Loading AI tools
פעולות שנועדו לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכנית הגרעין האיראנית מעוררת דאגה רבה בישראל, בערב הסעודית, בשאר מדינות המפרץ ובמדינות רבות נוספות, עקב החשש שאיראן חותרת לייצר נשק גרעיני, שיהווה איום קיומי על יריבותיה. הפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית נועדה לסכל תוכנית זו, או לפחות לעכבה. במשך שנים הופעלו נגד איראן לחץ דיפלומטי וסנקציות, לשם ריסון שאיפותיה בתחום זה, ודווח על פעולות חשאיות שונות, בהן חיסול מדעני גרעין ושיבוש פעולתם של מתקנים. בנוסף, אמצעי התקשורת עסקו בהרחבה באפשרות של תקיפת מתקני הגרעין באיראן על ידי ישראל, ארצות הברית ומדינות נוספות.
ערך זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך | |
במרוצת השנים הפעילה ארצות הברית לחץ רב על רוסיה, על סין, על ארגנטינה ועל מדינות נוספות שאיראן ניסתה להיעזר בהן במאמציה הגרעיניים. לחץ זה הועיל בחלקו והוביל לעיכובים רבים בתוכנית האיראנית. לאחר גילוים של המרכזים הגרעיניים הנסתרים עלה הלחץ מדרגה, ובהדרגה נרתמה גם אירופה לפעילות בנושא, והיא מנהלת את המשא ומתן העיקרי מול האיראנים. איראן עלולה להשיג "קפיצת דרך" במאמציה אם תשיג חומרים גרעיניים מגורמים במדינות ברית המועצות לשעבר.
בעקבות כישלון המשא ומתן בין איראן ובין מדינות אירופה, ובעקבות נאומו התוקפני של נשיא איראן באו"ם, מדינות אירופה יזמו את העברת הדיון בנושא איראן למועצת הביטחון[1]. אפשר שזו תטיל על איראן סנקציות שונות, אך סין ורוסיה, מיטיבותיה של תוכנית הגרעין האיראנית, כבר רמזו שהן עשויות להטיל וטו. בכל מקרה אין סיכוי ממשי שמועצת הביטחון תורה על פעילות צבאית נגד איראן. הרעיון כי סנקציות כלכליות יביאו את איראן לוויתור על הפיתוח הגרעיני שלה מוטל בספק[2].
לאחר חודשים של דיונים, התקבלו במועצת הביטחון שלוש החלטות על "סנקציות מרוככות"[3], לאור סירובה של איראן לחדול מהעשרת אורניום – ב-23 בדצמבר 2006 (החלטה מספר 1737), ב-24 במרץ 2007 (החלטה מספר 1747) וב-4 במרץ 2008 (החלטה מספר 1803)[4]. בכירי המשטר האיראני טוענים כי מטרת תוכנית הגרעין היא הפקת אנרגיה בלבד; מנהיגי אירופה, ארצות הברית וישראל הביעו ביטחון כי איראן חותרת לפצצה גרעינית. הערכות המודיעין נחלקות בנוגע למועד שבו איראן תצליח לייצר מתקן נפץ גרעיני, החל מההערכה הישראלית המחמירה של סוף 2009[5] וכלה בהערכות אמריקניות הדוחות את השגת הפצצה למועד כלשהו בין 2010–2015[6]. המועד הקריטי מבחינת המדינות השואפות למניעת השגת נשק גרעיני על ידי איראן הוא המועד שלאחריו לא יהיה ניתן להשמיד את מפעלי הגרעין האיראניים בהתקפות מן האוויר, הן מבחינת הרמה הטכנולוגית הגבוהה שאליה יגיעו האיראנים והן מבחינת פריסת מתקני הגרעין הצבאי השונים באתרים מוגנים רבים ברחבי איראן (ראו גם: ספרו של רונן ברגמן – "נקודת האל-חזור").
