דגל שמחת תורה

דגל שמחת תורה (ביידיש: באַנער שמחת תורה) הוא דגל מקושט שמניפים ילדים כחלק ממנהג חגיגות ההקפות הנערכות בחג היהודי שמחת תורה.

במהלך ההקפות נהוג להוציא את ספרי התורה מארון הקודש ולרקוד במעגלים סביב בימת בית הכנסת. דגלי שמחת תורה ניתנים לילדים כתחליף לספרי התורה בעת הריקודים.

מאז החל השימוש בדגל, מהמאה ה-17, עיצובו השתנה בהשפעת אירועים ודמויות בהיסטוריה היהודית.

כבר במאה ה-17 היה קיים בקהילות אשכנז מנהג הנפת דגלי התורה^[1], בהקפות ערב שמחת תורה היו מגיעים הילדים לבית הכנסת כשדגלים בידיהם. הדגלים במאה ה-17 היו עשויים מגזרות נייר, ולכן היו נקרעים בקלות. לפיכך נותרו במוזיאונים דגלים רק החל מהמאה ה-19. דגל שמחת תורה המודפס הראשון בעולם, הודפס ככל הנראה במרכז אירופה, (יש הסוברים שבווינה, אוסטריה)^[^{דרוש מקור]}, על הדגל נכתב הפסוק: ”כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.

מסוף המאה ה-19, מספרם של דגלי שמחת תורה קטן והם הפכו לנדירים לנוכח אי השתמרותם. הדגלים שהודפסו ושמשו במזרח ומרכז אירופה, נשאו תמונות של חג הסוכות ושמחת התורה ועוטרו בפסוקים מוכרים כגון: ”בסכת תשבו שבעת ימים”, ”אגיל ואשמח בשמחת תורה”. הדגלים היו ססגוניים ולרוב כללו פסוק, "אתה הראית" בתוך ספר תורה פתוח, וסביבו איורי ילדים בלבוש מזרח אירופאי עם כיפות ואיורי דמויות תנ"כיות כגון משה ואהרן. על ראשי מקלותיהם של חלק מהדגלים נהוג היה לתקוע תפוחים אדומים, זאת על פי המסורת היהודית לפיה התפוח הוא סמל לישראל שקיבלו את התורה.

מאז כינונה של מדינת ישראל, בציבור הדתי הלאומי, הופיעו בדגל שמחת תורה גם סמלים ציוניים ולאומיים המסמלים את אופי המדינה. בדגלים שנוצרו בארץ ישראל משנות ה-40, ההווי הארצישראלי משפיע על עיצוב הדגל; הם מבטאים את הדור הראשון שקם בארץ ודגל במתן תחושה של יהדות חדשה, מנותקת מהגלות. כך צוירו על הדגלים ילדים עם כובע טמבל במקום מבוגרים מזוקנים, ואת הלבוש האירופאי החליפו מכנסיים קצרים. לאחר הקמת המדינה הפכו הריקודים המסורתיים עם ספרי התורה לריקודי הורה של בנים ובנות יחד. הצייר דוד גלבוע הבליט בדגליו בראשית שנות החמישים את שמחת ריקוד החג המתקיימת מחוץ למרחב בית הכנסת. גם מנהיגי הציונות צוירו על הדגלים; בתחילת המאה ה-20 היה דיוקנו של הרצל מראה נפוץ בדגלים.

משנות השלושים יוצרו דגלי שמחת תורה במספר חברות בארץ ישראל. בירושלים יוצרו דגלים על ידי "זסלנסקי" - חברת ייצור והפצה של דגלים, ובתל אביב חברת "מרכז התמונות" התל אביבית יצרה ייצור המוני של דגלים אלו. "מרכז התמונות" הדפיסו מראות מוכרים בצידו המצויר של הדגל ופיוטי "הושענות" מעוטרים בצידו השני. מוטיב עיצובי בולט היה "ארון הקודש" במרכזו של הדגל, שעוצב כשתי דלתות קרטון בולטות מהדגל, שפתיחתן חשפה בדרך כלל ציור של ספרי תורה כרוכים (ספרי התורה היו אז דגמי תורה אשכנזיים; בשנות השלושים לא היו נפוצים דגמי ספרי התורה הספרדיים).

בעקבות הצלחת צה"ל במלחמת סיני (1956), צוירו בדגלי שמחת תורה בתקופה זו גם חיילים לבושים מדי צבא רוקדים ושרים. גם בעקבות ההצלחה במלחמת ששת הימים (1967) עוטרו הדגלים בדיוקן גאה של חייל, בעיקר על רקע הכותל המערבי בירושלים. בעקבות כיבוש הכותל, חזר הכותל להיות מרכיב חזותי מרכזי בדגלי החג של שנות השבעים, כסמן מאפיין של ישראליות השבה למקורותיה החזותיים היהודיים, וכרקע הוספה תפילה לשלום.

בשנות השמונים החלה דעיכתה של הגרפיקה והאמנות השימושית בדגלי שמחת תורה, שנתפסה כנאיבית, ועלה הביקוש לאמנות ואלמנטים קצביים יותר, כדי להתחרות על תשומת לבם של הילדים. אך בשנות האלפיים דגלי שמחת תורה זכו לעדנה מחודשת, בזכות עיצוב בקו קליל יותר של יצרן מתל אביב.

בחברה החרדית ממשיך המנהג לאורך השנים. לצורך זה מכינים דגלים בכיתות הלימוד וגני הילדים, או שמודפסים דגלים עם מוטיבים מסורתיים. ייצור המוני של דגלים נעשה כיום בסין וגם בארצות הברית; מיעוט מהדגלים מיוצרים בישראל, למשל דגלים שמבטאים קו יהודי תורני (כגון הרב עובדיה יוסף בדרך אל בית כנסת וסוכה בשנות האלפיים). לעיתים קרובות מחזיקים הילדים בחברה הדתית, בנוסף לדגלי שמחת תורה, גם דגלים של תנועות נוער דתיות כגון בני עקיבא, או תנועות של מפלגת ש"ס או של חסידות חב"ד.

בקהילות רבות מקובל לספר לילדים סיפורים על דגלי שמחת תורה ועל התפוח המתוק המונח על ראש הדגל, כסמל ל"מתיקות" התורה.

בספרייה הלאומית קיים אוסף דגלי שמחת תורה^[2].

אברהם יערי, תולדות חג שמחת-תורה: השתלשלות מנהגיו בתפוצות ישראל לדורותיהן, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ד, עמ' 243–250. (סריקה: דוד אסף‏, שמחת תורה של הילדים, בבלוג "עונג שבת", 5 באוקטובר 2012)
הדגלים של שמחת תורה: מן האמנות היהודית העממית לתרבות העברית-ישראלית; [אוצרת: ניצה בהרוזי ברעוז; עריכת קטלוג והבאתו לדפוס: גניה דולב], תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, תשע"ב 2012. (קטלוג תערוכה. הקטלוג באתר המוזיאון)

בתרבות:

שלום עליכם, "הדגל" (נודע גם בשם "טופל'ה טוטוריטו"; 1900)^[3]
יצחק יעקב ילין, "שלושה דגלים בעשיריה", בספרו אבותינו: פרקי היסטוריה והווי, דמויות וסיפורים מחיי בוני היישוב הראשונים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ו. (התפרסם בעיתונות: שלושה דגלים בעשיריה, הצופה, 11 בנובמבר 1966)