Loading AI tools
הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מזכר נהר ואי או הסכם ואי (Wye River Memorandum) הוא מזכר שנחתם בין ישראל לאש"ף, שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף יאסר ערפאת, ובתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. בטקס נכח גם חוסיין מלך ירדן. ההסכם הושג לאחר משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך 10 ימים במרכז הכנסים המבודד Wye River של מכון אספן שבמרילנד, ארצות הברית, ובמעורבותו המלאה של הממשל האמריקאי, כולל השתתפותו האישית של הנשיא קלינטון ומעורבותם של דיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין.
 | |
| מימין: בנימין נתניהו, ביל קלינטון ויאסר ערפאת חותמים על ההסכם בבית הלבן | |
| נושא | הסכם שלום |
|---|---|
| מטרה | מימוש הסכמי אוסלו |
| חותמים | בנימין נתניהו ויאסר ערפאת |
| מתווכים | ביל קלינטון |
| מקום חתימה | הבית הלבן |
| תאריך יצירה |
23 באוקטובר 1998  |
| תאריך אשרור | 21 בדצמבר 1998 |
| תאריך כניסה לתוקף |
2 בנובמבר 1998 |
  | |
ההסכם קבע לוח זמנים והיקף של הנסיגות בהם ישראל מחויבת, ובמקביל הניח לוח זמנים לצעדים ביטחוניים של הפלסטינים באיסוף נשק בלתי חוקי, לחימה בטרור ומניעת הסתה. ההסכם היה תוספת להסכמי אוסלו הקודמים ולא בא במקומם. מימוש ההסכם נתקל בקשיים משני הצדדים, והוא לא כובד במלואו.
אף שממשלת נתניהו נפלה לבסוף על סוגיית תקציב המדינה, חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו האיצה את תהליך נפילתה, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה[1].
הסכם ואי הוגדר כהסכם למימוש הסכם אוסלו ב' מאוקטובר 1995 והסכם חברון מינואר 1997. על פי הסכמים אלו, על ישראל היה לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים שנקראו "שלוש פעימות". הפעימה השנייה הייתה אמורה להתבצע ביולי-אוגוסט 1998, אך לא התבצעה עד מועד חתימת הסכם ואי, בגלל טענות ממשלת ישראל שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם בהסכמים הקודמים. ישראל דרשה שהפלסטינים ימלאו את התחייבויותיהם בהסכמי אוסלו, לפני שהיא תבצע נסיגות נוספות. הפלסטינים מצדם סירבו לבצע פעולות נוספות למימוש התחייבויותיהם לפני שישראל תבצע את התחייבויותיה.
נקבעו שלושה שלבים ליישום ההסכמים, ובכל אחד מהם השתתפו שני הצדדים:
ארצות הברית הזמינה משלחות ישראליות ופלסטיניות לוואי פלנטיישן למשא ומתן אינטנסיבי במתכונת דומה לזו שהתקיימה בקמפ דייוויד. המקום בודד מהתקשורת ומגורמים פוליטיים ישראלים ופלסטינים והאמריקאים הפעילו לחץ כבד על הצדדים להגיע להסכם. האמריקאים יצרו מגע ישיר וחברי עד כמה שניתן בין הצדדים. לשם כך הם השתמשו באמצעים מגוונים כגון איפול תקשורתי, ארוחות משותפות במרפסת, טיולים ביער ולאורך הנהר של נציגי שתי המשלחות, במטרה להגביר את האמון ביניהם. דובר משרד החוץ האמריקאי הצהיר בתקשורת כי ארצות הברית מנסה בכל כוחה ליצור את הרקע שיאפשר את מלוא הסיכויים לאווירה קונסטרוקטיבית ופרגמטית כדי שהרקע יהיה בלתי פורמלי[3].
על השיחות בוואי הוטל איפול תקשורתי מלא. הנשיא ביל קלינטון ציין כי הצדדים הוזמנו לוואי פלנטיישן במתכונת של משא ומתן מסוג דיפלומטיה בדלתיים סגורות במטרה לשמור על האנרגיות שלהם במשא ומתן ולתעל אותם בשיחות עצמן ולא בשיחות עם אמצעי התקשורת. בתדרוך שקיים קלינטון עם העיתונאים הכריז "אנחנו רוצים למקד את האנרגיה בשיחות, ולכן החלטנו להגביל את מגעינו עם התקשורת באמצעות דוברים בלבד". ולאחר מכן העיתונאים ואנשי המדיה הופנו אל מחוץ לאתר המשא ומתן. ג'יימס רובין, ציין גם הוא כי "אנו לא מתכוונים לומר לכם על מה הם מדברים שם, ואני מקווה שהישראלים והפלסטינים לא יענו להודעות שאתם משאירים להם"[4].
במסגרת הימים האחרונים של הוועידה, אי-הסכמות כמעט הכשילו את ההסכם. ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מהנשיא ביל קלינטון כי יעניק חנינה למרגל הישראלי ג'ונתן פולארד, שעבד כקצין במודיעין חיל הים האמריקאי ונתפס ב-1985 באשמת העברת מידע מסווג לישראל. בקשה זו לא מומשה בסופו של דבר, כאשר קלינטון טען כי התחייב רק "לבחון" את נושא שחרורו של פולארד. דווח מאוחר יותר כי ראש ה-CIA, ג'ורג' טנט, איים להתפטר אם פולארד ישוחרר. דניס רוס, השליח האמריקני למזרח התיכון, כותב בספרו כי בוועידת ואי שאל אותו הנשיא קלינטון האם שחרורו של פולארד הוא דבר חשוב לישראל. רוס השיב בחיוב, "כי הוא נחשב חייל ובישראל מקובל כי אין מפקירים חיילים בשדה הקרב", אך יעץ לנשיא לא לשחררו כדי לשמרו כקלף ללחץ על ישראל בעתיד[5].