מנהיגי מדינות המערב בכנס 20 המדינות המתועשות (G-20), שנערך בעיר קאן שבריביירה הצרפתית, התבטאו נגד תוכנית הגרעין האיראנית אך במונחים של הגברת הסנקציות הכלכליות והמאמצים הדיפלומטיים ולא בנקיטת פעולה צבאית. נשיא ארצות הברית ברק אובמה אמר כי "הלחץ חסר התקדים" (כלכלי ודיפלומטי) על איראן יימשך, וניקולא סרקוזי נשיא צרפת אמר כי "לא יעמדו מנגד אם יישקף איום על קיומה של מדינת ישראל", אך לגבי דרכי הפעולה, ציין כי יש להתמקד בסנקציות נוספות[7].
ב-31 בדצמבר 2011, במסגרת חוק מימון ההגנה הלאומית לשנת התקציב 2012, חתם נשיא ארצות הברית ברק אובמה על סנקציות נגד בנקים שסוחרים עם איראן. החוק כולל סעיף שאמור להעניש כל בנק שנמצא בקשרים עסקיים עם הבנק המרכזי של איראן[8]. ב-23 בינואר 2012 הודיע האיחוד האירופי על הטלת סנקציות קשות על איראן: במסגרת החרם לא ייחתמו חוזים חדשים עם איראן לייבוא נפט ל-27 מדינות האיחוד האירופי, וחוזים קיימים יכובדו רק עד יולי 2012. אחרי מועד זה לא יתאפשר מסחר כלשהו שקשור בנפט עם איראן. המדינות גם יפסיקו לרכוש מוצרים פטרוכימיים מאיראן החל מכשלושה חודשים לאחר מועד הטלת הסנקציות. בנוסף, יוקפאו נכסים של הבנק המרכזי של איראן. לאחר שנודע על הטלת הסנקציות צנח המטבע של איראן בצורה חדה[9]. ב-6 בפברואר 2012 חתם נשיא ארצות הברית ברק אובמה על צו המורה להקפיא את כל נכסי ממשלת איראן המוחזקים בארצות הברית, בהם נכסי הבנק המרכזי של איראן[10].
ב-15 במרץ 2012 האגודה העולמית לתקשורת פיננסית בין בנקאית (סוויפט) ניתקה את קשריה עם כל הבנקים האיראניים שנתונים לעיצומי האיחוד האירופי[11]. עם זאת, בהמשך לצעד מ-31 בדצמבר 2011, פטרה ארצות הברית ב-20 במרץ את המוסדות הפיננסיים של 11 מדינות מהסנקציות על איראן. זאת, למשך תקופה של 180 יום, אז תינתן הערכה מחודשת של פעילותן. מזכירת המדינה של ארצות הברית הילרי קלינטון ציינה כי 11 המדינות הללו צמצמו "באופן משמעותי" את ייבוא הנפט מאיראן[12]. ב-28 במרץ הטילה מחלקת האוצר של ארצות הברית עיצומים על חברות ואישים הקשורים למשמרות המהפכה האסלאמית. העיצומים כוללים הקפאה של נכסי החברות בארצות הברית והטלת איסור על אזרחים אמריקנים ליצור איתן קשר[13].
ב-31 ביולי 2012 הודיע אובמה על הוספת סנקציות נגד בנקים בסין ובעיראק החשודים בסיוע לאיראן לעקיפת הסנקציות הכלכליות הבין-לאומיות שהוטלו עליה, והבהיר כי ארצות הברית תחשוף כל מוסד עסקי שישתף פעולה עם איראן. כמו כן, הודיע אובמה על הרחבת הסנקציות המוטלות על התעשייה הפטרו-כימית באיראן ועל חברת הנפט הלאומית, הבנק המרכזי באיראן, והתומכים בהם, כאשר "אם הממשלה באיראן תמשיך להתריס, אין ספק שארצות הברית וידידותיה תמשכנה בהטלת סנקציות חמורות יותר"[14].
