אקומה
שבט אינדיאני בניו מקסיקו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פואבלו אקומה (בשפת קרס: Haak'u, באנגלית ובספרדית: Acoma Pueblo) הוא פואבלו של אינדיאנים בארצות הברית, כ-100 קילומטרים מערבית לאלבקרקי בניו מקסיקו שבארצות הברית. הפואבלו מורכב משלושה כפרים: סקיי סיטי (Sky City - "עיר השמים", אקומה העתיקה), אקומיטה (Acomita) ומקרטיס (McCartys). תושבי פואבלו אקומה הם שבט המוכר על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית (federally recognized tribe), אחת מהקבוצות האתניות המכונות אנשי הפואבלו. השטח ההיסטורי של פואבלו אקומה השתרע על 20,000 קילומטרים רבועים. הקהילייה הצליחה לשמור על 10% משטחה ההיסטורי, וכיום הוא מהווה את שמורת האינדיאנים אקומה.
 | |
| מגורים על המסה בפואבלו אקומה | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 3,000[1] | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
 ניו מקסיקו | |
| שפות | |
| שפת קרס ואנגלית | |
| דת | |
| ילידית, נצרות | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| אנשי הפואבלו |
על פי מפקד האוכלוסין של ארצות הברית משנת 2010 הזדהו 4,989 תושבים כבני אקומה. בני האקומה שלטו באזור במשך למעלה מ-800 שנים, ולכן הם אחת הקהיליות העתיקות היושבות ברציפות במקום אחד. המסורות של בני האקומה אומדות את התקופה שבה חיו ביישוב בלמעלה מ-2,000 שנים.[2]
מקור המונח "אקומה" הוא מהמילה ‘haak'umeh’, הנגזרת מ-‘haak'u’ (שפות קרס: "Aa'ku", שפירושו "מעון לתקופות רבות" או "מקום הכוננות"). לעיתים הוגים את השם אקומה בצורות שונות, ומשמעות המילה משתנה כתלות בפרשנות. כמה מזקני השבט טוענים כי משמעות השם היא "המקום שתמיד היה", בעוד שזרים טוענים שמשמעותו "אנשי הסלע הלבן".[2] פואבלו היא מילה בספרדית שפירושה "כפר" או "עיירה קטנה". בשימוש הכללי מוחל מונח זה גם על האנשים וגם על הארכיטקטורה הייחודית של שבטי ילידי דרום-מערב ארצות הברית.[3]
שפת בני האקומה מסווגת כשייכת למחלקה המערבית של קבוצת שפות קרס.[4] מרבית התושבים של פואבלו אקומה מדברים בימינו הן בשפת אקומה והן באנגלית. הזקנים עשויים לדבר גם ספרדית.
שורשים והיסטוריה קדומה
החוקרים משערים כי בני הפואבלו הם צאצאים של בני האנסאזי, תרבות מגיון ועמים קדומים אחרים. השפעות של עמים קדומים אלו ניכרות באדריכלות, בסגנון החקלאות והאמנות של האקומה. במאה ה-13 נטשו האנסאזי את כפריהם שבקניונים בשל שינויי האקלים ומהפך חברתי. במשך למעלה ממאתיים שנים האנשים באזור עקרו ממקום למקום. פואבלו אקומה נוסד במאה ה-13. תאריך ייסוד מוקדם זה מציב את אקומה כאחד היישובים הקדומים ביותר המיושבים ברציפות בארצות הברית.[5][6]
הפואבלו שוכן על פסגת הר שולחן ששטחה 283 דונם בגובה 111 מטרים, כ-100 קילומטרים מערבית לאלבקרקי, בניו מקסיקו. הבידוד והמיקום של הפואבלו הגנו על הקהילייה במשך למעלה ל-1,200 שנים. הם שאפו להימנע מעימותים אלימים עם שכניהם בני שבטי האפאצ'י והנאוואחו.
