה במקרה כאשר בעל מתחתן עם אישה כשלשניהם יש מגנים החוזרים אחורה מאות שנים של תופעות כאלו יוכלו להיות המגנים החדשים של הילדים, גם אם עקב רק נישואין פעם אחת למורכבים ביותר. על פי הלוגיקה החלוקה המורכבת תהפוך בתורה את הרבעים לשמיניות וכך הלאה (כלומר בחזקת 2 כל פעם) כאשר תמיד המגן של הנישואים יהיה עם ה-escutcheon of pretence במרכזו.[20]
.svg)
שיטת הקדנסיה נוצרה למעשה כדי להבדיל בין בנים או בין בנות מרובות במשפחה אחת. היא למעשה הוספה של עיטור כלשהו למגן של הבן הבכור כדי לייצג שהם מאותה המשפחה אך עם זאת אנשים שונים. ההבדלה יכולה לקחת צורה בדרכים שונות והיא יכולה להבדיל בין זכר לזכר מאותה המשפחה או בין נקבה לנקבה מאותה המשפחה גם כן. הקדנסיה היא למעשה הבדלה שנייה בין הצאצאים – הראשונה הייתה ההבדלה בין זכר לנקבה במגן "קלאסי" למגן מעוין והשנייה למעשה זאת היא. בהרלדיקה של כל מדינה ומדינה ההבדלה יכולה להיות אחרת; כך למשל בקנדה מסומנות הבנות לאותה המשפחה (עד לתשיעית שבהן) בסמלים כגון לב, נבל, צדפה ועוד. עם זאת השיטה הנפוצה ביותר לקדנסיות היא "שיטת התוויות" (Label). שיטה זאת מתארת למעשה לקיחת שלט הרלדי קיים של בן או בת בכורים והשמה עליהם מעין רצועות הרלדיות להבדלה ביניהם. שיטה זאת נפוצה במספר מדינות ובהן סקוטלנד, צרפת, בלגיה, איטליה, פורטוגל וספרד נוסף לאנגליה. ייתכן כי המקור של השיטה הזאת מתוארך למאה ה-13, מאה ממנה נמצאה עדות חשובה – העדות הייתה למעשה שלט הרלדי של סר אלכסנדר גיפארד (Sir. Alexander Giffard). על שלט האצולה הנידון היה מתוח חוט עם רצועות המחוברות אליו (תגית). למגן המדובר היו חמש רצועות המחוברות אל אותו החוט. עם זאת סביר להניח כי אותה התקופה לא הייתה משמעות מיוחדת למספר הרצועות המחוברות לחוט שעל המגן. לצורך השוואה, לקראת סוף המאה ה-15 חל שינוי והתגיות הפכו לסימון למספר הילד הבכור בסדר הירושה. בשלב זה התגיות סימנו כי האדם עוד מחכה לרשת את התואר "ראש המשפחה" מקודמיו, בעוד כשהוא יקים המשך משפחתי משלו בעתיד מצופה היה כי אותו יורש עצר שעכשיו הפך לראש המשפחה יוריד את התגיות לאלתר.[22]
במקרה והקדנסיות לבנים או בנות שלא זכאים לתואר "ראש/ת המשפחה" הקנדסיה שלהם תמשיך להישאר איתם גם בהמשך דרכם והם אף יעבירו אותה בירושה. בקשר לשאלה מה יקרה אם יצטרכו להציב קדנסיה על גבי קדנסיה (זאת בהנחה שתהיה המשכיות לאותו אדם בעל קדנסיה ראשונה) לא קבוע – זה בהחלט יכול להשתנות מכל משפחה למשפחה ובחלק הזה יש לה את הסמכות לסדר על פי רצונה את הקדנסיה על פי רצונה. במקרים ויש סרבול במגן האצולה ייתכן מצב בו יוותרו עליו אם קיימת חלוקה לרבעים (ניתן לסדר את הרבעים בצורה שונה שתבדיל בין כל אחד מהילדים גם כך).[22]
תומך (הרלדי) בהגדרה הוא דבר חי או דומם אשר "תומך" במגן ההרלדי. המגן יכול להיות נתמך משני צדדיו, מצד אחד, מאחורה, מלמטה או אפילו עם שני תומכים מאותו הצד.[23] באופן כללי תומכים מזוהים עם אצולה גבוהה או עם משפחות מלוכה ונפוצים פחות אצל משפחות אצולה ממעמד נמוך יותר. מקור התומכים, בדיוק כמו של המגן אינו ידוע באופן חד משמעי. עם זאת אחת ההשערות הנפוצות למקור התומכים הוא בכנסיות גותיות בימי הביניים בהן נראו פעמים רבות מלאכים הנושאים את המגנים – דבר זה בהחלט מתאפשר כי ממנו באו התומכים של הסמלים ההרלדיים. הסבר נוסף הוא שהתומכים במקורם היו פשוט "מילוי חלל ריק" כאשר מגן הרלדי היה מוטבע בחותמת. כך למעשה אותם חללים ריקים נהפכו לבעלי מראה מגונדר