האגם המערבי

האגם המערבי (בסינית: 西湖, בפין-יין: Xī Hú - "שִׂי חוּ") הוא אגם מים מתוקים במערבה של העיר האנגג'ואו בירת מחוז ג'ג'יאנג בסין. שלוש סוללות מחלקות את האגם לחמישה מקטעים, ויש בו כמה איים, מרביתם מלאכותיים. מקדשים, פגודות וגנים רבים מעטרים את גדות האגם ואת האיים שבו.

האגם המערבי
西湖

אתר מורשת עולמית
הנוף התרבותי של האגם המערבי בהאנגג'ואו האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2011, לפי קריטריונים 2, 3 ו-6 חלק מתוך West Lake Cultural Landscape of Hangzhou
מידע כללי
מיקום	דרום מזרח סין
סוג	אגם שמקורו בפעילות נחלים
מידות
שטח	5.59[1] קמ"ר
נפח	0.0110 קמ"ק
גובה	7.2 מטר מעל לפני הים ([2])
אורך מרבי	3.2[3] ק"מ
אורך	3.2 קילומטר
רוחב מרבי	2.8 ק"מ
רוחב ממוצע	2.8 ק"מ
עומק מרבי	3.1[2] מטר
‏עומק ממוצע	2[2] מטר
מידע נוסף
מקור לנהר	התעלה הגדולה
‏אגן ניקוז	26.6[2] קמ"ר
מדינות באגן הניקוז	הרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין
ערים	האנגג'ואו
קואורדינטות	30°14′13″N 120°08′28″E
(למפת הרפובליקה העממית של סין מוגדלת)   בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן האגם המערבי (למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה)   בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן חרבין אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן האגם המערבי

פגודת בָּאוצ'וּ בצפון האגם

לאגם המערבי הייתה השפעה על המשוררים והציירים במהלך ההיסטוריה של סין בשל יופיו הטבעי והמבנים ההיסטוריים שלחופיו, והוא היה בין מקורות ההשראה החשובים ביותר למתכנני הגנים הסיניים. בשנת 2011 הוכרז האגם כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, שתיאר אותו כמקום "שהשפיע על תכנון גנים ברחבי סין כמו גם ביפן ובקוריאה במהלך מאות בשנים", ומשקף "מיזוג אידיאלי בין האדם לטבע".^[4]

היסטוריה

תצפית על האגם כשבמרחק נשקפים פגודת לֵייפֶנְג ומקדש גִ'ינְגְצְה

היסטוריה של שמות האגם

הרישום המוקדם ביותר לאגם המערבי מכנה אותו "נהר יער ווּ" (武林水, פין-יין Wǔlín Shuǐ - ווּלִין שְׁווֵי). בספר האן (漢書) נכתב בפרק "טור הגאוגרפיה": "צְ'ייֵנְטָאנְג, המסופחת למושל המערבי הכללי. הר יער וו (Wǔlínshān) הוא המקור של נהר יער וו. הנהר זורם מזרחה אל הים. הוא מכסה 830 לי" (בערך 350 קילומטרים). שמות קודמים אחרים כוללים את "הנהר צ'יינטאנג" (錢塘江, פין-יין Qiántáng Jiāng), "אגם צְ'ייֵנְטָאנְג", "אגם מִינְגְשֶׁנְג" (Mingsheng), "אגם גִ'ינְּיוֹ" (Jinniu) ושמות רבים נוספים. אבל רק שני שמות היו נפוצים לאורך ההיסטוריה והופיעו במסמכים היסטוריים. השם הראשון היה "אגם צְ'ייֵנְטָאנְג", בשל העובדה שהאנגג'ואו הייתה קרויה צְ'ייֵנְטָאנְג בזמנים קדומים. השם השני היה "האגם המערבי" בשל העובדה שהאגם שוכן מערבית לעיר.^[5] השם "האגם המערבי" הופיע לראשונה בשניים משיריו של המשורר בָּאי ג'וּ'יִי מתקופת שושלת טאנג: "מוענק לאורחים כמו חזרה מהאגם המערבי בערב ומבט אחורה למקדש גושן" (西湖晚歸回望孤山寺贈諸客), ובשיר "בספינה החוזרת להאנגג'ואו" (杭州回舫), אם כי הוא השתמש גם בשם "אגם צְ'ייֵנְטָאנְג", בשיר "ביקור באגם צְ'ייֵנְטָאנְג" (钱塘湖春行).^[6] מאז תקופת שושלת סונג הצפונית ההתייחסות לאגם במרבית השירים וכתבי מלומדים היא בשם "האגם המערבי", בעוד שהשימוש בשם "אגם צְ'ייֵנְטָאנְג" הלך ופחת. "הבקשה לדלות בוץ מהאגם המערבי" שנכתבה בידי המדינאי, המשורר והסופר בן המאה ה-11 סוּ שְׁה (苏轼, בפין-יין: Su Shi‏; 1037–1101) מתקופת שושלת סונג הייתה הפעם הראשונה שהשם "האגם המערבי" הופיע במסמך רשמי.

פרהיסטוריה, שושלות צ'ין והאן

תצפית על הר בָּאושְׁה מדרום

לפני עידן הפלאוזואיקון (לפני למעלה מ-600 מיליון שנים) היה האגם חלק משקע מלוח יאנגצה. בעידן הפלאוזואיקון (בין לפני 600 מיליון שנים ללפני 250 מיליון שנים) היה האזור מתחת לפני הים. בעידן הקנוזואיקון (מלפני 65 מיליון שנים ועד ימינו), היה האגם מפרץ בים רדוד.^[7]

לפני למעלה מ-2,000 שנים היה האגם המערבי מפרץ בשפך הנהר צ'יינטאנג. בשל שקיעת חול הופיעו לשונות חול למרגלות הר ווּ והר בָּאושְׁה (Baoshi), רכסי ההרים מצפון ומדרום לאגם. לשונות חול אלו התמזגו ויצרו את הגדה שמערבית לה החלה להיווצר לגונה. מים מההרים הסמוכים זרמו ללגונה והיא הפכה בהדרגה לאגם מים מתוקים.^[7] זה היה האגם המערבי של שושלות צ'ין והאן. הסופר גָ'אנְג דָאי (张岱; פין-יין: Zhāng Dài‏ 1687-1597) משלהי תקופת שושלת מינג מספר בספר בן חמשת הכרכים "החיפוש אחר האגם המערבי בחלומות" (西湖夢尋)^[8] על צ'ין שה-חואנג, קיסר סין הראשון, שביקר באזור וספינתו עגנה למרגלות סלע במקום שאחר-כך הוקם בו מקדש האבן הגדולה הבודהיסטי. הסלע שוכן על הר בָּאושְׁה, צפונית לאגם המערבי וניתן עדיין לראותו.

שושלת סווי

שושלת סווי קצרת הימים ידועה בשל מפעלי ההנדסה הכבירים שהושלמו במהלך קיומה הקצר. בשנת 610 הושלמה התעלה הגדולה. מפעל הנדסי זה חיבר בין חמשת הנהרות הגדולים של סין: האי, הנהר הצהוב, חוואי, יאנגצה וצ'יינטאנג. התעלה הגדולה אפשרה שינוע סחורות ונוסעים מהאנגג'ואו ואליה ובכך נתנה זריקת עידוד לכלכלה באזור. גם תיירות הפנים החלה לשגשג בהאנגג'ואו.

שושלת טאנג

דיוקנו של בָּאי ג'וּ'יִי

בתקופת שושלת טאנג השתרע האגם המערבי על שטח של כ-10.8 קילומטרים רבועים. חלקו הדרומי וחלקו המערבי של האגם הורחב עד למרגלות ההר המערבי. החלק הצפון-מזרחי התרחב עד אזור שער ווּלִין.^[9] צליינים היו יכולים לעלות על ספינה עד מרגלות ההר ולטפס על ההר על מנת לקיים טקסים דתיים. בשל עליית רום הקרקעית,^[10] יחד עם העובדה שבאותה תקופה לא בוצעו שום מיזמים הידראוליים, היו הצפות באזור שמקורן באגם לאחר גשמים כבדים, או שהאגם היה מתייבש עקב בצורת ממושכת.

בספטמבר 781 מונה לִי מִי (李泌) למושל האנגג'ואו. על מנת לספק מי שתייה הוא הורה לחפור בארות באזורים מאוכלסים כדוגמת שער צ'יינטאנג ושער יוּנְגְגִ'ין,^[9] ולהוביל את מי האגם באמצעות צינורות תת-קרקעיים עשויים מחזרן וחרס. ממפעל הידראולי זה נותרה כיום באר אחת, באר שְׂיָאנְגְגְווֹ.

באמצע תקופת שושלת טאנג (בין 785 ל-804) מונה המשורר והפקיד הממשלתי בָּאי ג'וּ'יִי (白居易) למושל האנגג'ואו. בָּאי כבר היה משורר ידוע כשמונה לתפקיד ומעשיו בהאנגג'ואו פרסמו את שמו גם כמושל מוכשר. הוא הגיע למסקנה שהחקלאות באזור תלויה במימי האגם המערבי, אבל בשל ההזנחה של המושלים הקודמים התמוטטה הסוללה העתיקה, והאגם התייבש עד כדי כך שהאיכרים המקומיים סבלו ממחסור חמור במים. הוא הורה לבנות סוללה גבוהה ואיתנה יותר, שכללה סכר על מנת לשלוט בזרימת המים, ובכך לספק מים להשקיה ולצמצם את השפעות הבצורת. בזמנו החופשי נהג בָּאי ג'וּ'יִי לטייל על גדות האגם כמעט כל יום על מנת ליהנות מיופיו. הוא הורה לבנות סוללה שתחצה את האגם שתאפשר לחצות את האגם ברגל במקום הצורך להשתמש בסירות. שמה של הסוללה, סוללת בָּאיְשָׁה, שונה אחר כך לסוללת בָּאי (白堤) לכבודו של בָּאי ג'וּ'יִי. סוללה זו לא שרדה, וכיום קרויה לכבודו סוללה אחרת, שנבנתה זמן רב אחר-כך, בשם סוללת באי.

חמש השושלות

מפה עתיקה של אזור האגם המערבי

לתקופות הבולטות ביותר בהיסטוריה של התפתחות האנגג'ואו, תקופת ממלכת ווּיְוֵּ'ה (שלטה 907–978) ותקופת שושלת סונג הדרומית הייתה השפעה גדולה על האגם המערבי. ההתפתחות הכוללת של האגם המערבי והמערך הבסיסי שלו נקבעו בתקופת שלטון שתי ישויות אלו. במהלך תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות הפכה ממלכת ווּיְוֵּ'ה את האנגג'ואו לבירתה. ממלכה זו אפשרה את התעבורה לאזורי החוף, וקדמה מסחר עם ארצות זרות כדוגמת יפן וקוריאה. במהלך תקופה זו נהגו המלכים ממלכת ווּיְוֵּ'ה לקדם את הבודהיזם בארצם באמצעות בניית מקדשים, פגודות ומנזרים סביב אזור האגם. הם הרחיבו את מקדש לִינְגְיִין, הקימו את מקדש גָ'אוצִ'ינְג, את מקדש גִ'ינְגְצְה, את מקדש לְייֵן, את מקדש לְיוֹטונְג ואת מקדש טָאוגוָאנְג, ובנו את פגודת בָּאוצ'וּ, את פגודת לְיוֹחֶה, את פגודת לֵייפֶנְג ואת הפגודה הלבנה. הבנייה הנרחבת הקנתה לאזור את הכינוי "הארץ הבודהיסטית". מקדש לִינְגְיִין, מקדש טְייֵנְג'וּ והגאות והשפל של הנהר צ'יינטאנג נחשבו לאתרי הנוף המפורסמים ביותר באותה תקופה. בשל המאפיינים הגאולוגיים הצטבר בוץ במהירות על קרקעית האגם ודלייתו הפכה לפעילות תחזוקה שגרתית. בשנת 927 הקים המלך צְ'ייֵן לְיוֹ מממלכת ווּיְוֵּ'ה צבא בן כ-1,000 פועלים שתפקידם היה לכסח את העשבים שצמחו על קרקעית האגם ולהעמיק את המעיינות על מנת לשמר את גוף המים של האגם.

שושלת סונג

"רוח האביב הקלילה חזרה אל האגם המערבי. מי האביב כה צלולים וירוקים כאילו הם צבע טרי. מתוקים העננים המבושמים יותר משניתן לדמיין. ברוח המזרחית העדינה נושרים עלי הכותרת כגרגירי אורז."

קטעים משירו של אוֹאוּיָאנְג שְׂיוֹ' (歐陽脩‏ 1072-1007) "יום אביב על האגם המערבי"[11]

מעל ל-200 שנים אחר-כך, בתחילת שלטונו של הקיסר גֶ'דְזונְג (שלט 1086–1094) משושלת סונג התמנה משורר חשוב נוסף, סו שה (蘇軾‏; 1101-1037), למושל האנגג'ואו. בתקופה זו שוב סבלו האיכרים ממחסור במים עקב עשבים שגדלו פרא בקרקעית האגם וחסמו את פתחי צינורות ההשקיה. הוא הורה לדלות את הבוץ מקרקעית האגם ולערום אותו תוך יצירת סוללה חדשה בסגנון סוללת באי, אבל רחבה הרבה יותר וארוכה פי שלושה, הוא גם שתל עצי ערבה לאורך גדות האגם. שמה של סוללה זו נקרא אחר-כך על שמו "סוללת סו" (蘇堤). לאורך הסוללה בת 2.6 קילומטרים יש שישה גשרים. הסוללה נכללת באתר הנוף בעל השם הפיוטי "שחר על סוללת סו באביב" (蘇堤春曉) הנחשב לחשוב ביותר מבין עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי.

כששושלת סונג הדרומית הפכה את האנגג'ואו לבירתה ב-1127, בשם לִינ'אָן (臨安 בפין-יין: Lín'ān), העיר הפכה למרכז מדיני, כלכלי ותרבותי לאומי. האוכלוסייה גדלה במהירות, והכלכלה התפתחה מאוד. תקופה זו נחשבת לתור הזהב של האנגג'ואו. ווּ דְזְה-מוּ (Wu Zimu) משושלת סונג הדרומית תיאר את השפע בחיבורו "מֶנְגְלְיָאנְג לוּ" (夢粱錄, בפין-יין Mèngliáng lù - "חלום מעל קערת דוחן"): "החיים בלִינ'אָן הם חיי מותרות בכל העונות, מלאים בעונג והערכה, בלא ימים בטלים. במערב יש אגם נהדר שנופיו עוצרי נשימה, ובמזרח הגאות והשפל בנהר מרהיבי עין. שניהם מעשי ניסים".^[12] מלבד הצליינים כללו התיירים שהגיעו להאנגג'ואו שליחים של ארצות זרות, אנשי עסקים, נזירים ומועמדים לבחינות הקיסריות. שמע יופיו של האגם המערבי החל להגיע למרחקים. באותם ימים היה שיט על האגם בידור פופולרי. על פי הרישומים, היו מאות סירות באגם. הסירות עוצבו בצורה מעודנת, קושטו בגילופים והחליקו בחן על פני המים. המשורר לִין שֶׁנְג (Lin Sheng) תיאר בצורה ססגונית את הפאר בשירו "על קיר המלון בלִינ'אָן". בנוסף, המשורר יָאנְג וָאנְלִי (楊萬里, בפין-יין Yáng wànlǐ‏; 1206-1127) שיבח גם הוא את הנוף כובש הלב של האגם המערבי בשירו "ביציאה ממקדש גִ'ינְגְצְה בשחר על מנת להיפרד מלִין דְזְה-פָאנְג".

שושלת יואן

"הרים ירוקים חובקים את מי האגם השוקטים. היכלות ומגדלים בזהוב ותכול מתרוממים במרחב יש שיאמרו נוף שנוצר בידי צייר. רק במזרח, שם אין הרים נפתחים המרחבים ושם נוצצים כקשקשי דגים, הרעפים הזוהרים הצבעונים של אלפי גגות בתים."