המגע עם האירופאים
מגלי ארצות ספרדים שיצאו ממלכות המשנה של ספרד החדשה (מקסיקו של ימינו) צפונה במאה ה-16 היו האירופאים הראשונים שנפגשו עם בני האקומה, מפגשים שהוגדרו על ידי הספרדים כשלווים.[6] משלחת פרנסיסקו וסקס דה קורונדו תיארה את הפואבלו ב-1540 כ"אחד המקומות החזקים ביותר אותם ראינו". בעת הביקור בפואבלו חברי המשלחת "הצטערו שעלו למקום". הגישה היחידה לפואבלו אקומה בתקופה ההיא הייתה בגרם מדרגות כמעט אנכי שנחצב בפני הצוק. משערים שחברי משלחת קורונדו היו האירופאים הראשונים שהגיעו לאקומה.[6]
היחסים עם הספרדים הלכו והידרדרו. בדצמבר 1598 הגיע שמועה לאוזני התושבים שהקונקיסטאדור חואן דה אונייטה (Juan de Oñate; 1626-1550) מתכוון ליישב את האזור. הם ארבו לקבוצה של אנשי אונייטה ורצחו 11 מהם, כולל אחיינו של אונייטה. הנקמה של הספרדים הייתה אכזרית, הם שרפו את רוב הכפר, הרגו יותר מ-600 איש, שבו לעבדות כ-500 אחרים, וכרתו את בהונות רגלם הימנית של גברים מעל גיל 25. בצד הצפוני של הר השולחן, נושאים עדיין שורת בתים סימנים מהאש שהתחילה מירי תותח במלחמת אקומה זו.[6]
ניצולים מטבח אקומה בנו מחדש את הקהילייה. אונייטה כפה על אקומה ושבטי ילידים אחרים לשלם מיסים ביבולים, כותנה או עבודת כפייה. השלטון הספרדי שלח לאזור מיסיונרים קתוליים. הספרדים שינו את שמות הפואבלו לשמות קדושים נוצריים והחלו לבנות בתוכם כנסיות. הם גם הביאו גידולים חקלאיים חדשים לאקומה, כולל אפרסקים, פלפלים וחיטה. צו ספרדי מלכותי הורה להקים משרדים אזרחיים בכל פואבלו, כולל אקומה, כשמושל מטעם הספרדים שולט במקום. ב-1680 פרץ מרד הפואבלו, כשפואבלו אקומה היה בין המשתתפים במרד.[6] המרד הביא לפואבלו פליטים מפואבלו אחרים. אלו שעזבו לבסוף את אקומה הקימו את פואבלו לגונה.[7]
בני אקומה סבלו מאחוז תמותה גבוה ממגפה של אבעבועות שחורות, כיוון שלא היו מחוסנים באופן טבעי כנגד המחלות המדבקות שהובאו מאירופה. הם גם סבלו מפשיטות של שבטי האפאצ'י, הקומאנצ'י והיוט. לעיתים האקומה הצטרפו לספרדים במלחמה כנגד שבטים נוודים אלו. הנצרות הקתולית נכפתה על בני האקומה, אבל בסתר הם המשיכו לקיים את דתם המסורתית ושילבו אלמנטים משניהם בתערובת סינקרטית. נישואים מחוץ לשבט וקשרים עם בני פואבלו אחרים וכפרים ספרדיים היו נפוצים. קהיליות אלו התערבבו זו בזו ויצרו את התרבות הייחודית המכונה "התרבות של ניו מקסיקו".
מיסיון אסטבן דל ריי
בין 1629 ל-1641 פיקח האב חואן רמירס (Juan Ramirez) על בניית כנסיית מיסיון אסטבן דל ריי, הקרויה על שם אישטוון הראשון, מלך הונגריה. האקומה נצטוו לבנות את הכנסייה, ושינעו 18,000 טון של טיט, קש, אבן חול ובוץ אל הר השולחן עבור קירות הכנסייה. אורן הזפת שימש כמקור לעץ והובא על ידי חברי הקהילייה מהר טיילור (Mount Taylor), מרחק של מעל ל-60 קילומטרים מהפואבלו. הכנסייה משתרעת על שטח של 560 מטרים רבועים והמזבח שבה מוקף בעמודי עץ בגובה 18 מטרים. העמודים מגולפים ביד בתבניות באדום ולבן המייצגים את האמונה הנוצרית והאמונות של הילידים. האקומה יודעים שאבותיהם בנו מבנה זה והם מתייחסים אליו כאל אוצר תרבותי.
ב-1970 צורף המבנה למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (National Register of Historic Places).[8] ב-2007 הוכרזה כנסיית המיסיון אתר היסטורי של הקרן הלאומית (National Trust Historic Site), האתר הילידי היחיד במעמד זה כפי שנקבע על ידי הקרן הלאומית לשימור היסטורי (National Trust for Historic Preservation), ארגון ללא כוונת רווח.[6]
במאות ה-19 וה-20
במהלך המאה התשע-עשרה, אף שבני האקומה ניסו לקיים אורח חיים מסורתי, הם גם אימצו היבטים של התרבות והדת הספרדית שדחו פעם. בהגיע שנות ה-80 של המאה ה-19 הביאו הרכבות לגידול במספר המתיישבים האירופאים ושמו קץ לתקופת הבידוד של שבט הפואבלו.