ב-15 באוקטובר 2012 הצטרף גם האיחוד האירופי לסנקציות על איראן; פורסם[15][16] כי האיחוד הטיל איסור גורף על העברות פיננסיות לאיראן, מלבד כאלו המיועדות לרכישת מזון ותרופות ולסיוע הומניטרי. בהתאם לסנקציות החדשות, כל חברה באיחוד האירופי שתבקש לבצע עסקה עם חברה איראנית או להעביר כספים לאיראן, תיאלץ לבקש אישור מראש הממשלה של המדינה שבה היא נמצאת. בנוסף, תיאסר מכירת מתכות מסוימות לאיראן וייאסר כליל ייבוא גז טבעי מאיראן למדינות האיחוד האירופי.
ב-24 בנובמבר 2013 הודיעו שרי החוץ של שש המעצמות – ארצות הברית, בריטניה, צרפת, רוסיה, סין וגרמניה – כי הצליחו להגיע להסכם הביניים עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה. הנשיא אובמה אמר כי ההסכם קוטע את דרכה של איראן לעבר פיתוח פצצה[17].
ב-14 ביולי 2015 חתמה איראן עם מדינות ה-P5+1 על הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, שעל פיו הסכימה איראן להסיר את מאגר האורניום המועשר בדרגה בינונית שלה, לצמצם את מאגר האורניום המועשר בדרגה נמוכה שלה בכ-98 אחוזים, ולהפחית בשני שלישים את כמות הצנטריפוגות שברשותה למשך 15 שנים לפחות. למשך עשור וחצי ממועד תחילת ההסכם, היא תעשיר אורניום רק עד לרמה של 3.67%, וכן לא תבנה מתקני העשרה או כורי מים כבדים למשך תקופה זאת. פעילות העשרת האורניום תוגבל למתקן בודד שבו ייעשה שימוש בצנטריפוגות מן הדור הישן בלבד. מתקנים אחרים יומרו על מנת למנוע סיכוני הפצה. על מנת לפקח שאיראן נענית להסכם ולוודא זאת, לסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) תהיה גישה קבועה לכל מתקני הגרעין האיראניים. בתמורה להיענות מאומתת להתחייבויותיה, תזכה איראן במסגרת ההסכם להקלות בסנקציות מצד ארצות הברית, האיחוד האירופי ומועצת הביטחון של האומות המאוחדות. באפריל 2021 סיפר סגן ראש המוסד כי בשנים שלאחר ההסכם, טרם השבת הסנקציות על איראן, עמדה איראן בהתחייבויותיה שבהסכם[18][19].
ב-8 במאי 2018 הודיע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על פרישת ארצו מהסכם הגרעין ועל חידוש הסנקציות על איראן. בחודשים שלאחר מכן הוטלו סנקציות שונות על איראן, ובשנת 2019 החל הממשל האמריקאי להטיל סנקציות גם על ארגונים שתומכים בממשל האיראני ופועלים מטורקיה ומאיחוד האמירויות[20]. צעדים אלה היו חלק מדיניות המכונה "מקסימום לחץ" אשר נועדה לפתוח מחדש את הסכם הגרעין ולתקן פגמים בו. בגישה זו תמכו ממשלות ארצות הברית, ישראל והמדינות המפרציות הערביות[21]. החל ממאי 2019 החלו הפרות של ההסכם מצד איראן[22][23]. איראן המשיכה לצבור אורניום מועשר[24].
מדינות המפרץ לא ראו בעין טובה את הניסיונות של איראן לפתח נשק גרעיני. באופן מסורתי, שש מדינות המפרץ הערביות — סעודיה, בחריין, קטר, איחוד האמירויות הערביות, עומאן וכווית — נקטו מדיניות מוצהרת המבקשת לשמור על המזרח התיכון בכלל, ועל המפרץ בפרט, כאזור נקי מנשק להשמדה המונית. המדינות הודיעו שהן תומכות בזכותה של איראן לפתח יכולת גרעינית למטרות שלום, אך הביעו דאגה מפני חוסר השקיפות של תוכנית הגרעין שלה. נחישותה של איראן להמשיך בפרויקט הגרעין שלה, דחפה את מדינות המפרץ לקדם פרויקטים משותפים ונפרדים, שמטרתם לפתח תשתית וידע בתחום הגרעין[25]. כך במרץ 2018 הצהיר יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן כי אם איראן תשיג נשק גרעיני, גם סעודיה תעשה זאת[26]. בפברואר 2021 שר החוץ הסעודי הצהיר כי "פיתוח תוכנית הגרעין האיראנית ומיזם הטילים הבליסטיים מסכן את האזור כולו"[27]. בניגוד למדינות המפרץ האחרות, עומאן תפקדה לפי פרסומים כמתווכת בין איראן לארצות הברית[28][29].