ומרהיב יותר מאשר פשוט "שטח ריק" בין המגן לבין השוליים של החותמת. פעמים רבות הם מולאו בבני אדם, במלאכים ואף במפלצות דוגמת דרקונים. אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לתומכים בהרלדיקה מתוארכת משנת 1195 ושהייתה משויכת ל-Gilles de Trazegnies בה רואים מגן הרלדי התלוי על גבי כתפיו של דוב על ידי מעין רצועה שנועדה לשאת את המגן בזמנים שבהם הוא אינו בשימוש (guige). דוגמה נוספת מתוארכת לשנת 1300–1301 המעוטרת בסגנון גותי מרובה קימורים – דוגמה זאת הייתה נפוצה אצל ברונים אנגליים רבים באותה התקופה כאשר זה ידוע על ידי מכתב לאפיפיור המכיל פחות או יותר חצי מכמות החותמות עם הדוגמה הזאת.[24] 96 חותמות למעשה שרדו (גם מאלו עם הדוגמה וגם מאלו בלי הדוגמה) כאשר לשליש מתוכם היו תומכים שהם למעשה וייוורנים – זאת בתנאי שמגדירים תומך למגן כשני וייוורנים משני הצדדים אשר תומכים בו ולא וריאציות אחרות. לבן אצולה אחד בשם ג'ון דה הייסטינגס (John de Hastings) היה אף וייוורן שלישי מעל למגן בעוד שלאחרים כמו Guy de Beauchamp, Earl of Warwick, Roger Mortimer, Theobald de Verdon ו-John of Mohuneach היו שני אריות מכל צד וצד. זאת בניגוד ל-Eustace de Hacche, Walter de Beauchamp ו-Peter de Mauley שהיו בעלי שלושה אריות כאשר השלישי שבהם נמצא מעל למגן.[25] השערה נוספת (אך התקפה לתומכים בצורת מפלצות בלבד) היא שהמקור של יצורים מפלצתיים (בעיקר של בני אדם מפלצתיים כמו ענקים או אנשי טבע אך לא רק) כתומכים הוא למעשה בתחפושות שהיו לבושים המשרתים של האנשים אשר השתתפו בתחרויות והצגות למטרות ראווה בין האצולה הגבוהה בימי הביניים.[24] התקופה ממנה קיימות ראיות על כך היא המאה ה-15 ואף ידוע שאותם משרתים החזיקו בנוסף ללבושם את מגן אדונם. עם זאת סביר להניח שחשיבותם של התומכים בעיקרה עלתה מסוף המאה ה-14 או מתחילת המאה ה-15 – התקופה בה עלתה חשיבותם בחברה.[26]
.png)
בני אדם מופיעים באופן יחסי לדמויות אחרות לעיתים תכופות במיוחד. לפעמים מופיעים בני אדם בשלמותם בהרכב ההרלדי ולעיתים רק חלקים מהם. איברים אנושיים נפוצים בהרלדיקה הם לבבות, ידיים ורגליים למשל בפעמים רבות במיוחד. עם זאת עירום מלא באופן כללי נפוץ פחות בהרלדיקה כשברוב המקרים גוף האדם שיוצג יהיה לבוש במלואו או באופן חלקי (לעיתים גם על ידי לבוש עלים – דבר שזכה לתואר "תחתונים צמחיים" על ידי חוקר הרלדיקה אנגלי) ובאופן כללי לבושם לא אמור להיות נוח במיוחד אם היו קיימים במציאות על בני אדם. כך גם קיימת מוסכמה חברתית מקובלת לא לתאר דברים קשים לצפייה בהרלדיקה – אך גם כאן לא תמיד זה תקף. בהרדליקה הונגרית, למשל, נפוצות יחסית תמונות אלימות, כמו תיאורים של ירי באויב (במקרה הזה חייל טורקי) או ניקוב וחריצת לוע של אייל וגם תמונות מיניות כמו תיאור של אוננות. איברים אנושיים בהרלדיקה, בייחוד לבבות, הופיעו גם הם רבות במגנים, למשל במגן של משפחת דאגלס (Douglas) הסקוטית. במגן של משפחת Colleoni האיטלקית מופיעים שלושה אשכים. במגן של משפחת Conati האיטלקית מופיע איבר מין נשי. איברי מין זכריים מופיעים בבירור בסמל של Várallyay István ההונגרי שעבד בצבא של מדינתו והתגאה בעבודתו בנפחות ופרזול סוסים.[27]
.svg)
.svg)