ב-1885 התחתן סלומון ביבו, יהודי שניהל עסקים עם בני שבט האקומה עם אחת מבנות השבט. באותה שנה הוא מונה למושל הפואבלו ושירת בתפקיד שזיכה אותו בכינוי "היהודי שנהיה לראש שבט אינדיאני" במשך ארבע שנים. הוא עזב את הפואבלו עם משפחתו משום שהסתכסך עם בני שבט אחרים על רקע תוכנית הלימודים בבית הספר שהקים וגם בגלל רצונו להקנות לילדיו חינוך יהודי.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 התכנסה "מועצת כל הפואבלו האינדיאנים" (All Indian Pueblo Council) בפעם הראשונה מזה יותר מ-300 שנים. בתגובה לרצון בקונגרס של ארצות הברית להפקיע אדמות מידי שבטי הפואבלו העביר הקונגרס את חוק קרקעות הפואבלו ב-1924. למרות הצלחות בשמירה על אדמתם, התקשו בני האקומה לשמור במאה ה-20 על מסורות התרבות שלהם. מיסיונרים פרוטסטנטים הקימו בתי ספר באזור, והלשכה לענייני האינדיאנים הכריחה את ילדי האקומה להצטרף לפנימיות. בהגיע 1922 מרבית הילדים מהקהילייה היו בפנימיות, שבהן הכריחו אותם לדבר אנגלית ולקיים אורח חיים נוצרי. כמה דורות נותקו מתרבותם ומלשונם, תוך השפעות חמורות על משפחותיהם וחברותיהם.
בימינו
כ-300 מבני טיט בני שתיים או שלוש קומות ניצבים כיום על הר השולחן, כשסולמות חיצוניים משמשים לגישה לקומות העליונות שבהם מתגוררים התושבים. הגישה אל הר השולחן היא בכביש שנחצב בסלע תוך שימוש בחומרי נפץ במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20. כ-30 איש מתגוררים דרך קבע על הר השולחן,[7] כשהאוכלוסייה גדלה בסופי שבוע כשבני משפחה באים לבקר וגם תיירים, כ-55,000 בשנה, מגיעים לביקור במשך היום.
אין בפואבלו אקומה חשמל, מים זורמים או ביוב.[7] שמורה מקיפה את הפואבלו על שטח של 1,600 קילומטרים רבועים. חברי השבט חיים בשמורה ומחוץ לה.[6] במפקד האוכלוסין של ארצות הברית משנת 2000 הזדהו 4,989 תושבים כמשתייכים לאקומה.[6]
ממשל והשמורה
בראש האקומה עומדים שניים: "קסיקה" (cacique), או ראש הפואבלו, וקפטן מלחמה, המשרתים עד מותם. שני האישים שומרים על קשרים הדוקים בין עבודתם לדתם, מייצגים תאוקרטיה של ממשל אקומה. הספרדים אומנם הציבו פקידים על מנת לפקח על הנעשה בפואבלו, אבל האקומה לא התייחסו אליהם ברצינות. צוות הפקידים כלל מושל, שני סגני מושל ומועצה וטיפל בקשר עם החוץ. האקומה גם נהגו להשתתף ב"מועצת כל הפואבלו האינדיאנים" שדיוניה החלו ב-1598 והיא שבה לתפקד במאה ה-20.
כיום האקומה שולטים על שטח של כ-2,000 קילומטרים רבועים מאדמתם ההיסטורית. הנוף הטיפוסי הוא של הרי שולחן, עמקים, גבעות ונחלי אכזב בגובה ממוצע של 2,100 מטרים. כמות המשקעים הממוצעת באזור היא כ-250 מילימטרים גשם בשנה. מאז 1977 הרחיבו האקומה את השטח שבשליטתם באמצעות רכישות. בשמורה רק חברי השבט יכולים להיות בעלי קרקע וכמעט כל חברי השבט חיים על הרכוש. הקסיקה עדיין פעיל בקהילייה, והוא שייך לחמולת אנטלופ. הקסיקה ממנה את חברי מועצת השבט, הצוות והמושל.
