דיפלומטיה בדלתיים סגורות

דיפלומטיה בדלתיים סגורות היא מודל ביניים של דיפלומטיה, בין דיפלומטיה חשאית לדיפלומטיה פתוחה. בדיפלומטיה בדלתיים סגורות לציבור יש מידע חלקי על התהליך, בניגוד לדיפלומטיה חשאית בה לא ידוע לציבור דבר על המתרחש. בדיפלומטיה חשאית הציבור יכול שלא לדעת על עצם קיומו של התהליך ולא על מה נאמר בו. שם המידע מגיע לידי הציבור רק כאשר התהליך מסתיים, אז הוא מפורסם לציבור באמצעות התקשורת. לדוגמה, בדיפלומטיה בדלתיים סגורות ידוע מיהם הצדדים, מי המתווך ביניהם, איפה התהליך מתנהל (מיקום) ומהו פרק הזמן שהוקצב. לעומת זאת, בדומה לדיפלומטיה החשאית לא מתפרסם מידע על המתרחש בתהליך עד לפרסום תוצאותיו הסופיות.

התהליך של דיפלומטיה בדלתיים סגורות מתחיל אמנם בהודעה לציבור מתי יחל המשא ומתן, היכן הוא ימוקם וכן זהותם של המשתתפים. אולם כאשר המשא ומתן מתחיל מונעים מידע מהציבור על התפתחותו, ומופץ מידע מועט בנוגע לשיחות בין הצדדים. מטרת גישה זו היא לבודד את המשתתפים מדעת הציבור של המדינה שלהם כדי שלא יהיו מושפעים מקבוצות אינטרסים. המשא והמתן יכול להתחיל משגרירים ולהתקדם לשרי ממשלה ולראשי ממשלות.

בתהליך מסוג זה, הציבור מביע חשש ודאגה לגבי ההחלטות שיתקבלו וזאת מכיוון שידוע כי מתרחש אירוע שעשוי להשפיע עליו מהותית. רמת האמון של הציבור במנהיגים משפיעה על היחס והלחץ שהציבור מפעיל, השופט את המהלך לפי התוצאות ולא לפי התהליך עצמו.

סוג זה של דיפלומטיה מתקיים כאשר הצדדים רוצים לנהל משא ומתן של כמה ימים בצורה חשאית, על מטרות משמעותיות וקריטיות, וזאת לאחר שהתהליך המדיני או המשא ומתן החל בעבר, נקלע למבוי סתום ולא מצליחים לחדשו. במצב כזה מחליטים הצדדים דיפלומטיה מסוג זה (לרוב בסיוע מתווך) כשבמקביל נבחר מקום מבודד שניתן לקיים בו פיקוח הדוק, בזמן התהליך התקשורת ממודרת, שני הצדדים במשא ומתן ממנים דובר אחד מוסכם (שלרוב הוא מגיע מאנשיו של המתווך), דובר זה מעביר את האינפורמציה החוצה כלומר, לאמצעי התקשורת אשר נמצאים מחוץ לאירוע.

גורמים משפיעים

• מטרה - המטרה של דיפלומטיה בדלתיים סגורות היא למנוע התמוטטות של תהליך או התדרדרות למצב של מלחמה: ככל שהשיחות נועדו לחצות מחסומים, לגשר על פערים, כך המוטיבציה לשמור על דיפלומטיה בדלתיים סגורות עולה.
• לגיטימציה – להבדיל מדיפלומטיה חשאית בה הנחת היסוד היא שאין לתהליך לגיטימציה (אחרת היא הייתה גלויה), לדיפלומטיה בדלתיים סגורות יש מידה מסוימת של לגיטימציה אך היא פגומה. שני הצדדים כבר הכירו בלגיטימציה של הצד השני, אך עדיין לא נחתם הסכם סופי ויש סכנה שהתהליך יתמוטט.
• שליטה – בדיפלומטיה בדלתיים סגורות ישנה אפשרות גדולה יותר לשלוט על המידע לתקשורת. שליטה זו נעשית בכמה דרכים:
  1. יצירת חציצה פיזית בין המשתתפים לבין התקשורת והציבור. המקום שנבחר למשא ומתן הוא מרוחק, מבודד ולרוב בשטח נייטרלי, בידוד המשתתפים נועד למנוע אפשרויות ללחצים חיצוניים של הפוליטיקה המקומית ושל דעת הקהל.
  2. מתווך חזק – רק מתווך חזק, דומיננטי ותקיף יכול לכפות על המשתתפים את המתודולוגיה, כגון מי יפגש עם מי, מתי וכדומה. לרוב המתווך הוא מנהיג של מעצמה ששני הצדדים מכירים בכוחה.
  3. דובר אחד – כדי להשיג את השליטה הרצויה ממנים דובר אחד ויחיד שמוסר פרטים על הוועידה לתקשורת.

יישום

המודל של הדיפלומטיה בדלתיים סגורות הוא שיחות קמפ דייוויד אשר הושקעו בהן מאמץ מיוחד כדי למנוע הדלפות, ועל ידי כך להקטין את השפעתם של גורמי פנים ושל דעת הקהל על הדיונים. בהקשר זה התמקד חששם של האמריקנים, במיוחד בישראל ובקהילה היהודית בארצות הברית. עקב כך בחר הנשיא קרטר במתכונת של שיחות דיפלומטיות סגורות, אשר העניקו לו מידה גדולה של שליטה על מהלך העניינים. אין ספק^{[דרוש מקור]}, שהרחקת כלי התקשורת, ובעקבותיה נטרול מסוים של השפעות הפוליטיקה מבית ודעת הקהל בישראל ובמצרים, אפשרה לבגין ולסאדאת להציג בשובם לארצם את ההסכמים שהושגו בקמפ־דייוויד כעובדה מוגמרת.

לעומת זאת ניסיון החיקוי של הוועידה בשנת 2000 (כשמתווך היה קלינטון והצדדים היו ברק מטעם ישראל וערפאת מטעם הפלסטינים) נכשל. חלק מהכישלון מיוחס לאי ההצלחה לבודד את קמפ דייוויד מהעולם החיצון בשל התקדמות הטכנולוגיה ואי שיתוף פעולה של הצדדים.

פוליטיקאים ודיפלומטים רואים בדיפלומטיה בדלתיים סגורות את האפשרות השנייה הטובה ביותר אחרי דיפלומטיה חשאית מכיוון שבה ניתן לשלוט על המדיה במידה רבה. פוליטיקאים ודיפלומטים רבים היו מעדיפים לכפות את התוצאות על הציבור ולא להיות תחת ביקורת של הציבור.^{[דרוש מקור]}