מתוך Jacques Gernet, Daily life in China, on the eve of the Mongol invasion, 1250-1276

בתקופת שושלת יואן שגשג האגם המערבי חברתית, כאשר האוכלוסייה שהתגוררה לחופיו הצטיינה בשירה וריקודים. בספר יואן, טור 23, נכתב שבשנת 1309 בתקופת הקיסר ווּדְזונְג (שלט 1307–1311) "בהאנגג'ואו, בתקופה של חצי שנה היו יותר מ-1,200 מבקרים מארצות חוץ. הנוכרים סָאנְגְווּ ובָּאוחֶדִינְג הביאו אריות, פנתרים, עורבים ובזים. הם שהו במקום במשך 27 ימים. האנשים ובעלי החיים אכלו בשר במשקל של למעלה מ-1,300 ג'ין" (כ-780 קילוגרם). מספר גדל והולך של אנשי עסקים ותיירים מארצות דוברות הטורקית וממערב אירופה באו לבקר את האנגג'ואו. הידוע בהם היה חוקר הארצות האיטלקי מרקו פולו, ששיבח את האנגג'ואו ביומן המסע שלו כ"העיר השמימית הנהדרת ביותר בעולם". בשלהי שושלת יואן נוספו ל"עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי" מתקופת שושלת סונג הדרומית "עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של צ'יינטאנג", שקיומן תרם להרחבת התיירות. בתקופת גְ'ה-יְוֵּ'אן (1294-1264) של הקיסר קובלאי חאן בוצעה דליית בוץ מקרקעית האגם, ושמו שונה ל"האגם לשחרור חיות בשבייה" (放生池). חלק מאזורי האגם טופחו בהדרגה והפכו לאזורים מעובדים. בשלהי תקופת שושלת יואן, כבר לא ניתנה לאגם המערבי תשומת לב ממשלתית, והפלוטוקרטים והאצילים גדרו חלקים מהשטחים של מי האגם. עקב כך התדרדר מצב האגם והוא הפך שומם כשמרבית האזור מתמלא בסחף והפך לאזור ביצתי.

שושלת מינג

בתקופת שושלת מינג החלה האנגג'ואו לשחזר את פאר עברה, בייחוד בשנות השלטון של הקיסרים שׂוֵ'אנְדֶה וגֶ'נְגְטונְג (1449-1426). בתקופתם הקפיד הממשל המקומי לטפל בתחזוקת האגם המערבי. בשנה ה-16 לשלטון של הקיסר חונְגְגְ'ה (1503), או על פי מקור אחר, בשנה השלישית לשלטונו של הקיסר גֶ'נְגְדֶה (1508) השיג המושל המקומי יָאנְג מֶנְגְיִינְג (楊孟瑛, פין-יין: Yáng mèngyīng), אישור בעזרת התמיכה של השליח המיוחד צֶ'ה לְיָאנְג (車粱, פין-יין: Chē liáng) לדלות בוץ מקרקעית האגם, למרות התנגדותם של אילי הון מקומיים. מיזם זה מומן על ידי מחלקת ההנדסה. "מדריך התיירות לאגם המערבי" מתקופת שושלת מינג, טור אחד פירט: "העבודה החלה בפברואר... היא ארכה 152 ימים, ו-6,700,000 כוחות אדם ועלתה 23,607 ליאנג של כסף, וביטלה שדות בלתי חוקיים על שטח של 3,481 אקרים סיניים... כך חזר האגם המערבי לדמותו מתקופת שושלות טאנג וסונג". המיזם הגדיל את שטח פני האגם מערבית לסוללת סו עד גשר חונְגְצ'וּן ועד האגם הפנימי המכונה מָאו גְ'יָה בּוּ (茅家埠, פין-יין: Máo jiā bù). בטין שנחפר השתמשו לשם הרחבת סוללת סו, וכן לבניית סוללה ארוכה באגם הפנימי המערבי שנקראה "סוללת יָאנְגְגונְג" (楊公堤 בפין-יין: Yánggōng dī).

"שלוש בריכות משקפות את הירח"

הן בתקופת שושלת מינג והן בתקופת שושלת צ'ינג שאחריה נחפר האגם מספר פעמים. הבוץ שנדלה מהקרקעית נערם על מנת ליצור שני איים באגם: "אי הביתן שבאמצע האגם" (湖心亭, בפין-יין: Hú xīn ting) ו"אי יִינְגְג'וֹאוּ הקטן" (小瀛洲, בפין-יין: Xiǎo yíng zhōu).

בשנה ה-35 לשלטונו של הקיסר ואן-לי (1607) הורה המושל של נפת צ'יינטאנג, נְיֵה שִׂינְטָאנְג (聶心湯, פין-יין: Niè xīntāng) לבנות סוללה מעגלית מדרום למערב חיצונית לבריכת פָאנְגְשֶׁנְג (Fangsheng) של האי "יִינְגְג'וֹאוּ הקטן", וכך נוצר הנוף הייחודי של "אי בתוך אגם, אגם בתוך אי". ארבע שנים אחר-כך הורה יָאנְג וָאנְלִי (Yáng wànlǐ) לבנות את הגדה החיצונית, והתוכנית הושלמה בשנה ה-48 לשלטונו של ואן-לי, השנה האחרונה לשלטונו (1620). על גדות הבריכה הוקמו שלוש פגודות אבן קטנות המכונות "שלוש בריכות משקפות את הירח" (三潭印月, בפין-יין: Sān tán yìn yuè), שלעיתים קרובות קוראים לאי בשמן.

שושלת צ'ינג

זְ'ווָאן יְוֵּ'אן, מושל האנגג'ואו במאה ה-19 שפרויקט דליית הבוץ מקרקעית האגם יצר את האי הקרוי על שמו

הקיסרים קאנגשי וצ'יינלונג משושלת צ'ינג תיירו בדרום סין ועצרו בהאנגג'ואו פעמים רבות, עובדה שעזרה להחיש את שיפוץ והשיקום של האגם המערבי. קאנגשי ביקר בהאנגג'ואו חמש פעמים וכתב את שמות עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי" כפי שנבחרו בתקופת שושלת סונג הדרומית. המושל המקומי חקק את כתב ידו של קאנגשי על אסטלות ובנה ביתנים סביבם. אחר-כך נקבעו המקומות שמהם ניתן היה לצפות באתרי הנוף כדוגמת "שתי פסגות חודרות מבעד לעננים" ו"ירח סתיו מעל האגם הרוגע". בתקופת שלטונו של יונגג'אנג (שלט 1722–1735) הוגדרו "שמונה עשר אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי" שתרמו להתפתחות התיירות באגם. צ'יינלונג ביקר בהאנגג'ואו שש פעמים, הוא חיבר שירים וכמו כן הקים אסטלה שפרסמה את "עשרת אתרי הנוף". הוא גם כתב את השמות של "שמונה אתרי הנוף בעלי שם פיוטי של באר הדרקון", ופרסם בכך את הנוף ההררי של האזור בהאנגג'ואו המכונה "באר הדרקון" (לונְגְגִ'ינְג). בתקופת שלטונו של צ'יינלונג כתבו יחד שני אחים מהאנגג'ואו: צ'וּ' הָאו (Qu Hao) וצ'וּ' הָאן (Qu Han), את הספר שנקרא "מבט על האגמים וההרים", כשהם מפרטים 1,016 נקודות תיירותיות סביב האגם המערבי. זהו מדריך התיירים המוקדם ביותר הידוע על האנגג'ואו.

במהלך שלטון הקיסר יונגג'אנג היה שטח פני האגם 7.54 קילומטרים רבועים, אבל מתוכם כ-81 דונם היו לשונות חול. בשל מיזמים נרחבים של דליית בוץ, התפרס האגם מערבה מעבר לשטח שכיום הוא כביש שִׂישָׁאן לאזור גשר חונְגְצ'וּן (Hongchun), מָאו גְ'יָה בּוּ (Maojia Bu), בריכת הצבים וצְ'ה-שָׁאן בּוּ (Chishan Bu). בשנת החמישית לשלטונו של הקיסר יונגג'אנג (1727) הוציא לִי וֵיי (李衛, פין-יין:Lǐ wèi), מושל ג'ג'יאנג 42,742 טאאלים של כסף על מנת לדלות בוץ מקרקעית האגם. הוא הורה לבנות סכרי אבן בנמל גִ'ינְשָׁה (Jinsha), בצְ'ה-שָׁאן בּוּ, בהר גִ'ינְגְגְ'יָה (Jingjia) ובמָאו גְ'יָה בּוּ במטרה לאגור מים ולפנות את הטין שבאגם באמצעות הזרם. בשנה החמישית לשלטונו של ג'ינצ'ינג (1800) פנה יֵן גְ'ייֵן (顏檢, פין-יין: Yán Jiǎn), מושל ג'ג'יאנג בבקשה מחצר הקיסרות לתמוך במיזם הידראולי באגם המערבי. על המיזם פיקח המושל הבא של מחוז ג'גיאנג, זְ'ווָאן יְוֵּ'אן (阮元, פין-יין: Ruǎn Yuán). הבוץ מקרקעית האגם נערם ויצר תל שנקרא מאז "זְ'ווָאן גונְג דוּן" (阮公墩, פין-יין: "Ruǎn Gōng Dūn", מילולית "המזח של הדוכס זְ'ווָאן"). באותה תקופה נקבעה סופית צורת האגם המערבי כפי שהיא מוכרת כיום. בשנה השלישית לשלטונו של הקיסר טונגזי (1864) נוסדה לשכת דליית הבוץ מקרקעית האגם המערבי, ויליד צ'יינטאנג, דִינְג בִּין (Ding Bin), מונה למנהלה.

מהרפובליקה של סין ועד סוף המאה ה-20

מקדש המלך צְ'ייֵן, אחד מעשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי": "האזנה לזהבנים השרים בערבי הנחל"

מסוף תקופת שושלת צ'ינג ועד תקופת הרפובליקה של סין נבנו מסילות הברזל שאנגחאי-האנגג'ואו-נינגבו וג'גיאנג-ג'יאנגשי, כמו גם הכבישים המהירים האנגג'ואו-שאנגחאי, האנגג'ואו-נאנג'ינג והאנגג'ואו-נינגבו. שיפור דרכי ההגעה להאנגג'ואו עודד את התפתחות התיירות להאנגג'ואו. מלבד צליינים מסורתיים הגיעו יותר ויותר נוסעים מערים מקומיות דוגמת שאנגחאי ונאנג'ינג כמו גם מאירופה, אמריקה ויפן. על פי ה"מהדורה המיוחדת להנצחת השנה העשירית לממשלת האנגג'ואו" הגיעו בין השנים 19 ל-25 על פי לוח השנה מִינְגְווֹ^[13] (1936-1930), 32,845 תיירים להאנגג'ואו.

הנתיב הנתמך בעננים בחורשת החזרן

אתרי התיירות של האנגג'ואו התרבו בתקופת הרפובליקה של סין, ככל שנוספו אתרים נוספים ומבני תרבות סביב האגם המערבי. הממשל המקומי הסב את הגן הקיסרי, חלק משרידי הארמון הקיסרי הזמני של שושלת צ'ינג על הר גושן לפארק. לוח השנה הרשמי של הרפובליקה היה לוח השנה מינגוו, שהתחיל את ספירת השנים ב-1912, השנה בה הוקמה הרפובליקה של סין, ובשנה ה-16 (1927) שונה שם הפארק ל"פארק ג'ונְגְשָׁאן" או "פארק סון יאט-סן". בחלקו השמאלי של הפארק נבנתה אנדרטת הקדושים המעונים של ג'ג'יאנג, לזכרם של המתים כאשר צבא ג'ג'יאנג כבש את ג'ינלינג. בנוסף נבנו קבריהם של שני מורדים מפורסמים שהוצאו להורג על ידי ממשל צ'ינג: שׂ'וּ שִׂילִין (徐锡麟, פין-יין: Xú Xīlín) וצְ'יוֹ גִ'ין (秋瑾, פיו-יין: Qiū Jǐn) בסמוך לגשר שִׂילִינְג (Xiling). בשנה השישית על פי לוח השנה מינגוו (1919) הוקם היכל דָאבֵּיי (Dabei) במקדש לִינְגְיִין (Lingyin), ומקדש יְוֵּ'ה וָאנְג (Yue Wang) וקברו של יְוֵּ'ה פֵיי (Yue Fei) שופצו כמה פעמים. בשנות מינגוו 12–20 (1933-1925) נבנה חְוָאנְגְלונְג דונְג (Huanglong Dong). בשנות מינגוו 12–13 (1926-1925) שופץ ארמון המלך צְ'ייֵן (Qian) והפך לגן. בשנת 22 (1935) תוקנה פגודת בָּאוצ'וּ (Baochu) המטה ליפול.

בניית הפארקים בהאנגג'ואו החלה עם הקמת הפארק לחוף האגם בתקופת הרפובליקה של סין. ב-1912 הרסה הממשלה הצבאית של ג'ג'יאנג את חומות העיר משער צ'יינטאנג ועד שער יונגג'ין, כמו גם את מצודת הדגלים, ובנתה את דרך חוּבִּינְג (Hubing) לאורך גדת האגם. גדרות הוצבו במרחק של 20 מטרים מהאגם וניטעו עצים ונשתלו פרחים. האזור היה קרוי "פארק גדת האגם", והוא כיסה מרחק של לי וחולק לחמישה פארקים. באביב 1930 יישרה הממשלה שטח מצפונית לדרך צָ'אנְגְשֶׁנְג (Changsheng) עד שער צ'יינטאנג תוך שימוש בבוץ שנדלה מקרקעית האגם ויצרה פארק שישי. בין השנים 1928 ל-1933 הקים הממשל המחוזי של ג'ג'יאנג את "פסל צֶ'ן יִינְגְשְׁה" (Chen Yingshi), את "מגדל ההנצחה של הקדושים המעונים של המשלחת הצפונית" ואת "אסטלת ההנצחה של הקדושים המעונים של דיוויזיה 88 במערכת סונְגְחוּ" במזחים של הפארק השלישי, הפארק השני והפארק החמישי בהתאמה.

לאחר שעמדה על תילה במשך קרוב ל-1,000 שנים התמוטטה פגודת לֵייפֶנְג (Leifeng) לפתע ב-25 בספטמבר 1924. הגורם לכך היו החפירות החשאיות שבוצעו בבסיסה. עובדה זו גרמה לזעזוע בחדשות.^[14] הסופר לו שו'ן כתב בתגובה את "הערה על התמוטטות פגודת לֵייפֶנְג"^[15] ואת "הערה שנייה על התמוטטות פגודת לֵייפֶנְג",^[16] כשהוא מציין תקרית זו. התמוטטות פגודת לֵייפֶנְג גם ביטלה אחד מ"עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי", "פגודת לֵייפֶנְג בזוהר השקיעה" (雷峰夕照).

מ-6 ביוני ועד 20 באוקטובר 1929 ארחה ממשלת ג'ג'יאנג את "תערוכת האגם המערבי" הראשונה, ומספר המבקרים בה עלה על 20 מיליון. מיקום תערוכת האגם המערבי התפרש על אתרים סביב האגם, כדוגמת "הגשר השבור", "הר גושן", מקדש יְוֵּ'ה וָאנְג, "הגבעה הצפונית" וכו'. המטרה העיקרית של התערוכה הייתה לקדם מוצרים מתוצרת מקומית ולעודד הקמת מפעלים. מלבד מעל ל-1,000 משלחות מרחבי סין הגיעו לתערוכה נציגים מאמריקה, יפן, בריטניה, אינדונזיה ומדינות נוספות. היה זה המפגן הגדול והארוך ביותר בהאנגג'ואו בתקופת הרפובליקה של סין.^[17]

עצים מעורפלים לצד תשעת הפלגים

לאחר הקמת הרפובליקה העממית של סין הייתה האנגג'ואו אחת הערים הראשונות שנפתחה לתיירות בסין. ממשל העיר שימר את האזור ההררי סביב האגם ושתל מספר רב של עצים. בינתיים, בוצע מבצע נרחב לדליית בוץ מקרקעית האגם. בתוך האזור הנופי של האגם המערבי נפתחו גן בוטני חדש וגן פרחים. נבנו "פארק צפייה בדגים בבריכת הפרחים" (花港觀魚), ו"פארק זהבנים שרים בערבי הנחל" (柳浪聞鶯), הוקמו מחדש "פארק צפייה בדגים במעיינות הירקן" ו"פארק יונגג'ין", ושופצו מקדש לִינְגְיִין, מקדש גִ'ינְגְצְה, מקדש יְוֵּ'ה וָאנְג, "שלוש בריכות משקפות את הירח" (三潭印月), היכל לב האגם ואתרים נוספים. בנוסף נסללו הכבישים החדשים: דרך חְווָאנְחוּ המערבית (Huanhu), דרך לונְגְגִ'ין (Longjin) ודרך גְ'יוֹשִׂי (Jiuxi). ב-1959 ביקרו באגם המערבי בהאנגג'ואו מעל ל-1,400 תיירים מארצות חוץ, מעל ל-2,300 תיירים ממקאו והונג קונג ומעל לחמישה מיליון תיירים מרחבי סין. לאחר המהפכה התרבותית גדל מספר התיירים שביקרו באגם המערבי במהירות. ב-1978 ביקרו במקום 53,000 תיירים מארצות חוץ ממקאו והונג קונג בנוסף לשישה מיליון תיירים מסין.