ב-2011 סבלו פואבלו אקומה ופואבלו סנטה קלרה משיטפונות. ממשלת ניו מקסיקו תרמה כמיליון דולרים למימון מצב החירום ותיקוני הנזקים עבור הקורבנות, והמושלת סוזאנה מרטינס ביקשה סיוע כספי נוסף מהסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום.
לוחמה ואמצעי לחימה
עימותים צבאיים בין בני האקומה לשבטים אחרים היו נפוצים בהיסטוריה, כמו גם לפואבלו האחרים. כלי הנשק בשימוש האקומה כללו: אלות, אבנים, חניתות וחצים. בשלב מאוחר יותר שימשו האקומה ככוח עזר לחילות ספרד ומקסיקו, כשהם לוחמים בפושטים ומגנים על סוחרים בשביל סנטה פה. לאחר המאה ה-19 נחלש האיום של השבטים הפושטים והתרבות הצבאית של האקומה החלה להידרדר. מעמד קפטן המלחמה השתנה לתפקידים אזרחיים ודתיים.
אדריכלות
בפואבלו אקומה יש על הר השולחן שלוש שורות של בנייני מגורים בני שלוש קומות הפונים דרומה. הבניינים בנויים מלבני טיט כשלאורך הגג היו קורות עץ שכוסו במוטות, סבך שיחים ואז טיח. הגג של קומה אחת שימש רצפה של הקומה הבאה. כל קומה מחוברת לאחרות באמצעות סולמות, ששימשו עזר הגנתי ייחודי, הסולומות היו הדרך היחידה להיכנס לבניינים, כיוון שהעיצוב המסורתי לא כלל דלתות וחלונות. הקומות התחתונות של הבניינים שימשו לאחסון. תנורי אפייה היו מחוץ לבניינים, והמים נשאבו משני בורות מים טבעיים. בפואבלו יש גם כיכר ציבורית ושבעה קיווה מלבניים ששימשו כמרכז הרוחני של הכפר.
אורח חיים
כ-20 חמולות מטרילינאליות מוכרים על ידי האקומה. מעט מאוד משמעת הופעלה בעת הגידול המסורתי של הילדים. זוגות נשואים היו מונוגמים בדרך כלל וגירושים היו נדירים. פולחני פטירה כללו טקס קצר וקבורה מהירה אחרי המוות, שאחריהם היו ארבעה ימים ולילות של אבלות. הנשים לבשו בגדים מכותנה וסנדלים או מגפי מוקסין גבוהים. הביגוד המסורתי של הגברים כלל קילט מכותנה וסנדלי עור. גם עורות ארנבים ואיילים שימשו כלבוש וכגלימות. במאה ה-17 הביאו הספרדים סוסים לפואבלו. על החינוך היו אחראיים המנהיגים של הקיווה שלימדו על ההתנהגות האנושית, גוף ונשמה, אסטרולוגיה, אתיקה, פסיכולוגיית ילדים, תורת הנאום, היסטוריה, מחול, ומוזיקה.
מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 קיבל פואבלו אקומה שליטה על שירותי החינוך, שהיו המפתח לשמירה על אורח החיים המסורתי והמודרני. הם חולקים בית ספר תיכון עם פואבלו לגונה. אלכוהוליזם, שימוש בסמים, ובעיות בריאות אחרים נפוצות בשמורה ובתי חולים של שירות הבריאות האינדיאני ומרפאים ילידים משתפים פעולה במאבק בבעיות הבריאות. השימוש באלכוהול נאסר בפואבלו. את הקהילייה משרת בית החולים אקומה-קנונצ'יטו-לגונה (Acoma-Canoncito-Laguna) השוכן באקומה.
דת
הדת המסורתית של האקומה מדגישה את ההרמוניה בין החיים לטבע. השמש היא נציגה של האל הבורא. הרים מקיפים את הקהילייה, השמש למעלה, והאדמה מלמטה מסייעים לאזן ולהגדיר את עולמם של בני האקומה. פולחני דת מסורתיים יכולים להיות סביב מזג האוויר, כולל הרצון להבטיח שפע גשם. האקומה משתמשים בבובות קאצ'ינה (kachinas) בטקסים. בפואבלו היו קיווה אחד או יותר, ששימשו כתאים דתיים. המנהיג של כל פואבלו שימש כמנהיג הדתי של הקהילייה, או "קסיקה". הקסיקה צפה בשמש והשתמש בה כמדריך לתזמון הטקסים, שחלקם נשמרו בסוד.
