את ההצעות הרבות במסגרת ההשערה ניתן למיין לארבעה מרכיבים כלליים[1]:
רמזים במקרא למוצאה הדרומי של האמונה בה'.
ממצאים ארכאולוגיים הרומזים למוצא האמונה בה' באזור אדום.
הקישור המקראי בין האמונה בה' ליתרו חותן משה, מדיין והלוויים.
האפיון המקראי של קין ועם הקיני.
ארבעה מרכיבים אלו קשורים זה בזה, אך אינם תלויים בהכרח. לא כל החוקרים שדגלו בגרסאות שונות של ההשערה הסכימו עם כל המרכיבים, ולא כל החוקרים שדגלו במרכיב מסוים הסכימו עם כל הנקודות שהועלו לגביו.
רמזים במקרא למוצאה הדרומי של האמונה בה'
בחקר המקרא נפוצה הערכה שכמה מן השירות המקראיות הן הטקסטים הקדומים ביותר במקרא, בגלל הרובד הלשוני הארכאי שלהן, וכן משום ששירה עממית היה קל יותר לזכור ולמסור בעל-פה מדור לדור, אפילו בתקופה שבה ידע הכתיבה והקריאה לא היה נפוץ. מספר שירות מקראיות כאלו מתארות את ה' באופן דומה[1][2][3]:
פשט פסוקים אלו מתאר מעין התגלות שבה צועד ה' מאזור דרומי או מדברי, כאשר איתני הטבע ובייחוד השמים, הארץ וההרים רועדים מפניו. כמה משמות המקומות מהם הוא יוצא, בא או זורח חוזרים בשירות השונות: אדום, שעיר, סיני, פארן ותימן, ואצל חבקוק גם מדין וכושן. הר שעיר לפי המקרא ממוקם בהרי אדום ממזרח לערבה. מדבר פארן ממוקם בדרך כלל בחצי-האי סיני, כאשר הצירוף "הר פארן" מופיע במקרא רק בברכת משה ובשירת חבקוק. על בסיס התקבולת בין "סיני" ל"שעיר" בברכת משה סבר חוקר המקרא יגאל בן-נון שסיני, שם שאיננו מוכר מחוץ למקרא, היה אף הוא במקורו ממזרח לערבה, ולא במדבר המכונה כיום חצי האי סיני[5]. תימן במקרא הוא מקום מושבו של אליפז בן עשו, ובאופן זה מקושר אף הוא עם אדום ושעיר[6].
מאפיין משותף נוסף שהוצע לשירות אלו הוא רמזים לשמות אלים נוספים מתקופת המקרא: "רשף" ו"דבר" הוצעו כרמז לאל המגפה הכנעני רשף, הנזכר בשירה אוגריתית. המילה הסתומה "אשדת" הוצעה כשיבוש של שם האלה הכנענית אשרת, שלפי כתובות חורבת תימן וחורבת אל כום נחשבה כבת זוגו של ה'. המילה "סיני" בביטוי "ה' זה סיני" הוצע על-ידי חוקר המקרא ישראל קנוהל כהטיית שמו של אל הירח המסופוטמי סין על משקל "שַׁדַּי" ו"אֲדֹנָי", אם כי מקובל יותר פירושו של משה דוד קאסוטו כ"יהוה זוּ סיני" (כך אף בתרגום השבעים: τοῦ Σινά) כלומר "יהוה של סיני"[3][7] .
מספר ממצאים ארכאולוגיים, רובם מתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת ולראשית תקופת הברזל, הוצעו כקשורים להשערה. הם עשויים לתמוך במוצא האמונה באל הנקרא יהוה, ו/או במנהגים ובסיפורים מקראיים הקשורים בו, אצל נוודי-מדבר וחרשי-נחושת אדומים, מדיינים או קינים:
ברשימה מצרית נוספת של שמות מקומות מתקופת רעמסס השני נזכר מקום בשם "יעקב-אל" או "יעקב-אילו", בסמוך למספר מקומות אחרים ששמותיהם נראים כשמות תאופוריים של האל האדומי קוס. חוקר המקרא ישראל קנוהל הציע לפרש זאת כקבוצה מוקדמת של בני-ישראל שחיו באזור אדומי, להערכתו הר-שעיר, בהתאם להשערה הקינית[10]. השם "יעקב" היה נפוץ בשמות אנשים אמוריים, במצרים ובמסופוטמיה בתקופת הברונזה, אך פחות נפוץ כשם מקום.