במאי 1983 הכריזה מועצת המדינה של סין על האנגג'ואו כ"עיר היסטורית ותרבותית נודעת" ו"עיר מפתח לאומית לתיירות נוף". בספטמבר 1984 הורה המשרד המנהלי של מועצת המדינה על פיתוח האנגג'ואו כמרכז תיירות לדרום מזרח סין ועיר תיירות בינלאומית מדרגה ראשונה. לאחר מכן שיפץ ממשל האנגג'ואו את מקדש לִינְגְיִין, את מקדש טְייֵנְג'וּ, את מקדש גִ'ינְגְצְה, את מקדש יְוֵּ'ה וָאנְג, את היכל דָאצֶ'נְג (Dacheng), את הביתנים המכילים את האסטלות של "עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי" ואתרים נוספים. אתרי נופש דוגמת "מעיין הטיגריס המזנק" הורחבו. נוסד פארק "לוטוס נע ברוח בגן המתפתל" (曲院風荷). נפתח אתר חדש "חקירת פריחת השיזף בפסגת לינג" (靈峰探梅). קרנבלים של תחפושות ומנהגי עבר נערכו בחְוָאנְגְלונְג דונְג (Huanglong Dong) ובאי "זְ'ווָאן גונְג דוּן" (Ruan Gong Dun). כמו כן לשם בידור הופעלו גני לילה ושוקי לילה מוזיקליים.

ב-1949 התמלאה קרקעית האגם בטין, כשהעומק הממוצע היה 0.55 מטרים בלבד והאגם הכיל 4 מיליון מ"ק מים בלבד. צמחי ביצה כיסו את קרקעית האגם ולכן סירות גדולות היו יכולות לשוט רק בערוצים ספציפיים. ב-1950 קבעה הממשלה את דליית הבוץ מקרקעית האגם המערבי כמיזם לאומי. האנגג'ואו השיקה את מיזם ניקוי האגם המערבי ב-1951 במטרה לחפור את הטין באופן יסוד. בהגיע 1954 העבודה הפכה ממוכנת. המיזם הסתיים ב-1959. תוצאה המיזם הייתה שהעומק הממוצע היה 1.808 מטרים כשהמקום העמוק ביותר 2.6 מטרים. קיבולת האגם גדלה ל-10,271,900 מטרים מעוקבים. בטין השתמשו על מנת למלא 18 שקעים או בריכות באזורים הסמוכים, כולל מקדש גָ'אוצִ'ינְג (Zhaoqing) ופארק צִ'ינְגְבָּוֹ (Qingbo). עם זאת, בשל הסחף וההשקעה של משקעים אחר-כך ירד עומק המים בממוצע ל-1.47 מטרים. הממשלה השקיעה ב-1976 שני מיליון יואן במטרה לדלות בוץ שוב מקרקעית האגם. ב-1980 העומק הממוצע הגיע ל-1.5 מטרים. בנוסף לעבודת דליית הבוץ חיזקה העירייה משמעותית את חופי האגם, תוך קיבוע גדה באורך כללי של 29,800 מטרים. היה זה מיזם שיפור הגדות הגדול ביותר בתולדות האגם המערבי. במקביל למיזם שופצו או נבנו מחדש יותר מעשרה מזחים לעגינת ספינות בפארק גדת האגם, בפארק ג'ונְגְשָׁאן, בקבר יְוֵּ'ה פֵיי, ומשני צדי סוללת סו.

מיזם ההטיה של האגם המערבי נחנך ב-1 בפברואר 1985. במסגרת המיזם הוקמה משאבה בקטע גָ'אקוֹאוּ של נהר צ'יינטאנג ששאבה לתוך האגם 300,000 מטרים מעוקבים של מים מדי יום, שווה ערך לאחד חלקי שלושה ושלושה של קיבולת האגם, כך שאפקטיבית מי האגם מוחלפים לגמרי מדי חודש. עקב כך, הוגדלה שקיפות מי האגם מפחות מ-0.4 מטרים ל-0.6 מטרים. להשלמת שיפור איכות מי האגם החל מיזם לכידת השפכים ברחבי האגם שהושק ב-1978, והסתיים ב-1981. המיזם התחלק לשלושה ענפים, דרומי, מערבי וצפוני. הוא כלל מנהרות שפכים תת-קרקעיות באורך 17 קילומטרים, ו-10 תחנות שאיבה. כמו כן פונו מפעלים מזהמים סביב האגם או שנסגרו. על בעלי הסירות נאסר שימוש במנועי דיזל המזהמים והמרעישים והם חויבו להתקין מנוע חשמליים.^[18]

צידו האחורי של שטר כסף בן יואן אחד

ב-1984 מימנו חמישה ארגונים כולל העיתון יומון האנגג'ואו הצבעה על "עשרת אתרי נוף חדשים בעלי שם פיוטי באגם המערבי". אתרי הנוף החדשים שנבחרו הן: "הנתיב הנתמך בעננים בחורשת החזרן" (雲棲竹徑), "עצים מעורפלים לצד תשעת הפלגים" (九溪煙樹), "חלומות במעיין הטיגריס המזנק" (虎跑夢泉), "מערת הדרקון הצהובה לבושים בירוק" (黃龍吐翠), "גשם אוסמנטוס מתוק בכפר מָאנְג'וֵּ'לונְג" (滿隴桂雨), "עננים אצים מעל גבעת קיסר הירקן" (玉皇飛雲), "שאלה על תה בבאר הדרקון" (龍井問茶), "גבעת אבן יקרה צפה בעננים ורודים" (寶石流霞), "רוח שמימית מעל גבעת ווּשָׁאן" (吳山天風), ו"תל זוואן המוקף בירקרקות" (阮墩環碧). ב-1982 היה האגם המערבי של האנגג'ואו בין "אתרי הנופש הנופיים התיירותיים הלאומיים" הראשונים ונבחר כאחד מ"עשרת אתרי הנוף הסיניים" ב-1985.

אחרי 71 שנים הושקה תערוכת האגם המערבי שוב בשנת 2000. התערוכה החדשה נערכה מ-20 באוקטובר ועד 10 בנובמבר והגיעו אליה 5.7 מיליון מבקרים, מקומיים וכאלו שהגיעו מעבר לים. תעשיית התיירות גרפה 6.9 מיליארד יואן.^[19] התערוכה קידמה משמעותית את המוניטין של האגם המערבי בסין ובעולם. מאז הפכה תערוכת האגם המערבי לחגיגה שנתית.^[20]

תמונות נוף מהאגם המערבי הופיעו כמה פעמים על שטרות הכסף בסין. תמונת "שלוש בריכות משקפות את הירח" הודפסה על גב שטר הכסף בן יואן אחד שהודפסה ב-1979 ועל הגרסה החמישית של יואן אחד שיצאה לאור ב-2004.

בתחילת המאה ה-21 התבצעו ברחבי האגם המערבי כמה מיזמים שנועדו לשפר את סביבתו. הראשון בהם היה "מיזם שיפוץ הצד הדרומי של האגם המערבי". מפברואר ועד אוקטובר 2002 הוסיף ממשל האנגג'ואו ארבעה פארקים גדולים בצידו הדרומי של האגם, וארבעת פארקים אלו פתוחים בחינם לציבור הרחב בכל שעות היממה. ב-25 באוקטובר 2002 הוקמה באתר שבו התמוטטה פגודת לֵייפֶנְג 78 שנים קודם לכן פגודה חדשה שגובהה 71.7 מטרים.^[14]

גאוגרפיה

היסטוריה של מחקר האגם

על היווצרות האגם המערבי יש מעט מאוד מידע במסמכים מהתקופה העתיקה. בטור מספר אחד של "עדות על מראות האגם המערבי" (西湖游覽志) מתקופת שושלת מינג נכתב: "האגם המערבי מוקף הרים משלושה צדדים, פלגים מתפתלים במורד הגבעות לתוך האגם. מתחת לאגם יש מאות מעיינות. המים המצטברים הם שיוצרים את האגם". חוקרים מודרניים שבחנו את הטופוגרפיה, הגאולוגיה המשקעים וההידרודינמיקה של המקום, הגיעו למסקנה שהאגם המערבי היה לגונה שנוצרה בהדרגה ממפרץ. ב-1920 פרסם המדען ג'וּ קֶגֶ'ן (Zhu Kezhen) את המחקר "הגורמים להיווצרות האגם המערבי בהאנגג'ואו" (杭州西湖生成的原因) לאחר שבחן את הטופוגרפיה של סביבות האגם. הוא טען "האגם המערבי היה במקור מפרץ קטן בצדו השמאלי של נהר צ'יינטאנג. בשלב מאוחר יותר שקע טין בפתח המפרץ ובהדרגה פקק את פי המפרץ, וכך נוצרה הלגונה." ג'ו שיער, בהתחשב בקצב ההשקעה, שהאגם המערבי נוצר לפני 12,000 שנים. האגם היה אז גדול בהרבה משטחו כיום, ושטחו התכווץ בהדרגה, בשל הצטברות משקעים על קרקעיתו, משקעים שמקורם בפלגים הזורמים בהרים שמקיפים את האגם משלושה צדדים. האגם המערבי לא היה קיים כיום אלמלא כל מיזמי דליית הבוץ מקרקעיתו שבוצעו במהלך ההיסטוריה. ב-1924 פרסם הגאולוג גָ'אנְג חונְגְגָ'או (章鴻釗, פין-יין: Zhāng Hóngzhāo) את "הסבר אחד להיווצרות האגם המערבי". הוא תמך בהשערותיו של ג'וּ והוסיף שהיווצרות האגם המערבי החלה בכוח הגאות שגרמה לבניית גדת האגם. שינויים שבוצעו אחר-כך בקו החוף סייעו לשמר את גובה פני המים. היו אלו שני תנאים מקדימים הכרחיים להיווצרות האגם.

טופוגרפיה

שקיעה באגם המערבי

האגם המערבי הוא אגם מים מתוקים קטן השוכן בגובה 7.2 מטרים מעל פני הים כשהוא מוקף הרים מצפון, מערב ודרום, ונשקף אל העיר האנגג'ואו במזרח. במקור היה האגם מפרץ רדוד כשתוצאה מהצטברות סחף שמקורו בפעילות הנהרות צ'יינטאנג ויאנגצה נחסם מוצאו לים והוא הפך בהדרגה לאגם מים מתוקים. אף שמקורו טבעי, צורתו כיום נקבעה בעקבות פעילות אנושית ששימרה ואף הרחיבה אותו. על פי הרישומים נגרף הבוץ מקרקעיתו במהלך ההיסטוריה לא פחות מ-23 פעמים. צורת האגם סגלגלה, אורכו המקסימלי (ממזרח למערב) 3.2 קילומטרים, רוחבו המקסימלי (מצפון לדרום) 2.8 קילומטרים, שטח פניו 5.593 קמ"ר, עומקו הממוצע 2.0 מטרים, עומקו המקסימלי 3.1 מטרים, ונפחו 11 מיליון מ"ק. סוללות מלאכותיות מחלקות את האגם לחמישה חלקים:

• "האגם החיצוני" (外西湖, בפין-יין: Wài xīhú), החלק העיקרי משתרע על 82.4% משטח האגם
• "האגם הדרומי הקטן" (小南湖, בפין-יין: Xiǎo nánhú)
• "האגם המערבי הפנימי" (西里湖, בפין-יין: Xīlǐ hú)
• "אגם יְוֵּ'חוּ" (岳湖, בפין-יין: Yuè hú)
• "האגם הצפוני הפנימי" (北里湖, בפין-יין: Běilǐ hú)

בתוך האגם החיצוני שוכנים ארבעה איים:

• "הר גוּשן" (孤山, בפין-יין: Gū shān, מילולית: "הגבעה הבודדה") - האי הגדול ביותר. זהו אי טבעי שגובהו 38 מטרים מעל פני הים, והוא מקושר לחוף האגם בסוללה ובגשר.
• "אי יִינְגְג'וֹאוּ הקטן" (小瀛洲, בפין-יין: Xiǎo yíng zhōu) - אי מלאכותי, שטחו 76,824 מטרים רבועים, והוא אחד מאתרי הנוף בעלי שם פיוטי (ראו בהמשך).
• "אי הביתן שבאמצע האגם" (湖心亭, בפין-יין: Hú xīn tíng) - אי מלאכותי, שטחו 5,032 מטרים רבועים.
• "אי זְ'ווָאן גונְג דוּן" (阮公墩, פין-יין: Ruǎn Gōng Dūn, מילולית: "המזח של הדוכס זְ'ווָאן") - אי מלאכותי, שטחו 6,253 מטרים רבועים.

שטח אגן הניקוז של האגם הוא 26 קמ"ר, בעיקר, גבעות והרי אבן גיר המכוסים ב-70% משטחם ביערות מעורבים של עצים נשירים וירוקי עד, בעלי עלים רחבים ומחטניים. כמות המים השנתית הנשפכת לאגם היא פי 1.5 מנפחו.^[2]

אקלים

האקלים באגם המערבי הוא אקלים סובטרופי גשום שופע במשקעים, ויש בו ארבע עונות מובחנות. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 16.2 מעלות צלזיוס. הקיץ חם ולח, והחורף צונן ויבש יחסית. אף שיורד מדי פעם שלג, והוא משמש רקע לאתר הקרוי "שאריות שלג על הגשר השבור", אחד מעשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי. הטמפרטורה הממוצעת בו אינה יורדת מתחת לנקודת הקיפאון, והאגם אינו קופא. החודש הגשום ביותר הוא יוני עם ממוצע שנתי של 196 מילימטרים גשם. החודש החם ביותר הוא יולי, והטמפרטורה הממוצעת בו היא 28.6 מעלות; והקר ביותר הוא ינואר שהטמפרטורה הממוצעת בו היא 3.8 מעלות. כמות המשקעים השנתית הממוצעת באגם המערבי היא 1,410 מילימטר. באמצע הקיץ יכולות להתחולל סופות טייפון באזור, אך רק לעיתים רחוקות נפגע האגם המערבי עצמו באופן ישיר מטייפון. בדרך כלל מגיעים הטייפונים לאורך החוף הדרומי של ג'ג'יאנג, וגורמים לרוחות עזות ולסופות גשמים בהאנגג'ואו ובאגם המערבי.