בספטמבר 2020 הטילה ארצות הברית סנקציות על גורמים וגופים באיראן המעורבים בתוכנית הגרעין והנשק. לצד המשבר הכלכלי שנגרם במקביל בגלל מגפת הקורונה, הגיע הריאל האיראני לשיא שלילי נוסף מול הדולר – 273,000 ריאל מול דולר אחד. לאחר הכרזת הסנקציות האיחוד האירופי, רוסיה, סין וממשלת איראן עצמה טענו נגד סבב הסנקציות הנוכחי, בין היתר כי מדובר במהלך לא חוקי של ארצות הברית, שניצלה סעיף שהיה בהסכם משנת 2015 ממנו פרשה[30][31].
לאחר חילופי הממשל בארצות הברית, ממשל ביידן פעל לשוב להסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית. דיפלומטים מאיראן ומהמעצמות החתומות על הסכם הגרעין החלו בשיחות בווינה[32]. מדינות המפרץ תמכו בכך שהסכם הגרעין יכלול גם סוגיות כמו הטילים הבליסטיים שאיראן פיתחה. בשנת 2021 חלקן החלו בדיאלוג מחודש עם איראן לאחר שחלקן ניתקו את היחסים עימה שנים קודם לכן[33][34]. בפברואר 2022, במהלך שלבי הדיאלוג, הסיר ביידן כמה מהסנקציות שהטיל משטר טראמפ[35].
בשנת 2023, פורסמו דיווחים על הבנות בין האמריקאים והאיראנים בנושא הגרעין[36][37][38].
על פי דיווחים באמצעי התקשורת, עיקר המאמץ של ישראל נגד תוכנית הגרעין האיראנית הוטל על "המוסד". סר ג'ון סוירס, ראש סוכנות הביון הבריטית MI6 אמר שגם סוכנים בריטיים פגעו בחתירתה של איראן לנשק גרעיני[39].
על פי הערכות, התקיימה במהלך השנים פעילות חשאית נגד תוכנית הגרעין האיראנית, שכללה:
החל מ-2007, ישנם דיווחים על פיצוצים ותקלות באתרים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית, והתנקשויות באישים איראניים הקשורים בתוכנית זו. לדעת מומחים, וכן לדעת בכיר אמריקאי המעורה בחומר המודיעיני[41], בחלק מהמקרים מדובר בפעילות ארגוני ביון של ישראל, ערב הסעודית, ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות. במקרים אחרים הסיבה לא ידועה וספקולציות שונות בין חבלה מכוונת, לבין טעות אנוש או תקלת תשתית טכנית[42]. לפי ספרם של דן רביב ויוסי מלמן "מלחמות הצללים" (Spies Against Armageddon), חיסולי המדענים היו "פעולות כחול לבן" – כלומר, בוצעו בידי לוחמי המוסד[43].
כלי תקשורת במערב מרבים להעלות ספקולציות שישראל תנחית מכה מונעת נגד מתקני גרעין באיראן. גם בישראל יש הצופים התרחשות כזו (למשל רונן ברגמן, העריך בשנת 2012 שהתקיפה תתבצע עוד במהלך אותה שנה, דבר שלא יצא לפועל)[70]. לעומת זאת, יש הסבורים שתסריט זה אינו סביר מכמה טעמים. ראשית, איראן הפיקה לקחים מהפצצת הכור העיראקי ב־1981 – אין באיראן כור גרעיני אחד שבו מרוכזים המאמצים הגרעיניים כולם, ומתקניה הגרעיניים הוטמנו בחלקם מתחת לקרקע. שנית, איראן רחוקה מישראל יותר מעיראק. שלישית, יכולת התגמול האיראנית עולה בהרבה על יכולת התגובה שהייתה לעיראק ב-1981.
