Loading AI tools
יציאת אנשים אל הרחובות בתור מחאה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפגנה היא יציאה אל הרחובות תוך הכרזת ססמאות והנפת שלטים. זוהי דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. תיתכן גם הפגנה של אדם אחד שאז היא נקראת "הפגנת יחיד". הפגנות נערכות פעמים רבות בכיכרות מרכזיות או במקומות בעלי משמעות סמלית.
הערכות של מספר המשתתפים בהפגנה מציגות תוצאות שונות לעיתים קרובות. מקור להערכת כמות המשתתפים הוא הערכת המארגנים, אך ישנם הטוענים שאלו מעדיפים להודיע על מספר רב יותר של משתתפים מזה שהיה בפועל. מקור נוסף הוא הערכת המשטרה, אך גם על הנתונים שהיא מספקת יש המערערים. בשל המשמעות הפוליטית המיוחסת למספר המשתתפים, המשטרה חדלה מלפרסם הערכות למספר המשתתפים.
את המפגינים משמשות דרכים אחדות לשם העברת המסר שאותו הם רוצים להעביר, לדוגמה:
לעיתים המפגינים משתמשים באלימות כמו הפגנות הכוללות ונדליזם, הצתות, יידוי אבנים ותקיפת עוברי אורח. במקרים כאלה מכונות ההפגנות "התפרעות" או "הפרת סדר". החוק מגביל בדרך כלל את הפעולות שניתן לנקוט בהן במסגרת הפגנות ומאפשר במקרים מסוימים לכוחות המשטרה להשתמש בכוח כדי לפזר אותן. במדינות דמוקרטיות מעדיפים בדרך כלל אמצעים לפיזור הפגנות שאינם קטלניים.
המשפט במדינה דמוקרטית מכיר בזכותו היסודית של אזרח להפגין במחאה נגד פעולות השלטון, וזכות זו מעוגנת בחוק תחת שתי חירויות יסוד: חופש הביטוי וחופש ההפגנה. המגבלות העיקריות על חירות המחאה בישראל נקבעו בחוק העונשין, התשל"ז-1977, והבולטות שבהן הן פגיעה בגופו של אדם, איסור המרדה והסתה, התקהלות אסורה והיזק לרכוש ציבורי או פרטי. בעקבות פסיקת בג"ץ בנוגע למחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה, החל היועץ, אביחי מנדלבליט בהליך של שינוי ההנחיות בעניין.[1]
על פי פקודת המשטרה בישראל, אין צורך לקבל אישור או רישיון על מנת לערוך הפגנה. הפגנה טעונה רישיון, רק אם היא מוגדרת כ"תהלוכה" או כ"אספה".
סעיפים 83–90 לפקודת המשטרה עוסקים בשני סוגים של הפגנות המצריכים רישיון ממשטרת ישראל:
משמרת מחאה, שהיא הפגנה שלא מתקיימים בה התנאים האמורים לעיל (לדוגמה: התאספות בכל גודל שאין בה נאום בנושא מדיני או צעדה של פחות מ־50 צועדים) איננה טעונה רישיון. בלשון המשטרה: "אין חובה על מי שמארגן משמרת מחאה לקבל רישיון ממפקד המחוז של המשטרה. עם זאת, מומלץ למי שמארגן משמרת מחאה, להודיע למשטרה מראש על פעילות זו, כדי שהמשטרה תוכל להיערך ולהגן על המשתתפים במשמרת המחאה מפני מתנגדים".
כל התקהלות (התכנסות של שלושה אנשים לפחות) אסור לה שתגרום ל"הפרת השלום". בתי המשפט פסקו שהביטוי "הפרת השלום" מתייחס לאלימות כלפי גופו של אדם, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום – דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות.
מגבלות אחרות נקבעו בחוקים נוספים, דוגמת פקודת הנזיקין, הקובעת איסור מטרד ליחיד והסגת גבול היחיד. הגבלה מיוחדת חלה על חירות ההפגנה במשכן הכנסת וברחבת הכנסת.