אקלים באגם המערבי
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
משקעים ממוצעים (מ"מ)	62	89	114	130	179	196	126	137	178	78	55	54	1,410
מקור: (Xi-Hu (The West Lake מתוך World Lake Database

כלכלה

האגם המערבי הוא מקור פרנסה משמעותי לתושבי האנגג'ואו. הענף העיקרי הוא תיירות. מעל ל-7 מיליון תיירים, מקומיים וזרים, מבקרים מדי שנה באתרי התיירות שלחוף האגם ועל האיים שבו,^[2] ומפרנסים את בתי המלון הרבים, המסעדות, מדריכי התיירות ושירותי ההסעה בחוף ועל האגם. בנוסף מבוצע מדי ערב (למעט בחורף) באגם יְוֵּ'חוּ מופע ראווה אורקולי הקרוי "התרשמות האגם המערבי" ("Impression West Lake") שבו מופיעים מאות שחקנים על בימה המוצבת 3 סנטימטר מתחת לפני המים. המופע מתבסס על אגדת עם מהאזור, ובוים על ידי במאי הקולנוע הנודע ג'אנג יי-מו (במאי הסרט גיבור) כשאת המוזיקה הלחין המוזיקאי היפני קיטארו.^[21]

ענפי כלכלה נוספים הם חקלאות המתבססת על מים מהאגם (מטעי תה) ודיג. במקביל לחשיבותו התרבותית היה האגם המערבי במהלך ההיסטוריה מקור פרנסה חשוב לדייגים המקומיים. על פי הסטטיסטיקות מ-1977, הייתה תנובת האגם השנתית כ-130 קילו דגים לדונם, הרבה יותר מאשר באגמים גדולים הרבה יותר (למשל יבול הדגים באגם המזרחי של ווהאן היה 45 קילוגרם בלבד).^[22]

אקולוגיה

אטרופיקציה היא בעיה משמעותית באגם, אם כי השלטונות מקפידים שהשפכים של העיר האנגג'ואו לא יגיעו לנהר, מזרימים מים נקיים מהנהר צ'יינטאנג בכמות הגורמת להחלפה מלאה של מי האגם כל חודש, מבצעים דליית בוץ מהקרקעית, ומפקחים על הדיג באגם.^[2] כמו כן פונו מפעלים מזהמים סביב האגם או שנסגרו. על בעלי הסירות נאסר שימוש במנועי דיזל המזהמים והמרעישים, והם חויבו להתקין מנועים חשמליים. עצים, פרחים ועשבים נשתלו סביב האגם במטרה להגביר את שימור קרקע והמים. מתקני דלייה מפנים בין 30 ל-60 אלף מטרים מעוקבים של בוץ מדי שנה, ונעשתה התאמה של מיני הדגים וצמחי המים וכמותם על מנת להגביר את הטיהור הביולוגי. באמצעות צעדים אלו ירדה בהדרגה רמת האטרופיקציה של האגם. כמות האצות ירדה מ-730 מיליון לליטר ל-190 מיליון לליטר, ושקיפות המים עלתה מ-0.4 מטרים ל-0.6 מטרים.^[18]

צמחייה

פריחת האפרסק

פריחת האוסמנטוס

פריחת השזיף

האקלים החם והלח מאפשר קיום צמחייה עשירה סביב האגם וההרים סביבו, הכוללת 1,369 מינים של צמחי זרע השייכים ל-739 סוגים ב-184 משפחות. מינים אלו נחלקים ל-28 מינים של חשופי זרע השייכים ל-19 סוגים ב-7 משפחות; 1,273 מינים של בעלי פרחים השייכים ל-675 סוגים ב-150 משפחות; ו-68 מינים של שרכים השייכים ל-45 סוגים ב-27 משפחות.^[23]

בשל המגוון הרב יש בכל עונה מינים של צמחים הפורחים על גדת האגם, על הסוללות והאיים שבו ועל מדרונות ההרים שסביבו, פריחה המעשירה את הנוף ואת איכות הסביבה. בולטים במיוחד:

• פריחת האפרסק - על גדות האגם ועל סוללות סו ובאי ניטעו מספר רב של עצי אפרסק ועצי ערבה. נטען כי ליד כל עץ ערבה נטוע גם עץ אפרסק. צמחי תרבות נוספים כוללים מגנוליה, דובדבן, היביסקוס וכו'. עונת הפריחה של עצי האפרסק בהאנגג'ואו נעה בין סוף פברואר לאמצע אפריל.
• לוטוס - הלוטוס, או ליתר דיוק נלומבו נאכל (Nelumbo nucifera), הוא אחד הצמחים המרכזיים בתרבות הסינית. כמה אתרים בהאנגג'ואו קרויים על שמו, דוגמת בריכת הלוטוס (荷花池頭) וסמטת הלוטוס (荷花塘弄), ומאכל מסורתי בהאנגג'ואו מכונה "עוגת לוטוס". מאובנים של זרעי לוטוס נחשפו בשרידי האתר הנאוליתי של קְווָאחוּצְ'יָאו (跨湖桥, בפין-יין: Kuàhúqiáo) במועצה שְׂיָאושָׁאן (Xiaoshan), חלק מתת-מחוז העירוני של האנגג'ואו. עובדה זו מוכיחה כי נהגו לגדל לוטוס באזור זמן רב לפני תקופת שושלת טאנג. המשורר יָאנְג וָאנְלִי (楊萬里, בפין-יין: Yang Wanli‏; 1207-1127) מתקופת שושלת סונג תיאר את הלוטוס במילים: "עלי לוטוס גדלים כלפי השמים בירוק אינסופי, פריחת הלוטוס הרוחצת בקרני השמש נדמית אדומה במיוחד". שיר, שפרסם את הלוטוס באגם המערבי. כיום יש 14 אתרים שבהם מגדלים לוטוס באגם. מרביתם ב"אגם הצפוני הפנימי" וב"אגם יְוֵּ'ה". הלוטוס באגם המערבי מתחיל לפרוח בתחילת יוני, ומגיע לשיא פריחתו בשלהי יוני. הפריחה יכולה להתמיד עד שלהי אוגוסט או תחילת ספטמבר.
• אוסמנטוס - האוסמנטוס (Osmanthus) הוא סוג צמח שהסינים מרבים לגדל בגינות נוי, והוא "פרח העיר" הרשמי של האנגג'ואו. המשורר בָּאי ג'וּ'יִי כתב: "חפש אוסמנטוס סביב המקדש על הגבעה באמצע הסתיו", והעיד בכך שהסינים נהגו לגדל אוסמנטוס עוד בתקופת שושלת טאנג. עצי אוסמנטוס ניטעו במספרים גדולים בפארקים סביב האגם, והמקומות הידועים ביותר שבהם ניתן להתרשם מפריחתו ומריחו העז (פירוש השם אוסמנטוס ביוונית הוא "פרח ריחני") הם: "גשם אוסמנטוס מתוק בכפר מָאנְג'וֵּ'לונְג" (滿隴桂雨), אחד מ"עשר אתרי הנוף החדשים בעלי שם פיוטי של האגם המערבי", ובגן הבוטני של האנגג'ואו. הזנים התרבותיים הנפוצים בהאנגג'ואו הם תת-מין של המין Osmanthus fragrans, והם כוללים את Osmanthus fragrans Thunbergii‏, Osmanthus fragrans Latifolius ו-Osmanthus fragrans Aurantiacus. פריחת האוסמנטוס בעלת הריח העז והמתוק היא במוקד התיירות בהאנגג'ואו באמצע הסתיו. הפרחים הם גם תבלין. פריחת אוסמנטוס מוחמצת בתוספת סוכר לבן היא מאכל מסורתי בהאנגג'ואו, "אוסמנטוס מתוק" (糖桂花). תקופת הפריחה של אוסמנטוס מתחילה בתחילת ספטמבר ונמשכת עד תחילת נובמבר.
• פריחת השזיף - לִין בּוּ (林逋, בפין-יין: Lín bū‏; 1028-967), משורר ידוע מתקופת שושלת סונג, חי לבדו בסוף חייו על האי הר גושן (Gu Shan, מילולית "הגבעה הבודדה") שבאגם המערבי. שירו "פריחת שזיף קטנה על גן הגבעה" (山園小梅) הפך לשיר הידוע ביותר המהלל את הפרח ופרסם את פריחות השזיף באגם המערבי. בשורה הפותחת את השיר נכתב: "כאשר הכול דהה, הם לבדם מבהיקים, פולשים לקסמים של הגנים הקטנים" (眾芳搖落獨暄妍，占斷風情向小園). בפסגת לִינְג, "הגבעה הבודדה" ו"הערוץ המערבי" עונת פריחת השזיף היא בדרך כלל סביב ראש השנה הסיני משלהי ינואר ועד אמצע פברואר.
• צבעונים - "פארק מפרץ הנסיך" (太子灣公园) בהאנגג'ואו ייבא כמעט את כל מיני הצבעוני מהולנד ב-1992, ועורך תצוגת צבעונים שנתית מאז. הפארק הפך לאתר נוף חדש על גדת האגם. פריחת הצבעונים הרגילה משתרעת מאמצע מרץ ועד סוף אפריל.

בנוסף, הגבעות שמדרום מערב לאגם המערבי הם המרכז החשוב ביותר לגידול מין התה הירוק הקרוי תה לונגג'ינג, אחד ממיני התה הנחשבים והיקרים ביותר.

בעלי חיים

משום שממשל העיר שם דגש גובר על תשומת לב להגנה על הסביבה, השתפרו בהדרגה התנאים האקולוגים באזור האגם המערבי. ברכיות, שלדגים ודגי קוי הם בין בעלי החיים הנפוצים ביותר באגם. סנאים משוטטים בין העצים על הגדה. בסך הכול נמנו בשטח אתר המורשת העולמית 193 מינים של עופות, 16 מינים של יונקים, 26 מינים של זוחלים, 11 מינים של דו-חיים, 51 מיני דגים ומעל ל-1,000 חסרי חוליות.^[23]

השפעות תרבותיות

"מעולם לא נסעתי לאגם המערבי של האנגג'ואו אך נראה כי פגשתי אותו בחלומותיי במקום כלשהו: מרחב מים ועננים מעורפל ובלתי מובחן שבו עלי לוטוס מתמזגים עם ענפי הערבה הבוכייה."

קטע משירו של חְוָאנְג דְזוּנְשְׂייֵן (黃遵憲‏ 1905-1848) "מסע לאגם השפע"

העתק מיניאטורי של האגם המערבי בפארק גיפו בגיפו ביפן

בפולקלור הסיני נטען כי האגם המערבי הוא התגלמותה של שִׂי שְׁה (西施, פין-יין: Xī Shī), אחת מארבע היפהפיות (四大美女) של סין העתיקה. משום כך אחד השמות הנוספים לאגם הוא אגם שִׂידְזְה (Xizi - "הגבירה שִׂי"). הצייר, המדינאי והמשורר סוּ שְׁה (苏轼) מתקופת שושלת סונג, שהיה גם מושל האנגג'ואו, ושעל שמו סוללת סו באגם, השווה בשירו: "שתייה באגם המערבי באור השמש ובגשם" (飲湖上初睛居雨) את יופייה של שִׂי שְׁה לאגם המערבי.^[24] מקדמת דנא קשור האגם המערבי למספר רב של משוררים רומנטיים, פילוסופים בעלי מחשבה עמוקה, וגיבורים לאומיים. האגם המערבי היה גם מקום מפלט לסופרים ומשוררים סיניים רבים בעבר. המשורר לין בו (林逋) מתקופת שושלת סונג הצפונית, ויתר על משרתו הממשלתית, חי בבדידות באי הר גושן באגם המערבי במשך 20 שנה, והקדיש את חייו לטיפוח פריחת השזיף והאפרסק. המסאי הדגול גָ'אנְג דָאי (张岱, בפין-יין: Zhāng Dài‏ 1689-1597) משלהי תקופת שושלת מינג, כתב כמה מסות על האגם המערבי בספר "העלאת זיכרונות וחלום על טָאו'אָן" (陶庵夢憶), וספר שלם "חיפוש אחר האגם המערבי בחלומות" (西湖夢尋). לאגם המערבי הייתה השפעה עמוקה על תכנון הנוף במזרח הרחוק.^[4] מקומות וגנים אחרים חיקו לעיתים קרובות חלק ממאפייניו, בהם: אגם קונמינג בארמון הקיץ בבייג'ינג, שהסוללה המערבית שבו היא חיקוי של סוללת סו, הבריכות המרכזיות בגן קיו שיבה ריקיו וגן קוישיקאווה קורקאן בטוקיו שביפן.

בשל מעמדו ההיסטורי והתרבותי הבולט נבחר האגם המערבי כאתר נופש מרכזי לאומי ב-1982, אחד מעשרת אתרי הנופש הנופיים ב-1985, וכאחד מ-66 אתרי התיירות ברמה העליונה ביותר (רמת AAAAA) ב-2006.^[25]

אתר המורשת העולמית

מבט על האגם המערבי בשעת שקיעה

האגם המערבי וההרים המקיפים אותו מצפון, ממערב ומדרום הוכרזו אתר מורשת עולמית בשנת 2011. שטח אתר המורשת העולמית הוא 42.357 קמ"ר, וסביבו הוגדר שטח חיץ על שטח של 63.574 קמ"ר שבו חלות הגבלות בנייה. סך כל השטח הוא כ-106 קמ"ר.^[26]

הגורמים החשובים ביותר שקבעו את גבולות האתר היו הרצון שיכללו בו כל ששת האלמנטים המייצגים את הערך האוניברסלי של הנוף התרבותי של האגם המערבי כפי שהוגדרו בידי הסינים והדרישה שיכללו בו כל הנופים הנשקפים מ"עשרת אתרי הנוף בעלי השם הפיוטי". ששת האלמנטים הכלולים באתר המורשת הם:^[27]

1. מים והרים טבעיים - כולל את גוף המים (על שטח של 5.6 קמ"ר) ואת ההרים המקיפים אותו מצפון, ממערב ומדרום (כ-30 קמ"ר).
2. המרחב המאפיין שבין האגם לעיר - המאפיין הייחודי של אגם המוקף משלושה צדדים בהרים המכוסים בעננים והעיר מצד הרביעי נקבע במאה ה-12 ולא השתנה מאז.
3. המערך של האגם המערבי - המערך המכונה "שתי סוללות ושלושה איים" מתייחס לחלוקה הפנימית של האגם מעשה ידי אדם שנוצרה כתוצאה מדליית טין מקרקעית האגם במהלך ההיסטוריה ויצירת סוללות ואיים מלאכותיים מטין זה. הסוללות הן סוללת סו וסוללת באי (תיאור מפורט בהמשך) והאיים הם: "יִינְגְג'וֹאוּ הקטן", אחד מהאתרים בעלי שם פיוטי (ראו בהמשך); "אי הביתן שבאמצע האגם" שעליו ישנם מבנים היסטוריים: שער קשת מאבן וביתני צפייה, ו"אי זְ'ווָאן גונְג דוּן" המשמש כשמורת טבע.
4. עשרת אתרי נוף בעלי שמות פיוטיים - מתייחס לעשרה אתרים ששמם נקבע עוד בתקופת שושלת סונג. לכל אחד מהם ישנם מאפיינים ייחודיים: היסטוריים, תרבותיים וטבעיים, ומכל אחד נשקף נוף ייחודי. אתרים אלו הם אתרי הליבה של אתר המורשת.
5. אתרים ומונומנטים היסטוריים - במהלך ההיסטוריה הוקמו סביב האגם המערבי מספר רב של אתרים ומונומנטים היסטוריים מסוגים שונים: מקדשים, מנזרים, פגודות, שערים, מצבות קבורה וכו' המייצגים את הזרמים העיקריים בתרבות סין: קונפוציוניזם, בודהיזם וטאואיזם. מתוך למעלה ממאה אתרים נכללו 14 באתר המורשת.
6. צמחייה ייחודית - כוללת שלושה מרכיבים: עצי אפרסק וערבה בוכייה הנטועים לסירוגין לאורך הסוללות וחוף האגם, הפריחה בכל ארבע העונות באתרים בעלי שם פיוטי, ומטעי תה מסוג לונגג'ינג ממערב לאגם.

עשרת אתרי נוף בעלי שם פיוטי של האגם המערבי

האגם המערבי הוא אחד המקומות הראשונים בסין שבהם צץ הרעיון לכנות בשמות פיוטיים אתרי נוף. שמות אתרי הנוף שנבחרו באגם המערבי הם בני קרוב לאלף שנים, והם העתיקים ביותר, המגוונים ביותר והעשירים ביותר במשמעותם התרבותית ששרדו. אתרים אלו נוצרו בתקופת שושלת סונג הדרומית במאה ה-13, והם המשיכו להתפתח עד ימינו. כל אחד מאתרי נוף אלו כולל חמישה מרכיבים:

1. נקודות תצפית כפי שנבחרו על ידי ציירים במשך למעלה מאלף שנים.
2. אסטלת אבן בתוך ביתן שנועד להגן עליה שבה חרות השם הפיוטי של האתר בקליגרפיה של הקיסרים מהמאה ה-18.
3. שם פיוטי המורכב מארבעה תווים בכתב סיני שניתן לאתר על ידי משוררים כפי שהועבר מדור לדור.
4. אתרים היסטוריים, שרידים תרבותיים, צמחים ובעלי חיים מאפיינים המצויים באתר הקשורים ישירות לשם הפיוטי שניתן לו.
5. הקשרים תרבותיים והיסטוריים, דוגמת: סיפורים, שירים, וסיפורי עם על דמויות היסטוריות הקשורות למקום, או על אתרים הקשורים אליו.