קיימת גם אפשרות שארצות הברית, שהיא בעלת כוח צבאי ואווירי העולה במידה רבה על כוחה של ישראל, תתקוף את איראן. אף שממשלו של ברק אובמה נחשב לזהיר יותר מזה של קודמו ג'ורג' בוש הבן, אובמה הצהיר שהוא לא ישלים עם איראן גרעינית. דונלד טראמפ, הנשיא האמריקאי שכיהן לאחר מכן, הוביל קו תקיף יותר כלפי המשטר בטהראן בהשוואה לקודמו.
עוד ב-1998 טען עיתון קנדי כי ארצות הברית מכרה מטוסי F-15I לישראל כדי שתתקוף את מתקני הגרעין האיראניים[71]. תוכנית ההצטיידות והאימונים של חיל האוויר הישראלי בעשור הראשון של המאה ה-21 כללה היערכות לתקיפה לטווח ארוך, כזו שתאפשר תקיפה של מתקני הגרעין באיראן[72].
עיתון סקוטי טען בנובמבר 2003 כי ישראל הזהירה כי היא מוכנה לנקוט פעולה צבאית חד-צדדית נגד איראן אם הקהילה הבין-לאומית לא תעצור את פיתוח הנשק הגרעיני במתקני האנרגיה הגרעינית של איראן[73]. העיתון ציטט את שר הביטחון שאול מופז, שאמר: "ישראל לא תהיה מוכנה לסבול בשום אופן קיומו של נשק גרעיני ברשותה של איראן".
לדברי העיתון "סאנדיי טיימס", בתחילת 2005 התקבלה על ידי הקבינט הביטחוני, בראשות אריאל שרון, החלטה עקרונית על תקיפת מתקני גרעין באיראן, אם ייכשלו המאמצים הדיפלומטיים[74]. בתחילת 2007 דיווח העיתון על תוכנית ישראלית לתקיפת מתקני הגרעין באיראן בנשק גרעיני טקטי[75].
הכתב המדיני של "מעריב", בן כספית, דיווח ביולי 2011 כי כשנכנס ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לתפקידו, הוצגה בפניו (בסדרת פגישות שנמשכו בסך הכל עשרים שעות) "אופציה מפוארת", שזרעיה ניטעו עוד בימי קודמיו[76].
לפי הערכות שפורסמו בעיתונים, לישראל שתי אופציות עיקריות לתקיפה:
שר הביטחון של ישראל, אהוד ברק, ציין כי: "על הגרעין האיראני מתנהל דיון ציבורי מזה שנים בישראל, ישנם אינסוף ראיונות ודיונים ציבוריים, אנחנו לא מסתירים את מחשבותינו. עם זאת, יש סוגיות מבצעיות שלא דנים בהן באופן ציבורי, כי אז לא ניתן יהיה לבצע אותן"[80].
במסמך שדלף בשנת 2011 במסגרת מסמכי ויקיליקס נטען כי ישראל תתקשה לתקוף את תוכנית הגרעין. במסמך, שנכתב במקור בשנת 2005, העלתה ארצות הברית נקודות רבות שמקשות על ישראל לתקוף ולפגוע משמעותית בתוכנית הגרעין האיראנית:
ב-28 בפברואר 2012 הדליף האתר ויקיליקס מסמך של חברת ביון אמריקנית שבו נכתב כי ישראל ורוסיה קיימו לפני כמה שנים עסקה, שבמסגרתה סיפקה ישראל לרוסיה צפנים של מל"טים שמכרה לגאורגיה, ובתמורה סיפקה לה מוסקבה צפנים של מערכת הגנה המשמשת את איראן[81].