לאחר עליות ומורדות במשא ומתן, נחתם ההסכם ב-23 באוקטובר 1998 על ידי יאסר ערפאת וראש הממשלה בנימין נתניהו. הנשיא ביל קלינטון חתם על ההסכם כעד. ההסכם נכנס לתוקפו בתוך 10 ימים מרגע החתימה, מ-2 בנובמבר 1998[6].
במסגרת השיחות הכלכליות, שהתנהלו בשולי השיחות הביטחוניות-מדיניות בוואי פלנטיישן, גם הוסכם על הקמת ועדה אסטרטגית ישראלית-פלסטינית, במטרה לקדם את היחסים הכלכליים[2].
ישראל ביצעה את הנסיגה הראשונה מתוך שלוש שנקבעו על ידי הסכמי ואי בזמן שנקבע, אך סירבה להמשיך בנסיגות בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם[7]. בהחלטת הממשלה ב-12 בדצמבר 1998 נקבע שישראל לא תבצע נסיגות נוספות בלי שהפלסטינים יפסיקו את האלימות וההסתה, יאספו את הנשק הבלתי חוקי וישתפו פעולה עם ישראל בלחימה בטרור, יפסיקו לדרוש שחרור רוצחים, ולא יכריזו באופן חד צדדי על הקמת מדינה פלסטינית[8]. עם זאת דחה נתניהו בתוקף את תנאי חברי לובי חזית ארץ ישראל לתמיכתם בממשלה, בדרישה לבטל את ההסכם והודיע שלא יספח שטחים ביהודה ושומרון כדרישתם[9].
הפלסטינים קיימו כינוס של המועצה הלאומית הפלסטינית בה הכריזו שהם מאשררים את מכתבו של יאסר ערפאת לגבי ביטול הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל באמנה הפלסטינית. נתניהו הכיר בכך כמימוש ההתחייבות הפלסטינית בנושא, אם כי הדעות חלוקות האם מדובר בהחלטה בת תוקף שביטלה בפועל את הסעיפים הרלוונטיים באמנה הפלסטינית. עם זאת, הפלסטינים לא אספו את כלי הנשק הבלתי חוקיים ולא נאבקו בטרור כפי שנדרש בהסכם[7]. בנובמבר 1998 הודיעה הרשות כי תקפיא את יישום ההסכם, אם הוא לא יאושר על ידי ממשלת ישראל[10] בנוסף הצהיר יאסר ערפאת, ב-15 בנובמבר 1998, שאם הישראלים לא יממשו את התחייבויותיהם, הוא יראה את עצמו פטור מהמחויבות שלו בהסכם להימנע מצעדים חד צדדיים, ואיים להכריז על הקמת מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי במאי 1999[11]. בתגובה דרש נתניהו שיחזור בו מההודעה כתנאי להמשך ביצוע ההסכם[12].
ב-1 בדצמבר 1998 נפתח כנס המדינות התורמות בוושינגטון בהשתתפות הנשיא קלינטון, יו"ר הרשות ערפאת, ושר החוץ אריאל שרון. זאת במטרה המדינות לגייס התחייבויות בסך 3–4 מיליארד דולר לפיתוח הכלכלה הפלסטינית לדון מספר פרויקטים משותפים, בין היתר פיתוח פרויקטים אזוריים בתחום המים[13]. עם זאת בכנס קיבלה הרשות התחייבויות בסך נמוך משציפתה[14].
ב-15 בדצמבר 1998 נערכה פגישה משולשת בצד הישראלי של מחסום ארז, בהשתתפות הנשיא קלינטון, ראש הממשלה, נתניהו, וראש הרשות ערפאת, במטרה לקדם את יישום ההסכם, פגישה הסתיימה ללא תוצאות ובסיומה אפילו לא התקיימה מסיבת עיתונאים משותפת[15]. שלושה ימים קודם התכנסה המועצה המרכזית הפלסטינית בעזה במטרה לאשרר את שינוי האמנה הפלסטינית, כפי שנקבע בהסכם[16].
ב-21 בפברואר 1999 הודיע הממשל האמריקני כי הוא בוחן את האפשרות כי ישראל לא תקבל את המימון להיערכותה מחדש בסך 1.2 מיליארד דולר, כיוון שלא ביצוע את הנסיגה על פי ההסכם[17].
חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו הביאה לנפילת ממשלתו, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה. בבחירות שהתקיימו במאי 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה[1].
אהוד ברק הגיע בספטמבר 1999 להסכם שארם בו נקבע לוח זמנים חדש למחויבויות בהסכם ואי ונוספו מחויבויות ישראליות נוספות לשחרור אסירים. ממשלתו של אהוד ברק ביצעה את יתר הנסיגות שנקבעו בהסכם[18], בשלוש פעימות[19]. בנוסף נחתם הסכם להפעלת המעבר הבטוח[20], שבעקבותיו נפתח המעבר ב-26 באוקטובר 1999[21]. המעבר הבטוח פעל למשך שנה, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה[22].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