השמות הפיוטיים של אתרי הנוף מצביעים על שעות ביום או על עונות השנה שבהם יש לצפות באתרים, כמו גם מזג האוויר המשמש כרקע הטוב ביותר לצפייה בנוף: שמש, שלג, ערפל או רוח. הם כוללים את כל האלמנטים החשובים בנוף, כמו סוללות, איים, גשרים, גנים, מקדשים, פגודות, ומשלבים את עולם החי והצומח של האגם המערבי.

עשרת אתרי הנוף של האגם המערבי (西湖十景) הם:

שחר על סוללת סו באביב

סוללת סו

"שחר על סוללת סו באביב" (蘇堤春曉, בפין-יין: Sū dī chūnxiǎo) נחשב כאתר הנוף החשוב ביותר.^[28] סוללת סו (蘇堤, בפין-יין Sū Dī)‏ (30°14′46″N 120°08′00″E) נבנתה ב-1090 בתקופת שושלת סונג הצפונית מטין שנגרף מתחתית האגם בהוראת המשורר סו שה, שהיה אז מושל העיר. הסוללה חוצה את האגם כולו ממרגלות הר נָאנְפִּינְג שבדרום האגם ועד "הגבעה הצפונית" שבצפון האגם, כ-500 מטר מזרחית לגדה המערבית של האגם וכ-2,300 מטר מהגדה המזרחית. היא מחלקת את האגם לשני חלקים עיקריים "האגם החיצוני" במזרח ו"האגם המערבי הפנימי" במערב. אורכה 2,797 מטרים, רוחבה בין 30 ל-40 מטרים, גובהה כ-40 סנטימטרים מעל פני האגם ושטחה 96,600 מ"ר. מהסוללה נשקפים הנופים הפנורמיים היפים ביותר של האגם.

שישה גשרי קשת בעלי מפתח בודד שרוחבו נע בין שישה לשמונה מטרים נבנו בתוך הסוללה בתקופת סונג הצפונית, והם (מדרום לצפון): גשר יִינְגְבָּוֹ (Yingbo), גשר סְווֹלָאן (Suolan), גשר וָאנְגְשָׁאן (Wangshan), גשר יָאדִי (Yadi), גשר דונְגְפּוּ (Dongpu) וגשר קְווָאחונְג (Kuahong). כל הגשרים בנויים מאבנים מסותתות ומקושטים במעקים מסוגננים. מכל אחד מהגשרים נשקף נוף ייחודי.

במרכז הסוללה סמוך לגשר יָאדִי מצוי ביתן ריבועי בגובה קרוב ל-5 מטרים שגגו דמוי פירמידה. בתוך הביתן מוצבת אסטלת אבן על בסיס ריבועי בגובה 2.56 מטרים, ברוחב 1.05 מטרים ובעובי 22 סנטימטרים. חלקה העליון של האסטלה מקושט מכל הצדדים בתבליטים של עננים ודרקונים. בחזית האסטלה חרות בכתב ידו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג התיאור "שחר על סוללת סו באביב". האסטלה הוצבה לאחר ביקור הקיסר במקום ב-1699. בגב האסטלה ובצדדיה חרותים שירים שכתב נכדו, הקיסר צ'יינלונג, בשנים 1751, 1754 ו-1762.

בשני צדי הסוללה נטועים לסירוגין עצי אפרסק וערבה בוכייה. שני העצים פורחים באביב, הערבה בירוק והאפרסק באדום.

המקור לשם הפיוטי הוא הנוף הנשקף מהסוללה בתקופת האביב בשעות השחר, כשערפילי הלילה עדיין לא התפוגגו. ראשית, הסוללה עצמה, ששת הגשרים שעליה, וביתן האסטלה, כמו גם פריחת עצי האפרסק והערבה הבוכייה, ושנית הנוף הנשקף ממנה: כל שטח האגם ממערב וממזרח. במערב, האגם המערבי הפנימי וההרים מעבר לו, במזרח, האגם החיצוני ושלושת האיים שבו ופסגות ההרים מצפון ומדרום.^[29]

לוטוס נע ברוח בגן המתפתל

לוטוס נע ברוח בגן המתפתל

"לוטוס נע ברוח בגן המתפתל" (曲院風荷, בפין-יין Qūyuàn fēnghé) הוא אתר המשתרע על שטח של 600 מ"ר, הכולל שרידים של גן קדום, וצמחי לוטוס הצפים על פני המים. האתר שוכן 22 מטרים מערבית לקצה הצפוני של סוללת סו בקרבה לגשר קְווָאחונְג (30°15′11″N 120°07′52″E). האתר שוכן במקום שבו זורמים לאגם מי מעיין גִ'ינְשָׁגְ'ייֵן (金沙涧, בפין-יין Jīnshājiàn, מילולית ערוץ חולות הזהב), המעיין הגדול ביותר הזורם לאגם.^[30] במקור, בתקופת שושלת סונג הדרומית, היה כאן יקב ממשלתי שהיה קרוי "גן היין", שכלל חלקה סמוכה של לוטוס. היקב נסגר עם תום תקופת שושלת סונג, והמקום הוזנח עד שהגיע הקיסר קאנגשי למקום ב-1699. במקום היקב הוקם גן שכונה הגן המתפתל (המילה ליין נהגית בסינית באופן דומה).

העונה המומלצת לביקור באתר היא הקיץ בעת פריחת הלוטוס. האלמנטים הנופיים באתר זה כוללים את הגן, הביתנים, אסטלת האבן ומבנים נוספים על גדת האגם צפונית לגשר קְווָאחונְג. אלמנטים אלו נוצרו החל מתקופת הקיסר קאנגשי ועד תקופת הקיסר צ'יינלונג (המאות ה-17 וה-18) משושלת צ'ינג, וכן חלקת הלוטוס באגם יְוֵּ'חוּ (Yuehu), החלק הצפוני ביותר באגם המערבי שממערב לסוללת סו. מהאתר נשקף אגם יְוֵּ'חוּ, סוללת גִ'ינְשָׁה שתוחמת אותו מדרום וגשר יוּ'דָה (Yudai) בעל שלושת המפתחים שבמרכזה, וההרים שבמערב.

הגן המתפתל היה גן מסורתי קטן מתקופת שושלת צ'ינג שהוזנח עם השנים ונותרו ממנו שרידים, ויסודות של הבניינים שנהרסו, והביתן המכיל את אסטלת האבן. צורת הביתן ריבועית וגובהו קרוב ל-5 מטרים בתוך הביתן מוצבת אסטלת אבן על בסיס ריבועי בגובה 2.33 מטרים, ברוחב 1.12 מטרים ובעובי 22 סנטימטרים. חלקה העליון של האסטלה אבד. בחזית האסטלה חרות התיאור "לוטוס נע ברוח בגן המתפתל" בכתב ידו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג. האסטלה הוצבה לאחר ביקור הקיסר במקום ב-1699. בגב האסטלה ובצדדיה חרותים שירים שכתב נכדו, הקיסר צ'יינלונג, בשנים 1751, 1754 ו-1762.^[31] התיאור שכתב קאנגשי היה עיוות של השם המקורי (麯院荷风, בפין-יין Qūyuàn héfēng) והתוספת שכתב צ'יינלונג מבקשת להתעלם מטעות זו, אבל בדיעבד הטעות של קאנגשי השתרשה ושמו האתר בימינו מבוסס על טעות זו.^[30]

ירח סתיו מעל האגם הרוגע

ירח סתיו מעל האגם הרוגע

"ירח סתיו מעל האגם הרוגע" (平湖秋月 בפין-יין Pínghú qiūyuè) הוא אתר המשתרע על שטח של 1,600 מ"ר בפינה הדרום מזרחית של גבעת גושן, והצד הדרומי של הקצה המערבי של סוללת באי (30°15′16″N 120°08′29″E). מפינה זו נשקף נוף פנורמי של האגם החיצוני מצדו הצפוני, כשהעונה המומלצת לצפייה היא (כאמור בשם האתר) בליל ירח מלא בסתיו שאז מי האגם הם הרגועים ביותר. במקור, כשנקבע השם בתקופת שושלת סונג, הכוונה הייתה לצפייה מתוך סירה. השינוי חל עם בואו של הקיסר קאנגשי ב-1699 והוא קיבע את מיקומו הנוכחי של האתר.

האלמנטים הנופיים באתר זה כוללים את "הגן על פני המים", ביתן לקליגרפיה קיסרית ובימת הצפייה באגם, ביתן האסטלה והאסטלה שבתוכה, ביתן גל הירח והגשרים המחברים בין כל המבנים, וכן הצמחייה באתר. מהאתר נשקף האגם החיצוני, שלושת האיים, ההרים שבמערב ובדרום והמדרון הדרומי של הר גושן. הגן על פני המים הוא בעצם בריכה ריבועית התחומה בקיר מצדה צפוני ובביתן לקליגרפיה קיסרית מצדה הדרומי. הביתן הוא מבנה בן שתי קומות בגובה 10.8 מטרים. המבנה פתוח לדרום (אל האגם), מחובר להר גושן בגשר החוצה את בריכת הגן על פני המים ומחובר משני צדדיו בגשרים לשני הביתנים שהוזכרו. שלוחה מצדו הדרומי יוצרת בימת צפייה באגם. צורת הביתן המכיל את אסטלת האבן ריבועית, וגובהו 5.6 מטרים. אסטלת אבן היא שחזור מ-1980 של האסטלה המקורית. האסטלה ניצבת על בסיס ריבועי. בחזית האסטלה חרות בכתב ידו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג התיאור "ירח סתיו מעל האגם הרוגע". האסטלה המקורית הוצבה לאחר ביקור הקיסר במקום ב-1699. ביתן יְוֵּ'בָּוֹ (Yuebo - "גל הירח") שוכן מערבית לביתן לקליגרפיה קיסרית והוקם במקור ב-1699. הביתן פונה למזרח וכיום יש בו כיסאות לצפייה באגם. הצמחייה באתר כולל לוטוס באגם, עצי אוסמנטוס ומאלוס (Malus) וערבה בוכייה בחוף.^[32]

שאריות שלג על הגשר השבור

פריחת הלוטוס בסמוך לגשר השבור

"שאריות שלג על הגשר השבור" (斷橋殘雪, בפין-יין Duàn qiáo cánxuě) הוא אתר המשתרע על שטח של 26 דונם סמוך לגשר המכונה "הגשר השבור" (גשר דְווָאן) בקצה המזרחי של סוללת באי (בָּאי) בצפון האגם (30°15′39″N 120°08′49″E). סוללת באי מקשרת בין האי הר גושן (הגבעה הבודדה) לבין הפינה הצפון מזרחית של גדת האגם, והיא מחלקת את האגם לחלק צפוני ודרומי. אורכה 987 מטרים, רוחבה 33 מטרים, והיא מרוחקת 500 מטרים מהחוף הצפוני של האגם וכ-2,000 מטרים מהחוף הדרומי. מיקומו של הגשר השבור מאפשר צפייה על החלקים הצפונים והדרומיים של האגם, כשהזמן המומלץ לצפייה הוא בחורף כשהאגם מכוסה שלג.

מקור שם הגשר אינו ידוע, ייתכן כי הוא קרוי על שם משפחה מקומית בשם דְווָאן או בשל העובדה שהפשרה חלקית של שלג על הגשר יוצרת את האשליה שהוא שבור. הגשר הוא אחד האתרים הידועים ביותר באגם המערבי בעיקר משום ששימש רקע לאחת מארבע אגדות העם הידועות ביותר בסין, אגדת הנחש הלבן.^[33] הגיבור והגיבורה באגדה נפגשו בפעם הראשונה על גשר זה. הגשר נבנה לראשונה בתקופת שושלת טאנג (לפני המאה ה-7) ועבר שיפוצים רבים מאז. הגשר הנוכחי בנוי מאבנים. אורכו 8.8 מטרים, רוחבו 8.6 מטרים והוא נשען על קשת חצי עגולה שמפתחה 6.1 מטרים.

האלמנטים הנופיים באתר זה כוללים את הגשר השבור, ביתן האסטלה והאסטלה שבתוכה, הביתן שעל שפת המים בקצה הצפוני של הגשר שנבנה בתקופת קאנגשי, דרך שְׁהָאן, שהייתה פעם הדרך העיקרית בין האגם לעיר, סוללת באי וגשר גִ'ינְדָאי (Jindai), וכן הצמחייה באתר הכוללת עצי אפרסק וערבות על הסוללה ולוטוס באגם. מהאתר נשקף נוף האגם דרומית (האגם החיצוני) וצפונית (האגם הפנימי הצפוני) לסוללה, הר גושן והר גֶלִינְג (Geling).

צורת ביתן האסטלה משושה בעל גג מחודד וגובהו 4.6 מטרים. בתוך הביתן מוצבת על בסיס ריבועי אסטלת אבן, שחזור מ-1977 של האסטלה המקורית. בחזית האסטלה חרות בכתב ידו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג התיאור "שאריות שלג על הגשר השבור".

סוללת באי (白堤, בפין-יין: Bái Dī) הוקמה בתקופת שושלת טאנג, והייתה הדרך היחידה שחיברה בין הר גושן וחוף האגם. שמה הנוכחי ניתן לה בתקופת שושלת צ'ינג לזכרו של המשורר ומושל העיר האנגג'ואו בָּאי ג'וּ'יִי. אורכה הנוכחי של הסוללה 987 מטרים, רוחבה 33 מטרים ולאורכה שתולים לסירוגין 450 עצי אפרסק וערבה בוכייה.

גשר גִ'ינְדָאי הוא הגשר בקצה המערבי של סוללת באי. הגשר הראשון שנבנה במקום היה קרוי גשר הָאנְבִּי, והוא הוקם בתקופת שושלת סונג. בתקופת הקיסר ואן-לי משושלת מינג (המאה ה-16) נבנה גשר עץ שכונה גשר גִ'ינְדָאי (אבנט הברוקד). בתקופת הקיסר קאנגשי (המאה ה-17) נבנה הגשר באבן על מפתח קשתי.^[34] הגשר הנוכחי נבנה ב-1941 וחופה בלבנים בשנות ה-50 של המאה ה-20.^[35]

צפייה בדגים באגם פרחוני

צפייה בדגים באגם פרחוני

"צפייה בדגים באגם פרחוני" (花港觀魚, בפין-יין: Huāgǎng guānyú) הוא אתר המשתרע על שטח של 2.5 דונם מערבית לחלקה הדרומי של סוללת סו בין גשר יִינְגְבָּוֹ לגשר סְווֹלָאן (30°14′04″N 120°08′14″E). בתקופת שושלת סונג הדרומית היה האתר חווילה של הסריס לוּ יוּ'נְשֶׁנְג (Lu Yunsheng) והשם הפיוטי מתייחס לבריכה מוקפת הפרחים בחווילה ולמיני הדגים הנדירים שבה. האתר הוזנח בשלהי תקופת שושלת סונג הדרומית, ושופץ בעקבות ביקורו של הקיסר קאנגשי במקום ב-1699. נבנו ביתנים, מסלעות ובריכת נוי ובה דגים.

האלמנטים הנופיים באתר זה כוללים את הגן, בריכת הדגים, המסלעות, ביתן הסחלבים (牡丹亭) וביתן האסטלה והאסטלה שבתוכה, כולם נבנו בתקופת הקיסרים קאנגשי וצ'יינלונג, וכן כמה אלפי דגי קרפיון צבעוני בבריכה והצמחייה באתר, הכוללת צמחי מים ועצי אפרסק. לציון מיוחד ראוי גן פרחי האדמוניות, הנחשב לאתר הראשון במעלה מסוג זה באזור.^[36] מהאתר נשקף נוף האגם הפנימי המערבי, ההרים שמדרום לאגם וסוללת סו הנטועה עצי אפרסק וערבות בוכיות.