בפסק דין של בג"ץ נקבע שאין לקיים הפגנה או משמרת מחאה ליד ביתו של איש ציבור או עובד ציבור, כאשר קיימת אפשרות אפקטיבית להפגין מול המקום שבו הוא ממלא בדרך כלל את תפקידיו הציבוריים, או במרחק סביר מביתו.[2]
בשטחים שמעבר לקו הירוק קיימת תחיקה צבאית החלה על הפלסטינים תושבי השטחים ואילו על הישראלים חל החוק הישראלי. בשונה מהחקיקה הישראלית בדבר הפגנות, התחיקה הצבאית מגבילה באופן נרחב את חופש ההפגנה.
כשלושה חודשים לאחר כינון שלטון צה"ל בשטחי יהודה והשומרון ורצועת עזה, ניתן צו צבאי שהוציא מפקד האזור בדבר עבירות הקשורות ל"פעולות הסתה ותעמולה עוינת". הצו אוסר על תהלוכה, או אספה ללא רישיון, כמו כן גם נאסר על הנפת הצגת או קביעת דגלים או סמלים מדיניים ללא היתר ונאסר להדפיס חומר מדיני ללא היתר.
השוני בין החוק האזרחי בדבר אסיפות ותהלוכות לתחיקה הצבאית הוא בהגדרת המושגים:
כאשר הפגנה חורגת מהגבולות שקבעה לה המשטרה, עושה המשטרה שימוש בכוח על מנת להכיל אותה לתחומה או לפזר את המפגינים. כאשר ההפגנה נהפכת לאלימה ומסוכנת, עוברת המשטרה לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות, כגון גז מדמיע, אלות, ירי כדורי גומי ואף ירי אש חיה לעבר המתפרעים (למשל באירועי אוקטובר 2000).
על הזכות להפגין ועל גבולותיה עמדה שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה:
זכות ההפגנה והמחאה אכן נגזרת מהזכות לחופש ביטוי, והיא אחד הביטויים הנעלים לרעיון כבוד האדם וחירותו. לטוען לקיפוח בזכויות החברתיות ולתובע תיקון עוול ופערים חברתיים בוודאי עומדת זכות הביטוי והמחאה. אולם הזכות לביטוי מחאה איננה זכות מוחלטת. היא כפופה, בראש וראשונה לחובת הציות לחוק ולפעולה במסגרת הוראותיו. חירות הביטוי והמחאה אין פירושה פריקת עול ורסן. חופש המחאה כפוף להגבלות שנועדו לתכלית ראויה, המוטלות במידתיות הנדרשת. שיקולי השמירה על הסדר והביטחון הציבורי, ובכללם מניעת מפגעים ומטרדים בשטחים ציבוריים המיועדים לשימוש הציבור וסיפוק צרכיו הבסיסיים הם בגדר שיקולים ראויים להטלת הגבלות כאמור.
— עע"ם 3829/04 ישראל טויטו ועמותת "מכל הלב" נ' עירית ירושלים, ניתן ב-6.12.04).
כיכרות עיקריות המשמשות להפגנות פוליטיות בישראל הן כיכר רבין בתל אביב וכיכר ציון בירושלים. כיכר אחרת ששמה ניתן לה על שם ההפגנות הרבות שנערכו בה, היא כיכר השבת בירושלים. בעשור השני של המאה ה־21 שימשה כיכר גורן בפתח תקווה מוקד קבוע להפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שמתגורר לא רחוק מהכיכר.
מן ההפגנות המפורסמות בהיסטוריה של ישראל:
ברק מדינה ודרור וגשל, בין מחאה למטרד מאיים: הפגנה ליד ביתם של אנשי ציבור, חוקים ב', אפריל 2010
הפגנות, דף שער בספרייה הלאומית
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