ב-5 בנובמבר 2012 פורסם בתוכנית הטלוויזיה "עובדה" כי בסיום ישיבת השמינייה שהתקיימה בשנת 2010, הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו לרמטכ"ל גבי אשכנזי ולראש המוסד מאיר דגן לדרוך את מערכת הביטחון לקראת אפשרות תקיפת הגרעין באיראן. לפי התחקיר, אשכנזי ודגן התנגדו לכך משום שראו בדריכה זו יצירת עובדות בשטח שעלולות להוביל למלחמה עם איראן, בעוד שלשם יציאה למלחמה יש צורך באישור הקבינט או הממשלה. ברק סבר לעומתם, כי מתן הוראה לעבור למצב כוננות אין משמעותה יציאה למלחמה. עוד טען ברק כי באותה ישיבה השיב אשכנזי שאין לצבא את היכולת המבצעית הנדרשת לתקיפה באיראן, טענה שהוכחשה על ידי אשכנזי[82]. בינואר 2013 טען ראש השב"כ באותה תקופה יובל דיסקין כי גם הוא התנגד לפקודת הדריכה, וכי הישיבה לא התנהלה בפורום השמינייה אלא בפורום מצומצם יותר, בניסיון לעקוף את השמינייה[83]. באפריל אותה שנה אישש את האירוע מי שהיה ראש המוסד בעת התרחשותו, מאיר דגן, שציין כי "בהיסטוריה שלנו אני לא בטוח שהיה מצב [קודם] שבו הדרג המדיני חשב א', וכל הדרג המקצועי חשב אחרת"[84].
בפברואר 2015 כתב הפרשן דן מרגלית בעיתון ישראל היום כי ההכנות לתקיפה באיראן בתקופת נתניהו וברק לא היו אלא הונאה, שמטרתה הייתה לגרום לקהילה הבין-לאומית להחריף את הסנקציות על איראן[85].
באוגוסט 2015 שודרו בערוץ 2 הקלטות של אהוד ברק שנערכו על ידי דני דור ואילן כפיר, שבהן ברק התייחס לשלוש הזדמנויות שונות לתקיפה באיראן, שהוא ביקש לקדם עם נתניהו. תחילה ברק התייחס לתוכנית התקיפה משנת 2010 שנחשפה ב"עובדה" (לעיל), וחזר על תגובת אשכנזי שלפיה לצה"ל אין את היכולת המבצעית הדרושה. לאחר מכן פירט תכנון של תקיפה נוספת ב-2011, שלא יצאה לפועל בגלל התנגדות השרים משה יעלון ויובל שטייניץ, ותכנון של תקיפה נוספת ב-2012 שנדחתה בשל תרגיל צבאי של ארצות הברית באזור[86].
על פי רביב דרוקר, תקיפה ישראלית לא מסוגלת לחסל את פרויקט הגרעין האיראני, ולכן ברק ונתניהו גיבשו תפיסה מבצעית של תקיפה ישראלית אפשרית, המבוססת על תזה שתקיפה כזאת תגרור את ארצות הברית למלחמה. לתפיסה זו התנגדו רבים בישראל וגם בארצות הברית, בהם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש, שסירב לספק לישראל פצצות חודרות בונקרים בשנת 2008[87].
באוקטובר 2015 פרסם הוול סטריט ג'ורנל שבשנת 2012 ישראל ביצעה טיסת מבחן שבמסגרתה חדר מטוס ישראלי לשטח איראן. זאת כחלק מתקיפה אפשרית של מתקן להעשרה גרעינית בפורדו[88]. מטוסי תובלה היו צפויים לחדור לשטח איראן, ולהנחית צוותי קומנדו בסמוך למתקן הגרעין בפורדו, כדי שיפוצצו את דלתות הכניסה, יפשטו על האתר ויפגעו בו מבפנים[89].
ביולי 2021 פרסם רון בן ישי שישראל החלה להיערך לתקיפה באיראן, למקרה שתפרוץ לעבר פיתוח הפצצה הגרעינית. היה מדובר בהכנות ראשוניות למימוש כמה מתווי תקיפה שהוכנו במטה הכללי בהובלת הרמטכ"ל אביב כוכבי. להכנות, שאותן הוביל שר הביטחון בני גנץ, בכירי משרדו וראשי התעשיות הביטחוניות, ניתן אישור עקרוני מצד ראש הממשלה נפתלי בנט, שר החוץ יאיר לפיד ושר האוצר אביגדור ליברמן[24].