אל האתר מוביל גשר שטוח מסוללת סו. הבריכה שוכנת בצפון האתר. אורכה 30 מטרים, רוחבה 23 מטרים ושטחה 708.4 מטרים רבועים. צורת ביתן האסטלה ריבועית, ובתוכו מוצבת על בסיס ריבועי אסטלת אבן, שחזור מ-1980 של האסטלה המקורית. בחזית ובגב האסטלה חרות בכתב ידו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג התיאור: "צפייה בדגים באגם פרחוני".^[37]

זהבנים שרים בערבי הנחל

אסטלת "זהבנים שרים בערבי הנחל"

"זהבנים שרים בערבי הנחל" (柳浪聞鶯, בפין-יין: Liǔlàng wényīng) הוא אתר המשתרע על שטח של 5.4 דונם, 50 מטרים צפונית למקדש המלך צְ'ייֵן במזרח הגדה הדרומית של האגם (30°14′46″N 120°09′11″E). בתקופת שושלת סונג הדרומית היה האתר גן ג'וּ'גִ'ינְג (聚景园, בפין-יין Jù jǐng yuán,- גן אוסף הנופים), גן שנבנה בהוראת הקיסר שְׂיָאודְזונְג (孝宗, בפין-יין Xiàozōng, שלט 1189–1194) מחוץ לשער צִ'ינְגְבָּוֹ (清波门, בפין-יין Qīngbō mén), אחד מהשערים במערב העיר. מקור השם בשירת ציפורי השיר ממשפחת הזהבניים בערבות הבוכיות שבגן. האתר הוזנח בשלהי תקופת שושלת סונג הדרומית, ושופץ בעקבות ביקורו של הקיסר קאנגשי במקום ב-1699.

האלמנטים הנופיים באתר זה כוללים את ביתן האסטלה והאסטלה שבתוכה, כולם נבנו בתקופת הקיסרים קאנגשי וצ'יינלונג, הצמחייה באתר הכוללת ערבות, וציפורי השיר. מהאתר נשקף נוף האגם החיצוני וההרים שמדרום, מצפון וממערב לאגם.

ביתן האסטלה שוכן כ-60 מטרים מהבריכה שבחזית מקדש המלך צְ'ייֵן. צורתו ריבועית, ובתוכו מוצבת על בסיס ריבועי אסטלת אבן, שחזור מ-1980 של האסטלה המקורית. בחזית ובגב האסטלה חרות בכתב ידו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג התיאור "זהבנים שרים בערבי הנחל".^[38] התקופה המומלצת לביקור באתר היא באביב שאז מלבלבות הערבות הבוכיות ונשמעת שירתם של הזהבנים. בלילות הקיץ נערכים במקום מסיבות שירה וריקודים.^[39]

שלוש בריכות משקפות את הירח

"שלוש בריכות משקפות את הירח" (三潭印月, בפין-יין: Sāntán Yìnyuè) הוא אתר המשתרע על שטח של 76.7 דונם באי "יִינְגְג'וֹאוּ הקטן" (小瀛洲, בפין-יין: Xiǎo yíng zhōu) בדרום מערב האגם החיצוני ובמים שמדרום לאי (30°14′28″N 120°08′27″E). מקור השם בשלוש פגודות מתקופת שושלת סונג שהוקמו במטרה לסמן אזור אסור בשתילה והשם התייחס לבבואתן במים באור הירח. הפגודות הוזנחו והתמוטטו. בעקבות מיזמים של דליית הטין מהקרקעית בתחילת המאה ה-17, בתקופת שושלת מינג, נקבעו תצורת האי כגן על פני המים בדמות התו הסיני "田" (טיאן, מילולית "שדה"), בתוספת שלוש הפגודות במים מדרום לאי. שם האי משקף את שמו של אי מיתולוגי שמלומדים מתקופת ממלכת צ'י (תקופת המדינות הלוחמות) האמינו כי קיים בים מזרח סין.^[40] המקום עבר שיפוץ משמעותי בתקופתם של הקיסרים קאנגשי וצ'יינלונג משושלת צ'ינג ונשמר מאז. ייחודו של האתר במבנה האי היוצר "אגמים בתוך אגם", הצמחייה העשירה הכוללת ערבה בוכייה, לוטוס, אדר והיבסקוס (Hibiscus mutabilis), והפגודות שבשעת לילה נוהגים להדליק בהם נרות, ושיחד עם הירח המלא המשתקף במים יוצרים אפקט מיוחד.

האלמנטים הנופיים באתר זה כוללים את האי "יִינְגְג'וֹאוּ הקטן", המגדלים, המרפסות, הביתנים, הגשרים אסטלות האבן ואלמנטים נוספים השייכים לגן, והצמחייה והדגים שבבריכות הפנימיות והפגודות במים שמדרום לאי. מאתר נשקפים האגם החיצוני, האיים האחרים שבאגם, סוללת סו והר גושן.

אחת משלוש הפגודות שנתנו לאתר את שמו

האי בנוי בדמות התו הסיני "田" כאשר אורך הסוללה החיצונית 928 מטרים ורוחבה 26 מטרים. במרכז מצוי אי סגלגל בשטח של 2,446 מטרים רבועים. הציר העיקרי הוא מצפון לדרום ולאורכו המבנים שעל האי, כאשר הציר ממזרח למערב הוא סוללה מחברת ברוחב של 5.8 מטרים ובאורך 232 מטרים.

מכלול המבנים על האי הבנוי על הציר צפון דרום ובמים הוקם לראשונה בשלהי תקופת שושלת מינג (תחילת המאה ה-17) ושופץ בתקופת הקיסר יונגג'אנג משושלת צ'ינג (תחילת המאה ה-18). המבנים על האי מדרום לצפון הם:

• שלוש הפגודות - שריד מתקופת שושלת מינג שהוצבו במים על קדקודיו של משולש דמיוני שווה-צלעות, כשאורך כל צלע 62 מטרים. חלקה המרכזי של הפגודה בנוי ככדור שקוטרו 92 סנטימטרים, וסך כל גובה הפגודה 2.32 מטרים. פגודות אלו מאוירות על צדו האחורי של שטר כסף בן יואן אחד.
• ביתן ווֹשִׂינְשְׂיָאנְגְיִין (Woxinxiangyin - ביתן הקונצנזוס שבשתיקה), נבנה בתקופת שושלת צ'ינג והוא מבנה בעל גג אופייני לתקופה. מהביתן ניתן לצפות בפגודות שבמים. מהביתן מוביל גשר מתפתל צפונה אל ביתן האסטלה הקיסרית.
• ביתן האסטלה הקיסרית - ביתן בעל גג פירמידה משושה שנועד להגן על רפרודוקציה מ-1979 של האסטלה שבה מלפנים ומאחור חקוק בכתב ידו של קאנגשי "שלוש בריכות משקפות את הירח".
• ביתן נָאנְשׁוּ (Nanshu) - מבנה ריבועי מעץ השוכן במרכז האי בעל גג טיפוסי לשושלת צ'ינג המכוסה ברעפים ירוקים. נבנה בתקופת הקיסר יונגג'אנג משושלת צ'ינג ושופץ אחר-כך.
• מכלול המבנים בצפון האי - נבנו לראשונה בתקופת הקיסר גואנגשו משושלת צ'ינג (שלהי המאה ה-19) וכוללים את הביתנים: וָאנְדְזְה (Wanzi), טִינְגְטִינְג (Tingting), וקָאיְוָאנְג (Kaiwang). משמאל להם מקושרים בגשרים מתפתלים נמצאים מקדש הקדושים וההיכל הראשי. דרומית למקדש יש בריכה ומסלעה.^[41]

שתי פסגות חודרות מבעד לעננים

"שתי פסגות חודרות מבעד לעננים" (雙峰插雲, בפין-יין: Shuāng fēng chā yún) מתייחס לשתי הפסגות הגבוהות ביותר, הצפונית (בֵּייגָאו - 北高峰, בפין-יין: Běi gāofēng) בגובה 314 מטרים, והדרומית (נָאנְגְאָו - 南高峰, בפין-יין: Nán gāofēng),^[42] בהרים שממערב לאגם ונקודת התצפית עליהם מגשר חונְגְצ'וּן (Hongchun)‏ (30°15′11″N 120°07′34″E). המרחק בין שתי הפסגות הוא 5 קילומטרים, ועל כל פסגה הייתה פעם פגודה מתקופת שושלת סונג הדרומית. בימים מעוננים או מעורפלים אפשר היה לצפות מהאגם כיצד קצות הפגודות מציצות מעל לעננים ומכאן שם האתר. שתי הפגודות התמוטטו בתקופת שושלת צ'ינג. הקיסר קאנגשי ביקר במקום ב-1699 ולכבוד הביקור הוצבה במקום אסטלה עם שם האתר בתוך ביתן.

הנוף הכלול באתר הוא נוף ההרים הנשקפים מכמה נקודות באגם: גשר חונְגְצ'וּן, גשר וָאנְגְשָׁאן בסוללת סו והר פֶנְגְחְוָאנְג ונוף האגם הנשקף מפסגות ההרים.

14 מטרים מגשר חונְגְצ'וּן הוצבה ב-1980 אסטלת אבן המשחזרת את האסטלה המקורית מתקופת הקיסר קאנגשי ובה הכתובת "שתי פסגות חודרות מבעד לעננים". האסטלה הוצבה בתוך ביתן מבטון בעל גג משושה בסגנון שושלת צ'ינג.^[43]

פגודת לֵייפֶנְג בזוהר השקיעה

פגודת לֵייפֶנְג בזוהר השקיעה

"פגודת לֵייפֶנְג בזוהר השקיעה" (雷峰夕照) הוא אתר המשתרע על שטח של 132 דונם בסמוך להר שִׂיגָ'או בחוף הדרומי של האגם המערבי (30°14′02″N 120°08′42″E). מקור השם בצללית הפגודה הבולטת על הפסגה בשעת הדמדומים על רקע השמים האדמדמים, במיוחד כפי שהיא נצפית מגשר צָ'אנְגְצְ'יָאו (Changqiao). האתר מפורסם ברחבי סין כרקע לסיפור האהבה "סיפורו של הנחש הלבן", אחת מאגדות העם הידועות ביותר בסין.^[33]

פגודת לֵייפֶנְג (雷峰塔, בפין-יין Léi Fēng Tǎ – "פגודת הפסגה הרועמת"), האלמנט הבולט ביותר באתר, נבנתה בשנת 977, בתקופת ממלכת ווּיְוֵּ'ה (שלטה 907–978), על מרכז הרכס של הר שִׂיגָ'או (夕照, בפין-יין Xìzhào - "שקיעת החמה"). בתקופת שושלת מינג עלו באש מזחילות העץ, והפגודה נותרה במצבה ההרוס למחצה. במשך שנים רבות דמתה הפגודה למגדל. הפגודה המקורית התמוטטה ב-1924, וב-2002 הוקמה פגודה חדשה באתר שבו התמוטטה פגודת לֵייפֶנְג המקורית. הפגודה החדשה היא מבנה מתומן בן חמש קומות וגובהו, כולל הצריח, כ-72 מטרים. הפגודה היא אחד האתרים הפופולריים באזור האגם ויש בה מעליות המאפשרות לתיירים תצפית נרחבת על האגם.^[44]

פגודת לֵייפֶנְג, יחד עם פגודת בָּאוצ'וּ בצד הנגדי של האגם, מהווים את הסמלים שנתנו להאנגג'ואו את הכינוי "הממלכה הבודהיסטית של דרום מזרח אסיה" בתקופת חמש השושלות, התקופה שבה פרח הבודהיזם באזור האגם המערבי.

אלמנטים נוספים באתר כוללים את הר שִׂיגָ'או, ביתנים, האסטלה הקיסרית מתקופת הקיסר קאנגשי, הצמחייה הכוללת כמה מינים של חזרן ועצי אורן ותשתית מודרנית שהוקמה במטרה לשמר את האתר ולאפשר את הביקור בו. הנוף הנשקף מהאתר כולל מרבית נוף האגם המערבי וההרים שממערב מצפון ומזרח לאגם.

חפירות ארכאולוגיות חשפו את האתר שהיה פעם גן קיסרי 93 מטרים מערבית מאתר הפגודה המקורית. בחפירות נתגלה שער הכניסה, יסודות למבנים, והדרך שהובילה לגן.^[45]

13 מטרים מזרחית מהכניסה הוצבו אסטלות המציינות את ביקוריהם של הקיסרים קאנגשי וצ'יינלונג במקום בשנים 1699 ו-1751 בהתאמה. ב-2002 שוחזרו שתי האסטלות והם מוצבות בביתנים מתומנים בעלי מזחילות כפולות וגג מחודד בסגנון צ'ינג.^[46]

פעמון הערב מצלצל על הר נָאנְפִּינְג

שחזור האסטלה של קאנגשי שבה כתוב "פעמון הערב מצלצל על הר נָאנְפִּינְג"

"פעמון הערב מצלצל על הר נָאנְפִּינְג" (南屏晚鐘, בפין-יין Nánpíng Wǎnzhōng) הוא אתר המשתרע על שטח של 39 דונם על הר נָאנְפִּינְג בחוף הדרומי של האגם המערבי (30°13′51″N 120°08′40″E). מקור השם בפעמון של מקדש גִ'ינְגְצְה (净慈寺, בפין-יין: Jìngcí sì – "מקדש טוב הלב המטוהר") שעל המדרון הדרומי של ההר, שאת צליליו אפשר לשמוע ברחבי האגם. זהו ככל הנראה האתר העתיק ביותר מבין העשרה משום שגָ'אנְג דְזֶדְווָאן (張擇端, בפין-יין: Zhāng Zéduān‏; 1145-1085), אחד הציירים הידועים ביותר משלהי תקופת שושלת סונג הצפונית, יצר ציור המכונה "פעמון הערב מצלצל על הר נָאנְפִּינְג".

מקדש גִ'ינְגְצְה (הוקם בשנת 954) ומקדש לִינְגְיִין שבצפון האגם הם האתרים העיקריים לביצוע טקסים בודהיסטיים באזור שהיה מכונה "הממלכה הבודהיסטית של דרום מזרח אסיה" בתקופת חמש השושלות, התקופה שבה פרח הבודהיזם באזור האגם המערבי. צלילי צלצול פעמון הערב הגדול נישאים על פני האגם ומהדהדים כשהם פוגשים בהר גֶלִינְג ונוצר אפקט של צליל ארוך ומהדהד. תושבי האנגג'ואו מגיעים לאתר על מנת לצלצל בפעמון בערב השנה הסינית החדשה על מנת לקבל את השנה החדשה.

האלמנטים הנופיים באתר זה כוללים את הר נָאנְפִּינְג, מקדש גִ'ינְגְצְה, פעמון הארד של המקדש, ביתן האסטלה והאסטלה שבתוכה, שנבנו בתקופת הקיסרים קאנגשי וצ'יינלונג, וכן הצמחייה באתר הכוללת עצי אורן, ברושים, חזרן ולוטוס הגדל ב"בריכה לשחרור בעלי חיים בשבייה" שבשטח המקדש. מהאתר נשקף נוף ההרים שסביב הר נָאנְפִּינְג.

מקדש גִ'ינְגְצְה הוקם במקור בשנת 954 ונהרס ונבנה פעמים רבות מאז. המבנים הנוכחיים הם מתקופת שושלת צ'ינג. גם פעמון הארד נפגע ונוצק מחדש בפעמים שהמקדש נפגע. הפעמון הנוכחי נוצק ב-1984 כשאת המימון לבנייתו תרמו בודהיסטים מיפן. הפעמון שוקל כעשרה טון, גובהו 3.6 מטרים וקוטרו בבסיס 2.3 מטרים ועל דפנותיו חרותים 68,000 הסימנים של סוטרת הלוטוס. כל הקשה יוצרת רטט הנמשך קרוב לשתי דקות.^[47] 17 מטרים מזרחית מהכניסה למקדש גִ'ינְגְצְה הוצבה אסטלה המציינת את ביקורו של הקיסר קאנגשי במקום ב-1699. ב-2002 שוחזרה האסטלה, והיא מוצבת על מסד ריבועי ועליה חרות בכתב ידו של קאנגשי שם האתר. האסטלה מוצבת בביתן עץ משושה בעל גג מחודד בסגנון צ'ינג. על העמודים הריבועיים של הביתן חקוקים חרוזים מתקופת שושלת צ'ינג ועד תקופת הרפובליקה של סין. 70 מטרים מזרחית לאולם הראשי של מקדש גִ'ינְגְצְה הוקמה פגודה בגובה 3.8 מטרים כמצבה לנזיר ז'וּגִ'ינְג (如净, בפין-יין: Rújìng), אב המנזר של מקדש גִ'ינְגְצְה שנערץ ביפן על ידי המאמינים בזרם הסוטו של הזן בודהיזם, שמייסד הזרם היה מתלמידיו.^[48]

אתרים ומונומנטים היסטוריים

במשך אלף השנים שעברו מאז שממלכת ווּיְוֵּ'ה הקימה את בירתה בהאנגג'ואו והפכה את האזור למרכז בודהיסטי בדרום מזרח סין, נבנו על גדות האגם ועל ההרים סביבו מבני תרבות רבים הקשורים לזרמים הדתיים העיקריים בתרבות סין: קונפוציוניזם, בודהיזם וטאואיזם או שנועד לסמן מאורעות היסטוריים חשובים. האתרים כוללים: פגודות, מקדשים, מנזרים, פסלי אבן, שרידים של שער העיר, ארמונות וספריות. מתוך למעלה ממאה מבנים או מקבצי מבנים נכללו ארבעה עשר באתר המורשת.