רגליים וזרועות הם חלקי האדם הנפוצים ביותר בהרלדיקה. כך למשל בדגל האי מאן נמצא סמן הרלדי המכיל שלוש רגליים. שלוש רגליים אלו מקורן בסמלם ההרלדי של מלכי מאן אשר נשאו אותו. ייתכן כי המקור לכך הוא בהיות רגליים סימן למזל טוב בתרבות הנורדית שאליה היה חשוף האי במשך פעמים רבות בזמן ההתקפות הוויקינגיות באזור. אף רגליים מעץ יכולות להיות מופיעות בהרלדיקה – כך למשל בשלט האצולה של השוודי פר לארסון (Per Larsson) מופיעים איברים מעץ כל זאת עקב כך שבעת שירותו לצבא השוודי במלחמת שלושים השנה רגלו נקטעה.[27]
להרלדיקה יש קשר לדמות האריה בצורה בולטת – אפשר לראות זאת גם במגנו של גאופריי פלאנטאג'נט (Geoffrey Plantagenet) מהמאה ה-12, מהתקופה בה ההרלדיקה הייתה עוד במקורותיה, אשר מציג אריות מוזהבים וקטנים עליו. מכל מטעני ההרלדיקה האריה הוא מהדמויות הנפוצות ביותר אם לא הנפוצה ביותר מכולן. חשוב לציין את היותו של האריה הדמות היחידה או מהדמויות היחידות ביותר של חיה בהרלדיקה הקדומה אשר לא נכחו בטבע שמסביב ליוצריו – כלומר האריה בתור חיה עדיין הופיעה בהרלדיקה למרות היותה רחוקה לרוב מעין היוצר האירופאי באופן ניכר. באותה התקופה באירופה בדרך כלל האריות היו בחזקת בני האצולה, כלומר היו לצורכי ראווה בנכסיהם – כך למשל הנרי הראשון היה אריה בוודסטוק (Woodstock) – דבר שסביר להניח השפיע על גאופריי בעיצוב מגנו. הקשר בין האריה לבני האצולה ולהיותו נושא התואר "מלך החיות" והיותו מופיע בספרות קלאסית נוסף לתנ"ך הנוצרי השפיעו רבות על רמת הפופולריות שלו בהרלדיקה של התקופה. מסמך מהמאה ה-13 בשם Heralds' Roll מתאר 195 מגנים כאשר מתוכם ל-43 מגנים יש הופעה של אריה בתוכם. בהשוואה לחיות אחרות, שכולן ביחד באוסף היו בערך ל-10 חיות בסך הכול, לאריה הייתה חשיבות עצומה. שאר החיות היו: דוב אחד, סוג של עורב גם כן אחד בלבד, זאב נהרות שלוש פעמים, שלוש פעמים גם כן נשר נוסף עגור אחד בלבד וגריפון בודד.[28]
ההרלדיקה בימינו ממשיכה לשגשג. מוסדות, חברות וכלל הציבור רשאים לקבל שלטי אצולה רשמיים ממוסדות הרלדיים ממשלתיים. רישום כזה יהיה, לרוב, שווה לרישום של סמל מסחרי. שלט האצולה התאגידי הראשון הוענק לחברת סוחרי הבדים בלונדון ב-1438. עם זאת, רבים משתמשים בעיצובים "הרלדיים" מודרניים לא רשומים, וחלק מהמעצבים אינם עובדים כלל לפי כללי העיצוב ההרלדיים. מוסדות מסוימים פיתחו מערכות סמלים "הרלדיות משלהן דוגמת ההרלדיקה הסוציאליסטית, או הסמלים הצבאיים השונים (בהם משמשים יסודות כ"כנפי צניחה" לרוב).
חלק מהאנשים המתעניינים כיום בהרלדיקה כתחביב משתתפים ב"חברה לאנכרוניזם יצירתי" ושאר שחזורים היסטוריים מעין אלו. רבים אחרים רואים בהרלדיקה חלק ממורשת הלאום ואף מורשת אישית, כמו גם הפגנת גאווה אזרחית ולאומית.
הסמלים של של 12 שבטי ישראל כמו שהם מתוארים בתנ"ך, נחשבו על ידי מומחי ההרלדיקה של המאה ה-17 כחלוצי תורת המגינים, וצוירו על ידיהם לא על מגינים אלא על וילונות.[29] כיום סמלים אלו שבו לשימוש בשילוט הציבורי בישראל.
מקור שמה של משפחת רוטשילד הוא מגן אדום, שם זה תורגם מגרמנית Rotes Schild.
"מגינים למגן"[30]הייתה תערוכה קבוצתית שהוצגה בגלריה "סימגלרי", במושב מגדים, בשנת 2000. התערוכה הוקדשה למגן פרידמן שנפל בלבנון ב-1998. האמנים התבקשו ליצור לעצמם מגן. אוצרת התערוכה מרים ברוק-כהן שלחה לאמנים מכתב עם הסברים על תורת המגינים. בין משתתפי התערוכה הרבים היו ברי פלוטקין, חיים מאור, חיה גרץ-רן, אבישי אייל ועוד.
הסמל היהודי נפוץ ביותר הוא מגן-דוד, שנקרא כך על שם המלך דוד. בישראל ידוע גם ארגון ההצלה מגן דוד אדום, שנקרא כך לבדל אותו כישראלי מארגון 'הצלב האדום' או 'הסהר האדום'.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