בפפירוס אנסטאזי 6 מתקופת פרעה מרנפתח בשלהי המאה ה-13 לפנה"ס נמצא כתוב: "סיימנו להעביר את השסו מאדום למצודת מרנפתח אשר בת'כו, עד לבריכות פר אתום אשר בת'כו, כדי לשמור אותם חיים, הם ומקנהם, לפי רצון פרעה." פר אתום מזוהה על-ידי חוקרים רבים עם פיתום, ות'כו עם סוכות, מקומות מקראיים הנזכרים בסיפור יציאת מצרים.
באתר חורבת תימן (כונתילת עג'רוד) במזרח סיני, מתקופת ממלכת ישראל במאות ה-9 וה-8 לפנה"ס, התגלו כתובות רבות בכתב עברי עתיק, בעיקר ברכות לה' ולאלים אחרים. בכתובות אלו מופיע ה' בשני כינויים: "יהוה שומרון", המתייחס ככל הנראה למקדש ה' בשומרון בירת ממלכת ישראל, ו"יהוה תימן", שאולי מתייחס למקדש ה' בתימן או במקום דרומי אחר, ומזכיר את שירת חבקוק המקראית המתארת את "אלוה" כבא מתימן. אחת הכתובות – הכתובת הפיניקית מחורבת תימן – נראית כחלק משירה הדומה לשירות המקראיות של התגלות ה', אלא שהיא מאזכרת גם אלים נוספים. האפיגרףשמואל אחיטוב פענח אותה כך:[16] "[...]שנת[...] [...]ברעש. ובזרֹח. אל. ברֹ[ם. י]הו[ה...] [...]ר. ויִמַּסֻּן. הרם. וידכן. גבנֻ(נִ)ם[17][...] [...]ארץ. ק{ש}דֹש. עלי. אֵלִם[...] [...]הִכֹן. [לב]רך. בעל. ביֹם. מלחמה [...]לשם אל. ביֹם. מלח[מה...]"[18]. בכתובת אחרת באותו אתר מופיעה המילה "קין" בהקשר לא-ברור: "ניו--שחת| קין שדה ומרם ה[....".
במרכיב זה של ההשערה נכללים רמזים שונים במקרא, בעיקר כאלו הקשורים לדמות יתרו ובתו צפורה אשת משה, לכך שהאמונה בה' בשמו המפורש מקורה באזור מדין. לפי מספר הצעות הועברה אמונה זו לבני-ישראל בכנען באמצעות משה והלוויים, שאולי היו מצרים, כנענים או עברים ששהו תקופה מסוימת באזור מדין:
בסיפור הסנה הבוער, ה' מתגלה למשה בעת שהוא ” רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן”, במדבר ב”הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה” (שמות,ג',א'). הועלתה השערה שהר האלוהים היה מקום פולחן משותף למספר שבטים מדייניים, ושהמילה "חורבה" (מילולית: "בדרך אל חורב") נוספה מאוחר יותר על-ידי סופר מקרא דויטרונומיסט כדי לזהות את ההר עם הר חורב, מקום מתן תורה לפי המקור הדויטרונומיסטי[1].
חותנו של משה נקרא במקומות שונים במקרא במספר שמות נוספים: רעואל, חובב, יתרן, יתר, וקיני[1], רמז כי היו לסיפור מספר גרסאות שונות[20]. רעואל במקרא הוא גם אחד מבני עשו, ולפיכך מצביע על קשר לאדום. באתר הארכאולוגי תל ח'ליפה, בין אילת לעקבה בתחומי ירדן, התגלה אוסטרקון אדומי ועליו רשימת שמות הכוללים את השם רעואל, בסמיכות למספר שמות נוספים, חלקם עם מרכיב תאופורי של האל האדומי קוס[21].
למרות תיאורו כ"כוהן מדיין", המקרא אינו מספר לאיזה אל היה יתרו כוהן, ואינו מזכיר בשום מקום לאיזה אל עבדו המדיינים. ניתן איפוא לשער שגרסה עתיקה יותר של הסיפור תיארה את יתרו ככוהן ה', וכמי שלימד את חתנו משה לעבוד את ה'.
