Loading AI tools
פילוסופיה פוליטית ובית ספר לחשיבה, זרם אנרכיסטי ליברלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנרכו-קפיטליזם היא פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית במסורת הליברטריאנית השואפת לחברה קפיטליסטית חופשית, ללא ממשלה כגוף המחזיק במונופול על הכוח. האנרכו-קפיטליזם גורס כי מוסדות פרטיים וקהילתיים המבוססים על זכות הקניין יכולים לספק את כלל השירותים – לרבות בוררות סכסוכים, שיטור וביטחון.
| ערך מחפש מקורות | |
על פי האנרכו-קפיטליזם ביזור הכוח בחברה יוביל לחברה שלווה, עשירה ובעלת קודקס חוקים ליברלי ומוסרי בהרבה. הממשלה נתפסת כגוף לא מוסרי ולא יעיל המחריג עצמו מכללי המוסר הרגילים, בכך שהוא פועל לגניבת רכוש על ידי מיסוי, כליאתם של "חפים-מפשע" בגין פשעים ללא קורבן וחקיקת חוקים באופן המוטה לטובת קבוצות עניין מיוחד ולטובתו. אנרכו-קפיטליסטים תומכים ביישום עקבי של עקרון האי-תוקפנות העומד בבסיס הליברליזם הקלאסי. בשל היות האנרכו-קפיטליזם זרם ליברלי הוא נבדל ממרבית זרמי האנרכיזם.
האנרכו-קפיטליזם נהגה לראשונה על ידי גוסטבו מולינארי שהיה מתלמידיו של כלכלן והוגה תקופת הנאורות פרדריק בסטייה. את הגרסה הרווחת הראשונה של אנרכו-קפיטליזם הפיץ מארי רות'בארד, כלכלן ליברטריאני מן האסכולה האוסטרית החל משנות ה-50 של המאה ה-20. רות'בארד שילב בין התאוריה הכלכלית של האסכולה האוסטרית, הליברליזם הקלאסי והאנרכיזם האינדיבידואליסטי האמריקאי מן המאה ה-19. אף על פי שרות'בארד היה הראשון שהשתמש במושג אנרכו-קפיטליזם, הוא עצמו כתב ש"עלינו לסכם שאנחנו לא אנרכיסטים, ואלו שקוראים לנו אנרכיסטים לא נתמכים בעדויות האטימולוגיות והם אנטי-היסטוריים".[1]
אנרכו-קפיטליסטים שונים איפוא ממינארכיסטים; אלו תומכים במדינת שומר לילה מצומצמת, אשר מוגבלת למספר פונקציות ייעודיות כגון שמירה על האינדיבידואל באמצעות צבא ומשטרה. אנרכו-קפיטליסטים חולקים גם על שאר האנרכיסטים, אשר מחפשים לאסור או לאסדר הצטברות רכוש או זרימה חופשית של ההון, על ידי המדינה והמנגנון השלטוני.
ישנם מספר נימוקים בהם מחזיקים תומכים שונים באנרכו-קפיטליזם, בהם:
התאוריה האנרכו-קפיטליסטית, כפי שניסח אותה מארי רות'בארד, נאמנה בתקיפות לעקרון האי-תוקפנות הליברטריאני:
[...] האכסיומה הליברטריאנית הבסיסית אומרת, שכל אדם הוא ריבון לעצמו ובעל סמכות מוחלטת על גופו. למעשה, הכוונה היא, שאין צידוק לפלישתו של מישהו אחר לתחום היחיד או לתוקפנות כלפיו. יוצא מכאן, שכל אדם הוא הבעלים הצודקים של כל המשאבים שלא היו בבעלות בטרם נאחז בהם או "עירב אותם בעבודתו" [מצא להם שימוש]. משתי אכסיומות אלה – ריבונות היחיד וזכות ההיאחזות – נובעת ההצדקה לכל הזכויות לבעלות על רכוש בחברת שוק חופשי. שיטה זו מייסדת את זכותו של כל אדם [לבעלות] על עצמו, הזכות על תרומה ועיזבון (ולפיכך, את הזכות לקבלת עיזבון או ירושה) והזכות לחליפין של תוארי בעלות על רכוש בהתאם לחוזים.
הגנתו של רות'בארד על ריבונות היחיד מתבססת על פסילה של שאר החלופות, ובייחוד את האפשרויות שקבוצה אחת של בני-אדם תהיה בבעלותה של קבוצת בני-אדם אחרת, או שום אדם לא יהיה הבעלים המלאים של עצמו. רות'בארד מתנגד לשתי האפשרויות האלה בטענה שהן לא יכולות לשמש מקור למוסר אוניברסלי, זאת אומרת למשפט טבעי צודק שידריך את כל בני-האדם ללא קשר לתרבותם או תקופתם. לדעת רות'בארד, החלופה היחידה שנותרת היא ריבונות היחיד. הוא מאמין שהזכות לריבונות זו היא אכסיומטית ואוניברסלית.