רבים מבני האקומה הם קתולים, אבל מערבים היבטים של קתוליות והדת המסורתית שלהם. עדיין מבצעים רבים מהטקסים העתיקים. בספטמבר האקומה מכבדים את הקדוש המגן שלהם, סן אסטבן. ביום חגו הפואבלו נפתח לציבור לחגיגה. יותר מ-2,000 עולי רגל משתתפים בפסטיבל סן אסטבן. החגיגות מתחילות במיסיון סן אסטבן דל ריי ופסל של סן אסטבן מגולף בעץ אורן נלקח מהמזבח ונישא לכיכר המרכזית כשהאנשים מזמרים, יורים ברובים, ופעמוני המיסיון מצלצלים. התהלוכה ממשיכה מעבר לבית הקברות, במורד הרחובות הצרים, ועד לכיכר. בהגיעו לכיכר מוצב הפסל במקדש המרופד בשמיכות ארוגות והנשמר על ידי שניים מבני האקומה. אחר-כך נמשכת החגיגה במחולות ומשתה. במהלך הפסטיבל מוצבים דוכנים שבהם מוכרים אוכל וכלי חרס מסורתיים.[6]
תזונה
לפני המפגש עם הספרדים אכלו בני האקומה תירס, שעועית ודלעת. "מוט-טזה-ני" (Mut-tze-nee) היה לחם תירס דק פופולרי. הם גם גידלו תרנגולי הודו, טבק, וחמניות. האקומה צדו אנטילופות, איילים וארנבות. הם ליקטו זרעים, תותים, אגוזים ומאכלים אחרים. אחרי 1700 הופיעו על שולחנם מאכלים חדשים. משקה תירס כחול, פודינג, דייסת תירס, עוגת חיטה, לחם חיטה ופרי הצבר הפכו למצרכי יסוד. לאחר המגע עם הספרדים הם החלו לגדל עיזים, סוסים, כבשים וחמורים.
אצל בני האקומה בימינו יש מאכלים נוספים פופולריים כדוגמת מאפה תפוחים, תבשיל בשר כבש עם צ'ילי ירוק, תירס טרי, ופודינג חיטה עם סוכר חום.[6]
למטרות חקלאות נעשה שימוש בשיטות השקיה כדוגמת סכרים וטרסות. כלי חקלאות עשויים מעץ ומאבן. תירס שנקטף נטחן בידיים ובאמצעות עלי ומכתש.
כלכלה
שיטות הכלכלה ההיסטוריות של האקומה מתוארות כסוציאליסטיות או כקהילתיות. העבודה הייתה משותפת והתוצרת חולקה באופן שווה. רשתות מסחר היו נרחבות, והתפשטו למרחקים של אלפי קילומטרים ברחבי האזור. בזמנים קבועים בקיץ ובסתיו נערכו ירידי מסחר. היריד הגדול התקיים בטאוס על ידי הקומאנצ'י. סוחרים נוודים היו סוחרים בעבדים, עורות צבאים, עורות ביזונים, בשר מיובש וסוסים. אנשי פואבלו היו סוחרים בתכשיטים מנחושת ומצדפים, נוצות תוכי וטורקיז. החל בשנת 1821 החלו בני האקומה לסחור דרך שביל סנטה פה, ועם הגעתן של מסילות ברזל ב-1880 הפכו בני האקומה תלויים במוצרים מתוצרת אמריקאית. תלות זו גרמה לאמנויות מסורתיות כמו אריגה וקדרות להידרדר.
בימינו מייצרים בני האקומה מגוון רחב של מוצרים לתועלתם הכלכלית. מבחינה חקלאית הם מגדלים אלפלפה, שיבולת-שועל, חיטה, פלפל צ'ילי, תירס, אבטיח, דלעת, ירקות ופירות. הם מגדלים בקר ובבעלותם מאגרים של גז טבעי, ומשאבי אנרגיה גאותרמית ופחם. מכרות אורניום באזור סיפקו עבודה לבני האקומה עד סגירתם בשנות ה-80 של המאה ה-20. לאחר מכן סיפק השבט את מרבית הזדמנויות התעסוקה. עם זאת, שיעורי אבטלה גבוהים מדאיגים את הפואבלו. המורשת של מכרות האורניום הותירה קרינה מזהמת, שגרמה לייבוש בריכות הדגים של השבט, ולבעיות בריאות בקהילה.