בשמות,י"ח נפגש משה שוב ב"הר האלוהים" עם יתרו, בתו צפורה אשת משה ושני בניהם. בפרק זה מכיר יתרו בה' כאל הגדול מכל שאר האלים, עקב הנסים שעשה לבני-ישראל ביציאת מצרים, ומקריב לו עולה וזבחים במעמד משה, אהרן וזקני ישראל[1]. פירוש מסורתי מקובל הוא שיתרו מכיר בעליונות ה' על אלי מדיין, אך לשון הפרק אינה סותרת את ההשערה המדיינית, המפרשת כי יתרו היה כוהן ה' עוד קודם לכן, וכעת הוא שמח בראיות לעליונותו של אלוהיו. בהמשך פרק זה מקבל משה את עצת יתרו להקים לבני ישראל מערכת משפט היררכית.
בספר במדבר,פרק י',פסוקים כ"ט–ל"ב מבקש משה מ"חובב בן רעואל המדייני חותן משה" להמשיך להדריך את בני-ישראל במסעם מהר סיני לכנען, לאחר שהדריך אותם בבמדבר, ומציע בתמורה לחלוק עמו את הטוב אשר ישפיע ה' על ישראל. תיאור הדו-שיח ביניהם נקטע לפני שניתנת תשובתו הסופית של חובב.
מספר חוקרי מקרא, בהם מרטין נות והרמן גונקל, ולאחרונה ניסים אמזלג וישראל קנוהל, ציינו שבניגוד לחצי-האי סיני, אזורי מדיין ממזרח למפרץ אילת וצפון-מערב חצי האי ערב מצטיינים בפעילות וולקנית, ובכלל זה הרי געש כגון חלת אל באדר (Hala-'l Badr) שהתפרץ מספר פעמים בעשרת אלפי השנים האחרונות, והר געש ליד אל-מדינה שהתפרץ לאחרונה בשנת 1256 לספירה. הם הציעו לקשר פעילות וולקנית זו עם תיאורי האש בפסגת הר סיני, ועם תאורי רעד האדמה ונזילת ההרים בשירות המקראיות על ה'[22].
בסיפור האישה הכושית שלקח משה לא נאמר במפורש אם היא צפורה המדיינית או אישה אחרת. אך בשירת חבקוק, אחת השירות המציגה את ה' כבא מאזור דרומי, כושן מופיע בתקבולת עם מדיין[1][22].
בסיפור סתום בשמות פרק ד, צפורה מצילה את משה מזעמו של ה', בכך שהיא מלה את בנם ומכנה אותו "חתן דמים". סיפור זה עשוי לשמר זיכרון עתיק לפיו מנהג המילה כברית עם ה' היה במקורו טקס מדייני.
ישנם במקרא גם סיפורים העוינים למדיינים, כמו מלחמת גדעון במדיינים בספר שופטים, ובנות מדיין מתוארות בספר במדבר,פרק ל"א כמפתות מינית ומחטיאות את בני-ישראל, בסיפור חטא בעל פעור ומלחמת מדין. דווקא נוכח עוינות זו, חוקרי מקרא כמו מרטין נות סברו כי תיאור חותן ואשת משה כמדיינים חייב לשקף מסורת עתיקה וחזקה בכדי לשרוד במקרא.
במרכיב זה של ההשערה נכללו רמזים במקרא לכך שהקבוצה האתנית שהביאה את האמונה בה' לעם ישראל בכנען נקראה "קיני", שהם נתפסו כבעלי מוצא נבדל מבני-ישראל, שהיו נוודים וחרשי נחושת, וראו בקין את אביהם הקדמון.
פרק ד' בספר בראשית, בו מתוארים תולדות קין וצאצאיו, משויך על-ידי חוקרי מקרא רבים למסורת היהוויסטית, לפיה היה השם המפורש ידוע מאז ימי בראשית. קנוהל ציין כי הדמות הראשונה במקרא המבטאת את השם המפורש היא חוה, בעת שהיא דורשת את שמו של קין בפרק זה: ”וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'”. השורש ק-נ-ה בעברית מקראית משמעותו גם "יצר"[23].
