Loading AI tools
המתנגדים לתנועה החסידית והאידאולוגיה שלהם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההתנגדות לתנועת החסידות היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות אירופה במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות. מחלוקת זו, שבמידה מסוימת נותרה עד היום, הובילה לחלוקה בין חסידים למתנגדים. המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעיתים אף מסירה לשלטונות. שיאו בשלושה פולמוסים בולטים בין השנים 1770–1805.
ההתנגדות החריפה לחסידות הושפעה במידה רבה מעמדתו של הגר"א, אשר ראה בה סכנה חמורה, בשל עדויות שהגיעו אליו על כך שהחסידים מפרשים מאמר מספר הזוהר (לא נתברר מהו) באופן שהוא ראה בו כפירה גמורה, ושהם מבזים תלמידי חכמים. לאור זאת, הוא פסק כי החסידים הם מינים שיש לרודפם ולנדותם. לדברי עמנואל אטקס לאחר פטירתו פחתה המחלוקת במידה רבה והתרכזה במישור התעמולתי[2], יהושע מונדשיין חולק ולדבריו בשלוש השנים שלאחר פטירת הגר"א רדיפת החסידים גברה ואף עברה לפסים אלימים, עד לשנת תקס"ב (1802) שבה נפטר משה בן אשר, מראשי הקהל, שהיה לדבריו ראש הלוחמים בחסידים בווילנא[3].
לדעת שמואל אטינגר[4] התנגדותו של הגר"א לחסידות כללה גם התנגדות לגישת החסידות כי אפשר לעבוד את הקב"ה ביצר הטוב ויצר הרע כאחד, והוא ראה בגישה זו טשטוש בין מותר לאסור ובין קודש לחול. התנגדותו התבססה גם על דברים שהגיעו לאזניו בדבר שלילת לימוד התורה שנקטו החסידים בטענתם כי אין ערך ללימוד תורה שלא לשמה, בעוד הוא האמין בגישה שמתוך שלא לשמה יבוא הלימוד לשמה[דרוש מקור].
לחסידות התנגדו, חלקם באופן מתון יותר, גם הנודע ביהודה (רבי יחזקאל לנדא), תלמידו של הגר"א רבי חיים מוולוז'ין, מחותנו של הגר"א החיי אדם (ר' אברהם דנציג) ואחרים. עוד קודם פרוץ המחלוקת במלא עוזה, הושמעה ביקורת ספורדית על התנועה, בין השאר על ידי רבי שלמה מחלמא מחבר הספר "מרכבת המשנה", היעב"ץ בספר מטפחת ספרים, ועוד[5].
הפולמוס הראשון נגד החסידות החל בשנת תקל"ב (1771–1772). עם התפשטות החסידות הוקם מניין חסידי גם בווילנה, שכונה "המניין של קארלינער", על שם רבי אהרן הגדול מקרלין שהיה רבם של חסידים אלו. בראש קבוצה זו עמדו שני אנשים, ר' איסר והמגיד ר' חיים. לפי הקונטרס "זמיר עריצים וחרבות צורים" (אלעקסניץ תקל"ב) פסקו ראשי הקהילה היהודית בווילנה ודייניה בפסח תקל"ב לפזר מניין זה. עוד החליטו לחייב את המגיד ר' חיים לבקש מחילה על הדברים המיוחסים לו, שהגר"א "שקר ותורתו שקר ואמונתו שקר". כאשר הלך ר' חיים אל הגאון מווילנה ובקש את מחילתו, ענה לו הגר"א בלשון קשה: "כבודי מחול לך, וכבוד המקום וכבוד התורה חלילה אם יכופר לכם עד תמותון". אמר ר' חיים – "תן לנו תשובה", השיב הגאון "כל באיה לא ישובון – זו מינות". אז נסתלק ר' חיים מן המגידות וקיבל דין נזיפה ונידוי מהעיר. עוד החליט בית הדין לשרוף את הכתבים החסידיים בשער בית הכנסת, להשפיל ולהחרים את ר' איסר ולשלוח מכתבים אל כל הקהילות החשובות ביחס לאירועים האחרונים. במכתבים נאמר:
אחינו בית ישראל, הלא ידעתם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, שתחברו כת חשודים [...] ועושים אגודות לעצמם ודתיהם שונות מכל עם בני ישראל בנוסחי התפילות [...] וגם שואגים בתפילת שמונה-עשרה תיבות לע"ז מגונות ובשיגעון יתנהגו, ואומרים שמחשבותם משוטטות בכל עולמות [...] ומבטלים תלמוד תורה כל עיקר, ושגור בפיהם תמיד למעט בלימודים ושלא להצטער מאוד על עברות שבאו לידם [ ...] כל ראשי עם ישראל יעטו מעיל קנאה, קנאת ה' צבאות [...] וכבר עקרנו מחשבת הרעה ממקומנו, וכשם שעקרנו מן המקום הזה כן יעקרו מכל המקומות...