תיירות
התיירות מהווה מקור הכנסה מרכזי עבור השבט. בשנת 2008 פתח פואבלו אקומה בבסיס הר השולחן את מרכז התרבות סקיי סיטי (Sky City Cultural Center) ומוזיאון האק'ו (Haak'u Museum), שהחליפו את המרכז המקורי, שנהרס בשריפה בשנת 2000. מטרת המרכז והמוזיאון היא לקיים ולשמר את תרבות האקומה. במרכז מוצגים סרטים על ההיסטוריה של האקומה, ובית קפה מגיש מאכלים מסורתיים, ההשראה לאדריכלות הייתה מעיצוב הפואבלו ומסורות אדריכליות של הילידים עם פתחי דלתות רחבים באמצע, שבבתים מסורתיים מקלים על הבאת האספקה. רסיסים של נציצים קבועים במסגרות החלונות, הנציצים הם מינרל ששימש לייצר חלונות בפואבלו. המבנה גם חסין אש, בניגוד למבני הפואבלו המסורתיים, והוא צבוע בוורוד בהיר וסגול כדי להשתלב בנוף סביבו. יצירות אמנות מסורתיות של בני האקומה מוצגות במרכז, כולל ארובות מקרמיקה שהוצבו על הגגות.[6] תרבות ואמנות גם מביאים הכנסה לקהילה.
פואבלו אקומה פתוח לקהל הרחב באמצעות סיורים מודרכים ממרץ ועד אוקטובר, אם כי ביוני וביולי יש תקופות שהוא סגור בגלל פעילויות תרבותיות. מומלץ למבקרים להתקשר מראש כדי לוודא האם הפואבלו פתוח או לא. צילומים של הפואבלו וסביבתו מוגבלים. היתרים לסיורים ולצילום נמכרים במרכז תרבות סקיי סיטי. בעוד שהצילום מותר לאחר קבלת היתר, טלפונים ניידים, הקלטות וידאו, ציורים, ורישומים אסורים.[9]
בפואבלו אקומה יש גם בית מלון וקזינו – מלון קזינו סקיי סיטי (Sky City Casino Hotel).[10] המלון והקזינו נטולי אלכוהול ובבעלות מיזם העסקים של האקומה (Acoma Business Enterprise) המפקח על מרבית העסקים של האקומה.[11]
צורת האומנות הבולטת ביותר היא קדרות. הגברים ייצרו גם אריגים ותכשיטי כסף.
קדרות בני האקומה
תחילת ייצור כלי החרס בקרב בני האקומה מתוארכת לפני יותר מ-1,000 שנים. חרס מקומי דחוס, שנחפר באתר סמוך, היה חיוני לייצור כדי החרס של האקומה. החרס יובש וחוזק על ידי תוספת של שברי חרס. הכלים היו אז מעוצבים, מצוירים, ונשרפים. העיטורים המסורתיים היו של דגמים גאומטריים, ציפורי הרעם וקשתות, והם אוירו באמצעות קוץ של יוקה. עם השלמת הכד נהג הקדר להכות קלות על דופן הכד, ולהצמידו לאוזנו. אם הכד לא צלצל, הכד היה עתיד להיסדק במהלך השריפה. אם כך קרה, הכלי הושמד ונטחן לרסיסים לשימוש עתידי.[6]
- Minge, Ward Alan and Simon Ortiz. Acoma: Pueblo in the Sky. Albuquerque: University of New Mexico Press (1991). ISBN 0-8263-1301-9
- Alfonso Ortiz (Editor): Handbook of North American Indians. Volume 9: Southwest. Smithsonian Institution, Washington DC 1979, ISBN 0-16-004577-0
- Alfonso Ortiz (Editor): Handbook of North American Indians. Volume 10: Southwest. Smithsonian Institution, Washington DC 1983, ISBN 0-16-004579-7
- Trudy Griffin Pierce: Native Peoples of the Southwest. University of New Mexico Press, Albuquerque NM 2000, ISBN 0-8263-1907-6
- William C. Sturtevant (Editor): Handbook of North American Indians, Washington, D.C., Smithsonian Institution Press 1978–2008.
- Leslie A. White: The Acoma Indians. In: Smithsonian Institution, Bureau of American Ethnology, Annual Report 47, 1929-30 (1932), S. 23–125.
אתר האינטרנט הרשמי של אקומה (באנגלית)- אתר האינטרנט הרשמי של המרכז התרבותי של סקיי סיטי ומוזיאון האק'ו
- אתר האינטרנט הרשמי של מלון קזינו סקיי סיטי
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