באותו פרק מתואר קין כאבי שושלת של דמויות מקראיות, בכללן תובל קין המוצג כ”לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל”, ובכך מתאים להיות אב קדמון מיתי של שבט חרשי נחושת. "קין" במקרא הוא גם כלי-נשק מנחושת: ”וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת”(שמואל ב' כ"א, ט"ז). השורש הלשוני השמי ק-י-נ מופיע במשמעות של נפחות, צורפות וחרשות מתכת גם בארמית ובערבית[24], והאל קֻיָנַן (אנ') היה אל הנפחים והצורפות בסבא שבדרום חצי האי ערב, בתקופה שלפני עליית האסלאם[25].
באותו פרק מעניש ה' את קין שיהיה "נע ונד", מסמן אותו באות, ומבטיח לנקום בכל הפוגע בו. מוטיב הנקמה אף מורחב בהמשך הפרק בשירת למך, אחד מצאצאי קין. הוצע שסיפורים אלו התחברו במקורם כסיפורים אטיולוגיים להסברת קיומו של שבט נוודים חסרי נחלה[26], העובדים לאל בשם המפורש, שאולי נהגו לסמן את עצמם בכתובת קעקע או בסימן זיהוי אחר כלשהו, ולהרתיע את אויביהם במנהגי נקמת דם[1].
מספר חוקרי מקרא ציינו שהשמות בשושלת קין: חנוך←עירד←מחויאל←מתושאל←למך←תובל קין, דומים ובחלקם אף זהים לשמות בשושלת שת: אנוש←קינן←מהללאל←ירד←חנוך←מתושלח←למך←נח. בהקבלה זו, קינן בשושלת שת הוא השם המקביל לקין. הסבר אפשרי להקבלה הוא ששתי השושלות התחברו כגרסאות שונות במקצת של אותה גנאלוגיה מקורית, כאשר גרסת שושלת שת "הדיחה" את קין ממעמדו כבכור בניו של אדם ואבי האנושות, על-ידי הרשעתו ברצח הבן השני הבל. ייתכן שהקינים דגלו בגרסה מקורית שלפיה אביהם הקדמון קין חף מפשע, והוא גם אבי שאר האנושות.
הקיני כעם נזכר לראשונה במקרא בברית בין הבתרים, כאחד מתשעה עמים שה' מבטיח את ארצם לאברהם: ”אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי” (בראשית ט"ו, י"ז). לאחר מכן הוא נזכר מספר פעמים במקרא, בעיקר בסיני, בנגב, ובדרום-יהודה: ”וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם”(שופטים,א',ט"ז). פסוק זה קושר את הקיני במפורש עם "חותן משה", ובכך עם המרכיב המדייני של ההשערה המדיינית-קינית.
השמות "קנז" ו"קנזי" במקרא קושרו אף הם עם ההשערה המדיינית-קינית[1]:
כלב בן יפונה מכונה מספר פעמים במקרא "הקנזי", אף שקנז לא היה אביו אלא אבי אחיו עתניאל. אך "הקנזי" הוא גם עם מעמי כנען הנזכר בצמוד לקיני בסיפור ברית בין הבתרים: ”אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי” (בראשית ט"ו, י"ז)
חוקר המקרא האירי ג'וזף בלנקינסופ (Joseph Blenkinsopp) הציע שאין אלו מקרים, אלא רמז שחלק משבט יהודה מוצאו בעמים פרוטו-ערביים מן הנגב, ובינהם הקיני, הקנזי והירחמאלי (שאף הוא נזכר מספר פעמים בסמוך לעם הקיני). בספר שמואל א, כאשר דוד, אף הוא משבט יהודה, עם שש-מאות אנשיו משרתים את אכיש מלך גת, הם פושטים על "הגשורי והגרזי [והגזרי] והעמלקי כי הנה ישבות הארץ אשר מעולם בואך שורה ועד ארץ מצרים", הורגים את האנשים ומביאים את השלל אל אכיש, אך דוד מרמה את אכיש ואומר לו שהם פשטו "על נגב יהודה ועל נגב הירחמאלי ואל נגב הקיני" [28][1].