אתרים בודהיסטיים

פגודת בָּאוֹצ'וּ

מתוך עשרות האתרים הקשורים לבודהיזם סביב האגם כלולים באתר המורשת העולמית האתרים הבאים:

• פגודת בָּאוֹצ'וּ (保俶塔, פין-יין: Bǎochù tǎ) - מבנה בודהיסטי השוכן על הר בָּאושְׁה (宝石山, בפין-יין Bǎoshí shān – "גבעת האבן היקרה") בקצה הצפון מזרחי של האגם המערבי (30°15′48″N 120°08′36″E). הפגודה המקורית נבנתה בשנת 976, בשנה הראשונה לשלטונו של טָאיְדְזונְג (שלט 976–997) משושלת סונג הצפונית. הבניין המקורי היה עשוי אבן ועץ ונהרס ונבנה מספר פעמים. המבנה הנוכחי הוקם ב-1933. המבנה משושה, בן שבע קומות וגובהו 45.3 מטרים.^[49]
• פגודת לֵייפֶנְג (雷峰塔, פין-יין: Léifēng tǎ) מבנה בודהיסטי השוכן על הר שִׂיגָ'או בחוף הדרומי של האגם המערבי (30°14′02″N 120°08′42″E). הפגודה המקורית נבנתה בשנת 977, בשנה השנייה לשלטונו של טָאיְדְזונְג (שלט 976–997) משושלת סונג הצפונית והיא הייתה הפגודה הבודהיסטית המתומנת הגדולה ביותר בסין. היא התפרסמה כרקע לסיפור האהבה "סיפורו של הנחש הלבן", אחת מאגדות העם הידועות ביותר בסין, וכאלמנט הבולט באתר הנוף פגודת לֵייפֶנְג בזוהר השקיעה. בתקופת שושלת מינג עלו באש מזחילות העץ והפגודה נותרה במצבה ההרוס למחצה ובמשך שנים רבות דמתה למגדל. לאחר שעמדה על תילה קרוב ל-1,000 שנים התמוטטה הפגודה המקורית ב-1924. הפגודה המוצבת כיום באתר היא שחזור מ-2002, מבנה מתומן בן חמש קומות שגובהו כ-72 מטרים, מתוכם כ-50 מטרים הגוף וכ-18 מטרים הצריח.^[50] קוטר הגוף המתומן של הפגודה המקורית הוא 25 מטרים והשרידים שנותרו ממנה הם בגובה 3 עד 5 מטרים בלבד וכוללים את הבסיס, הפרוזדור בקומה הראשונה, הקיר הפנימי, התא המרכזי והחדר המרובע שמתחת לקרקע. חפירות באתר חשפו חפצי ערך מכסף, זהב, ירקן ונחושת ושרידי מבנים נוספים סמוכים דוגמת אכסניה מתקופת שושלת סונג הדרומית.^[51]

פגודת בָּאוצ'וּ יחד עם פגודת לֵייפֶנְג בצד הנגדי של האגם, הן בין הדוגמאות הבולטות ביותר למקור הכינוי "הממלכה הבודהיסטית של דרום מזרח אסיה" שניתן לעיר האנגג'ואו בתקופת חמש השושלות.

פגודת לְיוֹחֶה

הפסלים על פסגת פֵיילָאיְפֶנְג

• פגודת לְיוֹחֶה ( 六和塔, בפין-יין: Liùhé tǎ, מילולית "פגודת שש ההרמוניות") - מבנה בודהיסטי השוכן על פסגת יְוֵּ'לוּן (月轮山, בפין-יין: Yuèlún Shān) על הגדה הצפונית של הנהר צ'יינטאנג, כשלושה קילומטרים דרומית לחוף הדרומי של האגם המערבי (30°11′54″N 120°07′36″E). הפגודה המקורית נבנתה ב-970 (והיא קודמת לכן ב-7 שנים לפגודת לֵייפֶנְג) על ידי מלך מממלכת ווּיְוֵּ'ה על גדות הנהר צ'יינטאנג במטרה לבקש את חסדי השמים בהתמודדות עם שיטפונות הנהר. הפגודה נהרסה ונבנתה כמה פעמים. בסיס הפגודה הנוכחית הוא ממבנה אבן ב-1164 בתקופת שושלת סונג הדרומית, מזחילות העץ הן מ-1899, משלהי שושלת צ'ינג, והגג המחודד הוא משיפוץ גדול שנעשה ב-1334 בתקופת שושלת יואן. צורת הפגודה מתומנת והיא פונה דרומה. הפגודה משתרעת על שטח של 946 מ"ר, גובהה 59.89 מטרים ויש בה 13 קומות מבחוץ, הודות למזחילות מזויפות, בפועל יש בה שבע קומות. הקירות הפנימיים והתקרות מכוסים בציורי נוף ובעלי חיים, אמתיים ומיתולוגיים.^[52]
  מקדש קָאיְחְווָה (开化寺, בפין-יין: Kāihuà sì) כלול גם הוא באתר. המקדש נחשף בחפירות ארכאולוגיות בשנת 2008. הוא משתרע על שטח של 130 מ"ר ונתגלו בו שרידים מתקופת שושלת סונג הדרומית ועד תחילת המאה ה-20.^[53]
• מקדש גִ'ינְגְצְה (淨慈寺, פין-יין: Jìngcí Sì) - מכלול מבנים בודהיסטי השוכן על המדרון הדרומי של הר נָאנְפִּינְג (30°13′51″N 120°08′40″E). המקדש הוקם בשנת 954 בתקופת מממלכת ווּיְוֵּ'ה ונחשב לאחד המקדשים החשובים מבין שלוש מאות המקדשים שנבנו אז סביב האגם. מאז נבנה מחדש ושופץ כמה פעמים. המכלול כיום הוא מתקופת שושלת צ'ינג. שטחו כ-19,000 מ"ר, והוא בנוי לאורך ציר מרכזי מצפון לדרום. הכניסה הראשית בצפון דרך קיר מקושט, אחריו בריכה המכונה "בריכה לשחרור בעלי חיים משבייה", ואחר-כך שלוש חצרות. החצר הראשונה כולל את אולם הכניסה, האולם הראשי ומגדלי התוף והפעמון משני הצדדים. החצר השנייה כולל את היכל סָאנְשֶׁנְג והשלישית את היכל סרירה. הפעמון שבמגדל הפעמון הוא העתק של הפעמון המקורי, הוא עשוי מארד ונוצק ב-1984 מתרומות של בודהיסטים מיפן. גובהו 3 מטרים, קוטרו 2.3 מטרים ומשקלו מעל ל-10 טון. כל הקשה עליו יוצרת צליל עמוק שנמשך כשתי דקות ששימש מקור לתיאור האתר כפעמון הערב מצלצל על הר נָאנְפִּינְג.^[54]
• מקדש לִינְגְיִין (靈隐寺, פין-יין: Língyǐn Sì – מילולית "מקדש מפלט הנשמה") - מכלול מבנים בודהיסטי השוכן על המדרון הדרומי של פסגת בֵּייגָאו (北高峰, בפין-יין: Běigāo fēng) (30°14′34″N 120°05′49″E). זהו מכלול המבנים הבודהיסטי הראשון שהוקם באזור האנגג'ואו. על פי האגדה הוא נבנה ב-326, בשנה הראשונה לשלטונו של סְה-מָה צֶ'נְג דִי משושלת ג'ין המזרחית על ידי הנזיר ההודי חְווֵיְלִי (慧理, בפין-יין: Huì lǐ). לשיא גדולתו הגיע המקדש בין המאה העשירית למאה ה-13 כשממלכת ווּיְוֵּ'ה, שהאנגג'ואו הייתה בירתה, הייתה אחת הממלכות הבודהיסטיות העשירות ביותר בדרום מזרח אסיה. גם כיום זהו האתר הבודהיסטי החשוב ביותר באזור האגם המערבי. המקדש עבר שיפוצים משמעותיים במשך השנים. המקדש הנוכחי נבנה מחדש בשלהי תקופת שושלת צ'ינג. ביולי 1949 התמוטטה תקרת האולם המרכזי עקב פעולת טרמיטים שכרסמו את הקורה המרכזית. האולם עבר שיפוץ יסודי בשנות ה-50 של המאה ה-20. המשמרות האדומים גרמו נזק לאתר בתקופת מהפכת התרבות, אבל ג'ואו אנלאי, דאג להגן על המקום.^[55] שטח המקדש 78,670 מ"ר, וכמקובל הוא משתרע לאורך ציר מרכזי מדרום (הכניסה) לצפון. המבנים העיקריים: היכל המלכים השמימיים, היכל בודהה שקיאמוני, שגובהו 33.6 מטרים, והמכיל פסל בודהה מוזהב בגובה 9.1 מטרים על מסד בגובה 10.5 מטרים.^[56] פסל זה, שהוצב בהיכל ב-1956, הוא פסל בודהה העשוי עץ הגדול ביותר בסין.^[55] מבנים נוספים: היכל בודהה בהיאסאג'ייאגורו, ספרייה של כתבי קודש, אולם חְווָאיֵן, ומגדלי התוף והפעמון.^[57]

מקדש גִ'ינְגְצְה שבדרום האגם ומקדש לִינְגְיִין שבצפון האגם הם האתרים העיקריים באזור שבהם מתבצעים טקסים בודהיסטיים.

• הפסלים על פסגת פֵיילָאיְפֶנְג (飞来峰石刻, פין-יין: Fēi lái fēng shíkè מילולית "הפסגה שעפה לכאן") - צמוד למקדש לִינְגְיִין (30°14′20″N 120°05′56″E). בדומה לאתרי פיסול בודהיסטיים אחרים ברחבי סין (מערות לונגמן, מערות יונגאנג ותגליפי הסלע בדאדזו) חצובים בפני הצוק הבנוי אבן גיר, פסלים רבים הקשורים לבודהיזם, או ליתר דיוק לבודהיזם הטיבטי, השוכנים במערות טבעיות או בכוכים מלאכותיים. את הפסלים החלו לחצוב בשנת 951 ותהליך היצירה נמשך מתקופת שושלת סונג ועד תקופת שושלת יואן (המאות ה-13 וה-14). הריכוז הגדול ביותר של הפסלים נמצא לאורך קטע בן 500 מטרים בערוץ לֶנְגְצְ'וֵ'אן, אבל יש גם פסלים חצובים על פסגת פֵיילָאיְפֶנְג עצמה. בסך הכול נמנו באתר 930 פסלים ב-115 כוכים.^[58][55]

אתרים קונפוציאניים

קברו של יְוֵּ'ה פֵיי

• קבר ומקדש יְוֵּ'ה פֵיי (岳王廟, בפין-יין: Yuèwáng miào) - מכלול מבנים המשתרע על שטח של 15,695 מ"ר למרגלות רכס צִ'ישְׂיָה (栖霞山, בפין-יין: Qīxiá shān) בקצה הצפון מערבי של האגם המערבי, כ-150 מטרים מהגדה הצפונית שלו (30°15′13″N 120°07′49″E).
  יְוֵּ'ה פֵי (岳飛, בפין-יין: Yuè fēi‏; 1142-1103) היה מצביא בצבא שושלת סונג הדרומית שהביס כמה פעמים את צבא שושלת ג'ין היורצ'נית (שמוצאה ממנצ'וריה), לאחר שקודם לכן הביס צבא שושלת ג'ין את צבא שושלת סונג ואילץ את השושלת להעתיק את בירתה דרומה. הצלחותיו הצבאיות עוררו את חששו של הקיסר והוא הורה לו לחזור להאנגג'ואו, שם הוא הועמד למשפט כבוגד והוצא להורג. שמו טוהר אחר-כך והוא הפך בסין סמל לנאמנות לשלטון, וכיבוד הורים כפי שהורה קונפוציוס. זכרו של יְוֵּ'ה פֵי הונצח באמצעות הקמת אנדרטה על קברו ועל קבר בנו שהוצא אף הוא להורג יחד עם אביו ומקדש. המקדש נבנה לראשונה ב-1163 ועבר שיפוצים משמעותיים בתקופות שושלות מינג וצ'ינג.^[59] התוכנית הנוכחית של המקדש נקבעה בתקופת שושלת צ'ינג וכוללת מלבד המצבה, זוגות פסלי סוסים, טיגריסים, כבשים ומצביאים בדרך אליה כמקובל בקברים מתקופת שושלת מינג, ושני מבני מקדשים. מול המצבה יש ארבעה פסלי ברזל של הקושרים כנגד יְוֵּ'ה פֵי כשהם בתנוחת כריעה וידיהם קשורות מאחורי גבם.^[60]
• היכל וֶנְלָאן (文澜阁, בפין-יין: Wénlán gé) - מכלול מבנים המשתרע על המדרון הדרומי של האי גושן בצפון האגם המערבי (30°15′12″N 120°08′17″E). המכלול נבנה במקור ב-1784 בהוראת הקיסר צ'יינלונג משושלת צ'ינג במטרה לאחסן את אחד משבעת העותקים של אסופת הספרים הגדולה המכונה "ארבע האוצרות" (四庫全書, בפין-יין: Sì kù quánshū), שכללה כ-10,000 ספרים בתחומים שונים. המכלול כולל גן ובו שתי חצרות, מסלעה, בריכה ואת מבנה העץ הנוכחי בן שתי הקומות של הספרייה ששטחו 852 מ"ר, שחזור מ-1880. אסופת הספרים שהייתה במקום הועברה למוזיאון בהאנגג'ואו.^[61][62]

אתרים טאואיסטיים

• מנזר בָּאופּוּ (抱朴道院, בפין-יין: Bàopǔ dàoyuàn) - מכלול מבנים המשתרע על שטח של 2,000 מ"ר על רכס גֶלִינְג (葛岭山, בפין-יין:Gélǐng shān) בקצה הצפון מזרחי של האגם. המנזר נבנה מחדש במאה ה-17 לזכרו של גֶה חונְג (葛洪, בפין-יין: Gě Hóng‏; 343-283), מלומד טאואיסטי, אלכימאי ואיש מדע ידוע מתקופת שושלת ג'ין, שערך את מחקריו בנושא השיקוי שיבטיח חיי נצח על רכס גֶלִינְג. המנזר כולל שער, ההיכל לקבלת פני בני האלמוות, היכל בָּאופּוּ, היכל חונְגְמֵיי ומבנים רבים נוספים, כמו גם אסטלה לזכרו של גֶה חונְג מתקופת שושלת מינג. על פסגת הר גֶלִינְג הוקמה בימה לצפייה בזריחה שהתפרסמה בתקופת שושלת יואן כאחת מעשר נקודות הנוף של צ'יינטאנג.^[63][64]

מונומנטים היסטוריים

שרידי שער צְ'ייֵנְטָאנְג

• שער צְ'ייֵנְטָאנְג (钱塘门, בפין-יין: Qiántáng mén) - שרידים ארכאולוגיים המשתרעים על שטח של 110 מ"ר בצפון הגדה המזרחית של האגם (30°15′35″N 120°09′13″E). במקור היה כאן שער בחומה שהקיפה את העיר האנגג'ואו. השער נבנה לראשונה ב-1148 בתקופת הקיסר גָאודְזונְג (שלט 1127–1162) משושלת סונג הדרומית. השער היה אחד משלושה שערים שנפתחו למערב אל האגם. הוא נחרב כשהמונגולים כבשו את האנגג'ואו. הוא הוקם מחדש ונשמר עד תחילת המאה ה-20 שאז פורק.^[65] במקום נערכו חפירות ב-2008 שחשפו את יסודות השער ואת שרידי חומת העיר העשויה אדמה נגוחה. כיום זהו אתר תת-קרקעי.^[66]
• הארמון הקיסרי הזמני של שושלת צ'ינג (孤山的清代行宫, בפין-יין: Gū shān de qīng dài xínggōng) - שרידים ארכאולוגיים המשתרעים על שטח של 15,700 מ"ר על המדרון הדרומי של הר גושן בצפון מזרח האגם. במקור זה היה מעונם הזמני של קיסרי שושלת צ'ינג בעת ביקורם בדרום סין. הארמון נבנה ב-1705, השנה ה-44 לשלטונו של הקיסר קאנגשי, וכלל את מבני הארמון על המדרון הדרומי ופארק קיסרי מצפון לו וכיום נותרו ממנו שרידים בלבד: שרידי חומה, שערי הכניסה, והשער המעוטר, וכן החצרות וביתנים הרבים סביבן.^[67] באתר כיום שוכן המוזיאון המחוזי של ג'ג'יאנג.^[68][69]