סיכון בולט הכרוך בתקיפה צבאית של מתקני הגרעין באיראן הוא תגובתה של איראן. במהלך השנים הבטיחו דוברים איראנים פעמים רבות תגובה חמורה לתקיפת ארצם[90].
ההערכה היא שבתגובתם ייעשה שימוש בטילים ארוכי טווח. לאיראנים, לפי ההערכה המקובלת, יש כ-100 טילי שיהאב 3, בעלי טווח המגיע לישראל. מערכת הביטחון הישראלית הצהירה בעבר שהטיל נגד טילים "חץ 2" מסוגל ליירט את השיהאב, אך ההערכה המקובלת היא שלא תהיה 100 אחוז הגנה, ויהיו טילים שיפגעו בישראל, אם היא תותקף בטילי שיהאב. בנוסף, הערכות גורסות שסביר להניח שהאיראנים יפעילו נגד ישראל ירי רקטות על ידי ארגונים כגון חזבאללה מלבנון וחמאס מרצועת עזה, כתגובה לתקיפה ישראלית.
שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, שלל בתוקף את התחזיות שתקיפה באיראן תביא למספר גדול מאוד של הרוגים בישראל[91].
בניתוח האופציה הצבאית של ישראל, טען אפרים קם בשנת 2004 כי: "על ישראל להניח למערכת הבינלאומית למצות עד תום את הסיכויים שבמהלכים המדיניים לעצירת התוכנית הגרעינית של איראן, ולהותיר את נקיטת הצעד הצבאי כאמצעי אחרון בלבד". הוא הוסיף כי: "ניתוח זה אינו מבקש לפסול מראש את נקיטת הדרך הצבאית בידי ישראל כאופציה לעצירת החתירה של איראן לנשק גרעיני. קיום אופציה זו עשוי להיות חשוב גם לשם הכבדת הלחץ המדיני על איראן. אולם ניתוח זה מציע שורה של תנאים, שהשגת מטרות הפעולה הצבאית תהיה תלויה במילויָם, ושבלי התקיימותם מוטב אולי לוותר על הפעולה"[92].
בתחילת שנת 2011, לאחר פרישתו מראשות "המוסד", העריך מאיר דגן שאיראן לא תשיג יכולת גרעינית לפני שנת 2015[93], ובהמשך יצא בתוקף נגד תקיפה ישראלית באיראן[94]. לדברי פרשנים שונים, התנגדו גם ראשי גופים ביטחוניים אחרים לתקיפה ישראלית באיראן[95].
באוקטובר 2011 יצא העיתון "ידיעות אחרונות" בקמפיין נמרץ נגד תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן. לדברי העיתון, החלטה על התקיפה התקבלה על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, חרף חוות דעתם הסותרת של ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. העיתון העריך שתקיפה ישראלית לא תחסל את תוכנית הגרעין האיראנית, אלא רק תעכב אותה ב-3–4 שנים, ותביא לתגובה קשה של איראן נגד ישראל, כמו גם לתגובה בין-לאומית קשה[96]. פרשניו הבולטים של העיתון (נחום ברנע, דניאל פרידמן, איתן הבר, רונן ברגמן ואמנון אברמוביץ') פרסמו מאמרים במשך ימים אחדים, שבהם הטיפו כנגד תקיפה ישראלית. העיתון גייס למטרה זו גם את המשוררת ויסלבה שימבורסקה, ופרסם חמישה בתים משירה "סוף והתחלה"[97], הפותח במילים: "אחרי כל מלחמה / מישהו חייב לנקות". אתר ynet, הנמנה אף הוא עם קבוצת "ידיעות אחרונות", פרסם מאמר דעה מאת אורי בר-יוסף, היוצא גם הוא כנגד התוכנית[98].
עיתון "הארץ" הצטרף לקמפיין נגד התקיפה הישראלית. פרשן "הארץ" לענייני ביטחון, אמיר אורן, קרא לנשיא המדינה שמעון פרס להשמיע את קולו נגד תקיפה באיראן[99], ובהמשך פורסמו מאמרי דעה נגד התקיפה מאת ספי רכלבסקי[100] וראובן פדהצור[101].
בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו: ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”[102]. יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, קראה לנתניהו להקשיב לראשי מערכת הביטחון[103]. יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', אמרה כי דבריו של נתניהו "נשמעים כמו הכנת הקרקע להרפתקה מופקרת ומגלומנית", והוסיפה: "מראש אנחנו מתרים בך, אדוני ראש הממשלה, וגם בך, שר הביטחון אהוד ברק – היזהרו"[104].
ב-4 בנובמבר 2011 אמר נשיא מדינת ישראל שמעון פרס על אפשרות התקיפה הצבאית נגד מתקני הגרעין באיראן: "אני מעריך שהיא אפשרית. שירותי הביון מסתכלים על מחוגי השעון ומזהירים את המנהיגים שלא נותר הרבה זמן, אך אינני בטוח שהם כבר קיבלו את המסקנות בעניין". פרס הדגיש כי חובתה העיקרית של ישראל היא לדרוש ממדינות העולם לקיים את הבטחתן לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראנית. בתשובה לשאלה על תסריט שבמסגרתו תתקבל ההכרעה על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, שיביאו אותה לאישור הממשלה, השיב פרס כי "אני מניח שיכבדו את הסדר ואת החוקה. הם מוכרחים לנהוג לפי החוק ואני מעריך שכך יעשו"[105].
באפריל 2012 הביע ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, התנגדות לתקיפת מתקני הגרעין באיראן בידי ישראל, וציין: "הרבה מאוד מומחים אומרים כבר לאורך הרבה שנים שאחת התוצאות של תקיפה ישראלית באיראן יכולה להיות האצה דרמטית של תוכנית הגרעין האיראנית. דהיינו, מה שהאיראנים מעדיפים לעשות היום לאט ובשקט, תהיה להם לגיטימציה לעשות מהר ותוך פרק זמן הרבה יותר קצר". את דבריו ליווה בביקורת חריפה על יכולתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק להוביל תקיפה כזו[106].
ביולי 2012 התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו להתנגדות לתקיפה שמייחסים בתקשורת לרמטכ"ל, לראש השב"כ ולראש המוסד: "הדיון הזה לא אחראי והוא פוגע בביטחון המדינה... אני שומע את הערכותיהם בחדרים סגורים. הדיון התקשורתי שכאילו משקף את עמדתם הוא לא אחראי והוא פוגע בביטחון המדינה. הדיון הראוי מתקיים מאחורי דלתיים סגורות בנושא רגיש כזה ויש הרבה היבטים שלא מגיעים בכלל, הדיון בחוץ הוא מאוד לא ראוי ומאוד שטחי... בדמוקרטיה הישראלית, כמו בכל דמוקרטיה, מי שקובע זה הדרג המדיני, ומי שמבצע זה הדרג המקצועי. אני עדיין לא קיבלתי החלטה"[107].
בקיץ 2012 פרסם העיתונאי ארי שביט בעיתון "הארץ" סדרת ראיונות עם אישים ישראלים בסוגיית תקיפת מתקני הגרעין באיראן. התראיינו בסדרה: משה יעלון, השר לעניינים אסטרטגיים[108], אלוף (מיל.) פרופ' יצחק בן ישראל[109], פרופ' יחזקאל דרור[110], עוזי ארד, ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר[111], גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר[112] ועמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר[113]. שמם של שני מרואיינים לא פורסם בעיתון, אך ניתנו רמזים שאפשרו לזהותם ללא קושי: יונה אטינגר, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר[114], ואהוד ברק, שכיהן באותם ימים בתפקיד שר הביטחון[115].
החשש מפני תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן הביא להתייחסות של מדינות רבות ששללו תקיפה כזו. דוגמאות אחדות:
ארצות הברית וצרפת בראשות סרקוזי[121] הודיעו שתעמודנה לצד ישראל אם איראן תאיים עליה, אך היו בכירים שאמרו כי ארצות הברית לא תפעל נגד איראן אם לא תהיה פגיעה איראנית בארצות הברית עצמה[122].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.