משפחה אחת מן הקיני, בית חבר הקיני, נדדה צפונה עד אזור אלון בצעננים: ”וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה, וַיֵּט אׇהֳלוֹ עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ”(שופטים,ד',י"א). פסוק זה קושר את הקינים במפורש גם עם "קין" וגם עם "חותן משה".
מסיפור מלחמת סיסרא משתמע שהקינים לא היו מבני-ישראל: ”וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי”(שופטים,ד',י"ז). למרות זאת, שירת דבורה (המכנה את ה' באופן בלעדי בשמו המפורש) מהללת מאוד את יעל.
בספר שמואל א מסופר כי בעת מלחמת שאול בעמלק הזהיר המלך שאול את הקיני לצאת מעמלק, בתמורה לחסד שעשו עם ישראל בצאתם ממצרים: ”וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק”(שמואל א',ט"ו,ו').
מפסוק בדברי הימים ניתן להבין שגם בני רכב היו קינים: ”וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו (יֹשְׁבֵי) יַעְבֵּץ, תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים; הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים, מֵחַמַּת אֲבִי בֵית-רֵכָב” (דברי הימים א' פרק ב' פס' נ"ה). ישראל קנוהל הציע אטימולוגיה חלופית לשם "קיני" מן השורש ק-נ-א, במשמעות של קנאות לה'. זאת לפי דמות יהונדב בן-רכב, הנזכר בספר מלכים כמצטרף בקנאותו למלך ישראליהוא: ”וַיֵּלֶךְ [יהוא] מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת-לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם-לְבָבֶךָ, וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב יֵשׁ וָיֵשׁ, תְּנָה אֶת-יָדֶךָ; וַיִּתֵּן יָדוֹ, וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל-הַמֶּרְכָּבָה. וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי, וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה'; וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ, בְּרִכְבּוֹ”(ספר מלכים ב',פרק י',פסוקים ט"ו–ט"ז). בספר ירמיהו מתוארים בני רכב כמעין כת סגפנית, אשר שומרים באדיקות את ציוויי יהונדב: לא לשתות יין, לא לבנות בית, לא לזרוע זרע ולא לטעת כרם, אלא לגור רק באוהלים[29].
הניסוח הראשון של ההשערה נמצא במאה ה-19 אצל המלומד הלותרני הגרמני פרידריך וילהלם גילייני: תאולוג, היסטוריון, ספרן ופובליציסט בנירנברג. הוא פרסם את השערתו בשנת 1862 תחת שם העט ריכרד פון-דר-אלם. עם זאת, רבים מתומכי ההשערה בשנים שלאחר מכן לא הכירו את עבודתו, וייתכן שפיתחו אותה באופן בלתי-תלוי[1].
ההשערה הפכה מקובלת, בצורות ובניסוחים שונים, אצל מלומדים גרמנים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, ביניהם אדוארד מאייר, ברנרד שטאדה(Bernhard Stade), קארל בודה, והוגו גרסמאן(Hugo Gressmann). מקס ובר כתב בספרו משנת 1917 "יהדות עתיקה" כי "וודאי הוא שהמסורת העתיקה לא הניחה שה' הוא האל המקורי של בני-ישראל, וגם לא שהוא האל של בני-ישראל לבדם, ואף לא שהוא שוכן בישראל". מלומדים דוברי אנגלית שתמכו בהשערה היו המומחה הקנדי לשפות שמיות ג'ורג' ארון ברטון(George Aaron Barton), הכומר ומבקר המקרא האנגלי תומאס קלי צ'יין(Thomas Kelly Cheyne), וחוקר המקרא האמריקני הנרי פרזרווד סמית'(Henry Preserved Smith)[1].
במהלך ההיסטוריה של חקר המקרא המודרני חלו תמורות בחשיבות ההשערה ובדגשים שלה. במאה ה-19 עדיין היה מקובל מאוד במחקר לראות במשה דמות היסטורית, ולפיכך התמקדה ההשערה באפשרות של השפעות מדייניות וקיניות על משה. בתקופה זו התבססה ההשערה באופן בלעדי על ביקורת נוסח המקרא. עם ראשית המחקר בארכאולוגיה מקראית במאה ה-20 לא נמצאה להשערה תמיכה רבה בממצאים ארכאולוגים, הפופולריות שלה ירדה, ומעטים הכירו אותה מחוץ לתחומי חקר המקרא.
בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 מתחזקות בחקר המקרא תפיסות לפיהן דמויות משה ויהושע אינן היסטוריות, וסיפורי יציאת מצרים והתנחלות השבטים הן מסורות שהתפתחו בממלכות ישראל ויהודה בתקופת הברזל השנייה. מצד שני, מספר ממצאים ארכאולוגים חדשים תומכים באפשרות של השפעה אדומית על הפולחן בישראל וביהודה. לפיכך יש חוקרים שאימצו תובנות מן ההשערה, ושילבו אותם בתפיסותיהם לגבי ההיסטוריה התרבותית של המקרא:
חוקר המקרא תומאס רמר הציע כי ה' היה אל הסערות והמלחמה באדום, הובא לממלכת ישראל על ידי שבטי עפירו, ובהדרגה שולב עם פולחני אל (האל הכנעני), שפש/שמש (אלת השמש הכנענית) ואלים כנעניים אחרים, עד שקלט את תפקידיהם.
חוקרי המקרא ריצ'רד אליוט פרידמן (אנ'), ישראל קנוהל, יגאל בן-נון ואחרים הציעו את הלויים, ולא את הקינים, כקבוצה האתנית הזרה שהפיצה את האמונה בה' בישראל וביהודה. הצעה זו מסתמכת על היות שבט לוי חסר-נחלה: ”לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן”(ספר דברים,פרק י"ח,פסוק א'). הוצע ששבט לוי הוא השבט היחיד שיצא ממצרים, שכן יש ביניהם שמות הנשמעים כשמות מצריים: קהת, מררי, חפני ופינחס[31], ושהם קיבלו את האמונה בה' מן המדיינים או האדומים במהלך מסעם.
הבוטנאי וחוקר המקרא ניסים אמזלג הציע לזהות את האל האדומי קוס עם ה'. הוא הציע כי במקור היה זה אל של חרשי נחושת. והמקרא קישר אותו עם תופעות וולקניות כמו הרי-געש ורעידות אדמה, בדומה לאלי חרשות מתכת אחרים בעולם העתיק: הפייסטוס היווני ווולקן הרומי[32].
ברומן המקראי מאת זאב ז'בוטינסקי "שמשון"[33], שיצא לאור לראשונה בשנת 1930, מתוארים בני רכב כקהילת מופת המכפרים על חטאו של אביהם הקדמון קין, קרוב לוודאי בהשפעת ההשערה.
לדעת יגאל בן-נון, השם "סיני" זוהה בטעות עם האזור המכונה כיום מדבר סיני רק במאה ה-4 לספירה, על-ידי פלוויה יוליה הלנה בעת מסעה לארץ-ישראל. במאה ה-1 לספירה עדיין כותב פאולוס באיגרתו אל הגלטים: "כי הר סיני בערב הוא". קיצור תולדות יהוה, הוצאת רסלינג, 2017, עמ' 131
Karel van der Toorn, Family Religion in Babylonia, Ugarit, and Israel: Continuity and Change in the Forms of Religious Life (Leiden: E. J. Brill), p. 283
Naʼaman, N. (2016). The “Kenite Hypothesis” in the Light of the Excavations at Ḥorvat‛ Uza. In Not Only History. Proceedings of the Conference in Honor of Mario Liverani Held in Sapienza-Università di Roma, Dipartimento di Scienze dell’Antichità, 20–21 April 2009 (pp. 171-82).
למשל "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". ישראל קנוהל, מן המעיין אל ההר: השורשים הנסתרים של סיפור מתן תורה. מכון שלום הרטמן והוצאת כרמל-ירושלים, 2024
הבט הנוודות והבט חרשות המתכת של קין והקינים אינם בהכרח סותרים: בחברות קדומות תכופות לא היו בכפר או בשבט קטן די עבודה כדי לפרנס חרש מתכת מומחה, ולכן נדדו חרשי מתכת מומחים ממקום למקום וסיפקו את שרותיהם ומרכולתם
פא-נחסי היה שמו של הכהן הגדול המצרי בתקופת פרעה אחנתון שהגיע מנוביה (סודאן) וצבע עורו היה שחור. שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, ירושלים, תשל"ב, עמ' 463