באופן כללי עקרון האי-תוקפנות מתייחס לאיסור על ייזום של הפעלת כוח או על איום להשתמש בכוח נגד בני-האדם (איום באלימות, תקיפה, רצח) או רכושם (הונאה, פריצה, גנבה, מיסוי). לפי עיקרון זה, ייזום של הפעלת כוח היא תוקפנות או כפייה אסורה. ההבדל בין אנרכו-קפיטליסטים לשאר הליברטריאנים נעוץ במידת ההקצנה של העיקרון האמור. ליברטריאנים בעלי נטייה מינארכיסטית (כמו רוב הפעילים במפלגות פוליטיות ליברטריאניות) היו מסכימים להשאיר את הממשלה על כנה באיזושהי מתכונת מצומצמת ובלתי-פולשנית, כאשר היא אחראית לפחות על משטרה, בתי-משפט וצבא; ליברטריאנים אחרים אף היו מאפשרים יישום של תוכניות ממשלתיות נוספות. אנרכו-קפיטליסטים, לעומתם, דוחים כל מידה של התערבות ממשלתית ומגדירים את המדינה כמונופול כפייתי וכישות היחידה בחברה האנושית, שזוכה בהכנסות מתוקפנות חוקית. לדעתם, ההתנגדות לעיקרון הליברטריאני המרכזי – האי-תוקפנות – היא תכונה שטבועה במדינה מעצם מהותה.
אנרכו-קפיטליסטים כמו רות'בארד משתיתים את עקרון האי-תוקפנות על בסיס מהות המוסר או המשפט הטבעי. רות'בארד הגדיר את האנרכיזם במונחים של אי-תוקפנות: "אנרכיזם הוא מערכת, שלא מעניקה שום הרשאה חוקית לתוקפנות כזאת [נגד היחיד או רכושו]". לדבריו, "מה שהאנרכיזם מציע זה ביטול המדינה, זאת אומרת ביטול המוסד השגור לכפייה תוקפנית". בריאיון ל-New Banner, רות'בארד הצהיר: "קפיטליזם הוא הביטוי המלא ביותר של אנרכיזם, ואנרכיזם הוא הביטוי המלא ביותר של קפיטליזם". בשונה ממנו, פרידמן ואחרים נוקטים בגישה תוצאתנית – במקום לעמוד על כך שכל תוקפנות היא בלתי-מוסרית במהותה, הם מתמקדים ברמה המעשית; לטענתם, קיימת בה חפיפה בין יישום עקרון האי-תוקפנות לאכיפת חוזים בין בעלי אינטרסים אנוכיים שונים, שמסכימים להימנע מנקיטת צעדי כפייה אחד כלפי השני.
בנוסף לעקרון האי-תוקפנות, התפיסות המרכזיות באנרכו-קפיטליזם הן ריבונות היחיד והזכות להיאחזות במשאבים על ידי השמשתם, כפי שניסח אותן הנס-הרמן הופה:
כל אחד הוא הבעלים החוקיים של גופו שלו ושל כל המקומות והמשאבים הניתנים על ידי הטבע, אשר נמצאים בחזקתו ונמצאו שמישים על ידי [עבודת] גופו, ובתנאי שאותם מקומות ומשאבים לא הוחזקו ולא היו בשימושו של שום אדם אחר לפניו. מבעלות זו על המקומות והמשאבים שהוא נאחז בהם כ"בעלים מקוריים" [ראשונים], משתמעת גם זכותו להשתמש במקומות ובמשאבים אלה ולשנות אותם כטוב בעיניו, ובתנאי שהוא לא משנה באופן בלתי-מזמין את ההרכב הפיזי של המקומות והמשאבים שבעליו המקוריים היה אדם אחר. באופן פרטני, אם המקומות והמשאבים כבר עברו לבעליהם המקוריים על ידי מה שג'ון לוק הגדיר כ"עירובם עם עבודתו", הבעלות עליהם יכולה להירכש רק באמצעות העברה מרצון – על ידי חוזה – של תואר הבעלות מבעליהם הקודמים לבעליהם המאוחרים.