מונומנטים הקשורים בדמויות ידועות

האגם המערבי מפורסם בתרבות הסינית כאתר המייצג בצורה הטובה ביותר את הנוף התרבותי. מלומדים, סופרים, משוררים וציירים התגוררו במהלך השנים על שפת האגם, והנוף שימש מקור השראה ליצירותיהם. בין היוצרים הידועים: המשורר המתבודד לִין בּוּ (林逋, בפין-יין: Lín bū‏; 1028-967), המדינאי פָאן ג'ונְגְיֵן (范仲淹, בפין-יין: Fàn zhòngyān‏; 1052-989), האציל מחצר קיסרות שושלת מינג יוּ' צְ'ייֵן ( 于謙, בפין-יין: Yú qiān‏; 1457-1398), ואמן הלימודים הסיניים הקלאסיים יוּ' יְוֵּ'ה (俞樾, בפין-יין: Yú yuè‏; 1907-1821). סביב האגם פזורים כ-30 אתרים המנציחים יוצרים אלה, ובהם בולט:

• אתר האסטלה של ווּ-חֶה-פֿוּ וקברו של לִין בּוּ (林逋墓) - לִין בּוּ (1028-967), היה אחד המשוררים הנודעים בתולדות סין ושימש מודל לחיקוי למלומדים סינים באורח חייו המתבודד. במשך למעלה מעשרים שנות חייו האחרונות התגורר לִין בּוּ על הר גושן, הוא לא נישא מעולם והקדיש את ימיו לכתיבת שירים ולגידול שזיפים ועגורים, עובדה שהקנתה לו את הכינוי "פריחת השזיף כאשתו ועגורים כילדיו". הוא נקבר למרגלות המדרון הצפוני של הר גושן, והמשכילים בדורות אחר-כך שהעריצו אותו נטעו עצי שזיף סביב קברו והציבו אסטלה לזכרו.
  האתר לזכרו משתרע על שטח של 410 מ"ר וכולל את הקבר והמצבה של לִין בּוּ, ביתן פָאנְג-חֶה ואסטלת ווּ-חֶה-פֿוּ. על אסטלת ווּ-חֶה-פֿוּ (舞鹤赋, בפין-יין: Wǔ hè fù) חקוקה בכתב ידו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג הפואמה ווּ-חֶה-פֿוּ (מילולית "אודה למחול העגורים") שכתב המשורר בָּאו גָ'או (鮑照, פין-יין: Bàozhào‏ 466-408) בן המאה החמישית. הפואמה משבחת את המראה האלגנטי של העגור ואת מעופו הדומה למחול שהמשורר הקביל למוסריות גבוהה של אדם נעלה, מוסריות אותה ייחסו שנים רבות אחר-כך ללִין בּוּ (שגידל עגורים בחייו). האסטלה הוצבה בביתן פָאנְג-חֶה (放鹤亭, בפין-יין: Fàng hè tíng) שנבנה לראשונה ב-1696, בשנה ה-35 לשלטונו של הקיסר קאנגשי. הקבר והמצבה של לִין בּוּ שוכנים על בימה 23 מטרים דרומית מערבית לביתן פָאנְג-חֶה ועברו שיפוץ כמה פעמים. הקבר והמצבה הנוכחיים ושרידים נוספים הם תוצאת השיפוץ האחרון בתקופת שושלת צ'ינג.^[70][71]

אתרים היסטוריים מהתקופה המודרנית

בתוך מכלול המבנים של אגודת שִׂילִינְג של מגלפי החותמות

בין 1840 ל-1949 עברה החברה הסינית שינויים גדולים בחשיבה, בתרבות ובמבנה החברתי. כמה מגדולי המדינאים והסופרים של התקופה המודרנית הקימו את ביתם למשך תקופה מסוימת ליד האגם המערבי. בהם סון יאט-סן, לין יוטאנג (林语堂, בפין-יין: Lín Yǔtáng‏ 1976-1895) ולְיוֹ יָאדְזְה (柳亞子, בפין--ין: Liǔ Yàzǐ‏ 1958-1887). ב-1928 הוקם בסמוך המכון הלאומי לאומניות היפות שגידל דורות של אמנים והפך את האזור למרכז לאומניות. בין עשרים האתרים ההיסטוריים מתקופה זו בולט:

• מכלול המבנים של אגודת שִׂילִינְג של מגלפי החותמות (西泠印社, בפין-יין: Xīlíng yìn shè) - מכלול מבנים וגן המשתרע על שטח של 5,758 מ"ר בחלקו המערבי של הר גושן. המוסד הוקם ב-1904 והוא המוסד הסיני הראשון שהוקדש לחקר האפיגרפיה, והספרגיסטיקה (חקר החותמות). במשך השנים אצר המוסד אוסף נרחב של כלי ארד, אסטלות אבן וחותמות של השושלות הקודמות. האתר כולל ארבע קבוצות של בניינים בשטח של 1,749 מ"ר: מכלול בָּוֹטָאנְג למרגלות ההר, ספרייה ומכלול לְיָאנְגְטָאנְג על צלע ההר, פגודת סוטרת אוואטמסקה ומכלול גְווָאנְלֶה על פסגת ההר ומכלול נוסף של ביתני ומבני מגורים בצדו השני של ההר. בסך הכול יש באתר 23 מבנים. בין המבנים יש גנים נרחבים, מעיינות, פסלים וכתובות החקוקות על גבי הסלעים. ב-2001 הוגדר האתר בקבוצה החמישית של אתרים מועדפים לשימור של ממשלת סין.^[72] בין המבנים מגדל חוּטְייֵן-יִיבִּי (湖天一碧楼, בפין יין Hútiān yībì lóu) או מגדל האגם והשמיים בירוק-כחול, שבמקור היה שריד מלְווֹ יְוֵּ'אן, חווילה פרטית של הָה טונְג (哈同, בפין-יין Hā tóng), סוחר והרפתקן יהודי שחי בסין של שלהי שושלת צ'ינג ותחילת הרפובליקה של סין.^[73]

אתרים היסטוריים של תרבות הזן-תה

מטעי תה לונגג'ינג סמוך להאנגג'ואו

עצי תה ניטעו לראשונה באזור האנגג'ואו בגבעות סמוך למקדש לִינְגְיִין בתקופה בה הוקם המקדש במאה הרביעית. הרישום ההיסטורי הראשון על גידול התה היה ב"ספר התה" (茶經, בפין-יין: Chá jīng הודפס בערך 758), המונוגרפיה הראשונה על גידול וסוגי התה. באותה תקופה כבר ניטעו עצי תה על ההרים שמצפון לאגם. מטעי תה ניטעו גם בגבעות שמדרום לאגם בתקופת שושלת סונג הצפונית ובהדרגה הפכו למטעים הראשיים. מייחסים שינוי זה לנזיר הבודהיסטי בּייֵנְצָאי (辯才, בפין-יין: Biàncái‏; 1091-1010) שחי במנזר שׁוֹאוּשֶׁנְג על הר נָאנְשָׁאן שאהב לשתות תה תוך כדי שיחה עם ידידיו. החל בתקופת שושלת מינג נחשב התה מהסוג לונְגְגִ'ינְג מאזור האגם המערבי לתה הירוק הטוב ביותר.^[74][75]

האזור סביב באר לונְגְגִ'ינְג שעל רכס פֶנְגְחְוָאנְג דרומית מערבית לאגם המערבי הפך למקום התוועדות של נזירים זן בודהיסטים, פילוסופים ומשכילים שאהבו להתבונן בנוף, לנגן, לחבר שירים ולשתות תה. בהדרגה הפכה שתיית תה לונְגְגִ'ינְג לחלק חשוב בפעילות התרבותית, ולתה יש אם כך חלק חשוב בתרבות שהתפתחה סביב האגם.

• באר לונְגְגִ'ינְג (龙井, בפין-יין: lóngjǐng, מילולית "באר הדרקון") - אתר הכולל את מקדש לונְגְגִ'ינְג, המשתרע על שטח של 2,000 מ"ר על רכס פֶנְגְחְוָאנְג דרומית מערבית לאגם המערבי. למקדש ולרכס חשיבות היסטורית כמרכז לגידול המין הקרוי על שם המקדש. המקדש נבנה לראשונה ב-1438, בתקופת שושלת מינג וכולל שתי חצרות. במרכז האתר, המקום שנתן את שמו למקדש, מעיין קרסטי שמימיו נאגרים בבריכה מעגלית שנבנתה לראשונה בתקופת שלוש הממלכות (265-220),^[76] ושייך כיום למקדש לונְגְגִ'ינְג. קוטר הבריכה 2.4 מטרים עומקה 2.6 מטרים והיא מגודרת בקיר בנוי מאבנים ולבנים המעוצב בצורת עננים.^[77]

לקריאה נוספת

על האגם המערבי נכתבו בסין סיפורי עם, שירים וספרי מסע רבים. בשנים 2004 עד 2008 פרסמו חוקרים בראשות וָאנְג גְווֹפִּינְג (Wang Guoping)‏ 30 כרכים של "האוסף המלא של ספרות הקשורה לאגם המערבי" (בתרגום לאנגלית The Complete Collection of Literature concerning the West Lake) הכוללת למעלה מ-20,000 פריטים, החל מתקופת שושלת טאנג. מסמך ה-Nomination File שהוגש לאונסקו מפרט מתוכם 101 ספרים הדנים בהיסטוריה ובתיאור האתר, 47 ספרי שירה, ו-30 רומנים ומחזות. בהשוואה לשפע המידע בסינית יש יחסית מעט מידע בשפות אחרות. להלן רשימה של ספרים באנגלית המכילים תרגומים של אגדות עם על האגם, תרגומים של שירים שנכתבו בעקבות ביקור באגם, ציורים היסטוריים, ספרי היסטוריה וספרי הדרכה:

• Jan W. Walls, Yvonne Walls, West Lake: A Collection of Folktales, Joint Publishing Company, 1980, ISBN 9789620400537
• Angus Charles Graham, Poems of the West Lake, Wellsweep, 1990
• Hui-shu Lee, Huishu Li, Exquisite Moments: West Lake & Southern Song Art (Exhibition catalog), 2001, ISBN 9780965427050
• Wai wen chu ban she, The West Lake Companion, Foreign Languages Press, 1958
• David E. Mungello, The Forgotten Christians of Hangzhou, University of Hawaii Press, 1994, ISBN 9780824815400
• Simon Holledge, Hangzhou and the West Lake, Rand McNally, 1981, ISBN 978-0528843488
• Jen Lin-Liu, Dinny McMahon, et al, Frommer's China, John Wiley & Sons, 2006, ISBN 9780471799702, Pages 456-457

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האגם המערבי בוויקישיתוף

• Nomination file הבקשה המקורית של הסינים מאונסקו להכרה באגם המערבי כאתר מורשת עולמית. (באנגלית)
• האגם המערבי: אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, באתר הרדיו הבינלאומי של סין
• עשרת אתרי הנוף בעלי השם הפיוטי של האגם המערבי במהלך ההיסטוריה
• The Ten Scenes of West Lake
• (West Lake (Xi Hu

הערות שוליים

1. Nomination file עמ' 57
2. (Xi-Hu (The West Lake מתוך World Lake Database
3. האורך והרוחב נלקחו מוויקיפדיה בסינית
4. Ancient Chinese cultural landscape, the West Lake of Hangzhou, inscribed on UNESCO’s World Heritage List
5. Hangzhou West Lake Cultural Landscape
6. Jean Elizabeth Ward, Bai Juyi: Remembered עמוד 21
7. Nomination File עמוד 210
8. Searching for the Ming
9. בתקופת שושלת סונג הדרומית הייתה האנגג'ואו מוקפת חומה שהגיעה עד האגם המערבי. בצד הפונה לאגם היו שלושה שערים שפורקו יחד עם החומה ב-1912, אבל האזור שבו היו עדיין נושא את שמם
10. באנגלית aggradation, התרוממות קרקעית נהר או אגם עקב הצטברות משקעים
11. 100 Poems from the Chinese by Kenneth Rexroth
12. Menglianglu 夢粱錄 "A Dream of Sorghum"
13. לוח שנה שנהוג עדיין בטאיוואן המתחיל את הספירה ב-1912, השנה בה הוקמה הרפובליקה של סין
14. Lei Feng Pagoda
15. 論雷峰塔的倒掉
16. 再論雷峰塔的倒掉
17. Overview of The First
18. Sprayed Concrete Lined Tunnels עמודים 1300-1299
19. Overview since 2000
20. אתר תערוכת האגם המערבי
21. Impression West Lake
22. Oceanography in China: a trip report of the American Oceanography Delegation submitted to the Committee on Scholarly Communication with the People's Republic of China
23. Nomination file עמ' 60
24. השיר במקור וניתוחו בסינית
25. רשימת אתרי התיירות ברמת AAAAA
26. Nomination File עמוד 42
27. Nomination File עמוד 51-49
28. Sudi Chunxiao (Dawn on the Su Causeway in Spring) Introduction
29. Nomination File עמודים 83-74
30. Quyuan Fenghe (Breeze-ruffled Lotuses at the Winding Garden) Introduction
31. Nomination File עמודים 94-84
32. Nomination File עמודים 103-94
33. The Legend of Lady White Snake
34. Nomination File עמודים 113-104
35. Duanqiao Canxue (Lingering Snow on the Broken Bridge) Introduction
36. Huagang Guanyu (Viewing Fish at Flowers Harbor) Introduction
37. Nomination File עמודים 123-114
38. Nomination File עמודים 129-124
39. Liulang Wenying (Listening to Orioles Singing in the Willows) Introduction
40. Santan Yinyue (Three Pools Mirroring the Moon) Introduction
41. Nomination File עמודים 141-130
42. Shuanfeng Chayun (Twin Peaks Piercing the Clouds) Introduction
43. Nomination File עמודים 149-142
44. Hangzhou Leifeng Pagoda Introduction
45. The missing ancient architectures Part 6- The king and the buddhist pagoda סרט דוקומנטרי על הפגודה והחפירות שנערכו בה
46. Nomination File עמודים 160-154
47. Nanping Wanzhong (Evening Bell Ringing at Nanping Hill) Introduction
48. Nomination File עמודים 170-160
49. Hangzhou Baochu Pagoda
50. Leifeng Pagoda
51. Nomination File עמודים 176-175
52. Liuhe Pagoda
53. Nomination File עמודים 177-176
54. Nomination File עמודים 178-177
55. Lingyin Temple
56. Lingyin Temple: An Ancient Building Worth a Visit
57. Nomination File עמודים 179-178
58. Nomination File עמוד 179
59. Nomination File עמוד 180
60. Tomb of General Yue Fei
61. Nomination File עמודים 182-181
62. Wenlan Pavilion
63. Nomination File עמוד 184
64. מידע רב על המקום אפשר למצוא ב-History and Stories of Hangzhou Baopu Taoist Temple
65. Hangzhou Qiantang Gate Relic
66. Nomination File עמוד 185
67. Nomination File עמוד 186
68. A new year in a familiar place
69. המוזיאון המחוזי של ג'ג'יאנג
70. Nomination File עמוד 187
71. Lin Bu & Fang He Pavilion
72. Nomination File עמוד 188
73. Pinghu Qiuyue (Autumn Moon over the Calm Lake) Introduction
74. על תה לונגג'ינג אפשר לקרוא בהרחבה באקונומיסט, אל תתעסקו עם תה לונגג'ינג, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2001.
75. Longjing Tea
76. Longjing (Dragon Well) Spring in Hangzhou
77. Nomination File עמודים 191-189

ערך מומלץ