בעקבות זאת, גיבש הגר"א עמדה מוצקה כנגד החסידות. בית הדין של וילנא הוציא בצירוף הגר"א חרם על החסידים שלפיו מותר להכותם. היו ניסיונות שונים מגדולי החסידות בעיקר מתלמידי המגיד ממזריטש, למנוע את החרם, הרב שניאור זלמן מלאדי מספר באיגרת כי הוא ורבו, רבי מנחם מנדל מוויטבסק, ניסו במהלך החורף של אותה שנה להיפגש עם הגר"א, והוא סירב לכך בתוקף, "וסגר הדלת בעדנו פעמים". כאשר נכבדי וילנה ניסו לשכנעו לקיים את הפגישה, מתוך תקווה שכך ינוצחו החסידים ותימנע מחלוקת, נסע הגר"א מן העיר עד שעזבו שני המנהיגים החסידיים את וילנא[6].
חרם נוסף הוצא בווילנה בשנת תקמ"א (1781) אחר הדפסת הספר "תולדות יעקב יוסף". בין היתר נטען שהמדפיסים לא פנו לראשי הקהילה לקבל "הסכמה" כמקובל. חרם זה אסר להשכיר לחסידים דירות, אסר לדבר איתם והורה לגרשם ממקומות מגוריהם ויישוביהם. ככל הנראה נוסח כתב החרם בידי פרנסי וילנה, ולאחר מכן חתם עליו הגר"א.
פולמוס נוסף התקיים בשנים תקנ"ו-תקנ"ז (1796). בשלב זה כבר היה הגר"א בן כ-75 ואף היה חולה. במזרח אירופה נפוצו שמועות על כך שהוא חזר בו או ביטל את החרמות ביחס לחסידים. לפי חלק מהדעות נודע לגר"א שהחסידים לקחו אדם שהסתובב בגרמניה והודיע שהוא בנו של הגר"א ואביו חזר בו ביחס לחסידות.
בסיוון תקנ"ו כתב הגר"א בעצמו איגרת חריפה נוספת כנגד החסידות. כשהגיעה איגרת זו למינסק טענו החסידים שהיא מזויפת. לאור זאת ביקש קהל מינסק איגרת נוספת של הגר"א, וזו אכן נכתבה, עם אישור דייני וילנא שאכן זוהי איגרת הגר"א.
לאחר פטירתו של הגר"א נפוצו שמועות שחסידים ערכו משתה לחגוג את האירוע ולכן הטילו פרנסי העיר חרם נוסף, חמור מהקודמים, על החסידים ותומכיהם. חרם זה הוציא את החסידים מכלל ישראל וכלל היתר מפורש למסור חסידים לידי הגויים, על ידי הרודף הנעלם.
פולמוס נוסף התרחש בברודי, שהייתה באותה תקופה הקהילה היהודית הגדולה בפולין. החרם שהוטל בברודי אסר שחיטה חסידית, כלומר שחיטה בסכינים מלוטשים, וכן אסר תפילה בנוסח האר"י והתכנסות חסידים במניין נפרד.
אף על פי שהפולמוסים התרחשו באירופה השפעתם ניכרה גם בארץ ישראל. החרמות עודדו את האשכנזים בארץ ישראל להתנגד לחסידים שם, ואליהם הצטרפו גם היהודים הספרדים. התנגדות זו הביאה לכך שבשנת 1781 עברו חלק מן החסידים מצפת לטבריה ובשנת 1785 עברו הנותרים מן החסידים לפקיעין. מאוחר יותר, בשנת 1809 בעת עליית תלמידי הגר"א המתיחות בין החסידים למתנגדים הביאה להקמתו של כולל הפרושים כקהילה נפרדת ועצמאית מכולל רייסין שהיה בשליטת החסידים[7].
במסגרת הפולמוסים התחברו חוברות משני הצדדים, שכונסו בשנת תש"ל בספר חסידים ומתנגדים על ידי מרדכי וילנסקי. הספר נפש החיים שחיבר הרב חיים מוולוז'ין מבאר את שיטות המתנגדים. הספר יסוד העבודה של הרב אברהם וינברג מסלונים משיב על חלק מדבריו.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