התפישות האמורות מהוות את הבסיס להשקפות אנרכו-קפיטליסטיות על זכויות הקניין. הן נבדלות מדעותיהם של האנרכיסטים הקולקטיביסטים, שלפיהן תוצרי העבודה הם קניין שיתופי, המתחלק בין בני-האדם "על פי צורכיהם". אנרכו-קפיטליסטים תומכים בבעלות פרטית על תוצרי העבודה, ללא קשר למה שהאדם "צריך" או לא. כפי שרות'בארד אומר, "אם לכל אדם יש זכות בעלות על עצמו ואם הוא חייב להשתמש בדברים החומריים הטבעיים ולהחליף אותם כדי לשרוד, אזי יש לו זכות להיות הבעלים של מה שייצר". אחרי שהרכוש יוצר באמצעות עבודה, הוא יכול להחליף בעלים בצורה לגיטימית רק על ידי מסחר או העברתו כמתנה. העברה כפויה של בעלות נתפשת על ידי אנרכו-קפיטליסטים כבלתי-מוסרית.
זכות ההיאחזות מאפשרת ליחיד לתבוע כל רכוש בלתי-מנוצל, כולל אדמה, ואילו הכנסת שיפור או כל שימוש אחר בו הופכים את האדם לבעלים של אותו רכוש באותה "זכות מוחלטת", שיש לו על גופו. לדעתו של רות'בארד, בעלות על רכוש נקנית בראש ובראשונה באמצעות עבודה, לכן ההיאחזות באדמה, ולו כבעליה הראשונים, לא הופכת ללגיטימית רק על ידי תביעתה או גידורה; רק השימוש באדמה – עירובה בעבודה – הופכת את ההיאחזות הראשונה בה ללגיטימית, או כפי שרות'בארד כתב: "כל ניסיון לתבוע בעלות על משאב בלי לעשות בו שימוש, חייב להיחשב להפרת זכויות הקניין של המשתמש הראשון בו, מי שהוא לא יהיה."
ברמה המעשית, אנרכו-קפיטליסטים מכירים בעובדה, שישנן על-פני כדור הארץ מעט מאוד חלקות-אדמה (אם בכלל), שבעליהן לא התחלפו מתישהו כתוצאה מכפייה, בדרך-כלל על ידי השתלטות של מדינה מכל סוג שהוא. יחד עם זאת, אלא-אם-כן קיימים רשומות או תארי-בעלות מוכרים שיאשרו את דבר הגנבה או את זהותו של היחיד שהיה הבעלים המקוריים, רוב האנרכו-קפיטליסטים לא מאמינים שהיסטוריה כזאת שוללת את הלגיטימיות של הבעלות הנוכחית על האדמה; לדעתם, בהיעדר ראיות שיוכיחו אחרת, מוטב להניח שהבעלות הנוכחית היא תוצאה של חליפין-מרצון. באשר לעבדות, רות'בארד אומר, שבמקרים רבים "המטעים הישנים, יורשי בעליהם וצאצאי העבדים לשעבר ניתנים לזיהוי ושאלת הפיצויים יכולה לקבל אופי ספציפי בהחלט." לדעתו, זכות ההיאחזות במשאבים על ידי השימוש בהם הופכת את העבדים לבעלים החוקיים של כל חלקת-אדמה, שבה אולצו לעבוד.
אם האדמה מוחזקת על ידי המדינה, לטענת רות'בארד יש להחרימה ולהשיבה למגזר הפרטי: "כל רכוש בידי המדינה הוא בידי הגנבים ויש לשחררו מהר ככל שניתן." לדוגמה, הוא מציע שהאוניברסיטאות הממלכתיות יעברו לבעלות הסטודנטים והסגל על בסיס זכותם של המשתמשים במשאבים לתבוע עליהם בעלות. הוא גם תומך בהפקעת "רכוש פרטי" לכאורה, שנצבר – כתוצאה מהפעלת כוחה של המדינה – בידי העסקים שנהנים ממענקים ומסבסוד של מוצריהם. הוא מציע שהעסקים, אשר הממשלה מממנת לפחות מחצית מהוצאותיהם – יופקעו על ידי עובדיהם.
רות'בארד כתב בין השאר: "מה שאנו, הליברטריאנים פוסלים, אינו המדינה כשלעצמה, אלא הפשע; מה שאנו פוסלים זה תארי-בעלות בלתי-צודקים או פליליים; מה שאנו בעדו, זה לא רכוש "פרטי" כשלעצמו, אלא רכוש פרטי צודק, תמים, לא-פלילי." בדומה לו, קרל הס כתב: "הליברטריאניזם רוצה לקדם את עקרונות הרכוש, אך אין זה אומר בשום אופן, שהוא מגן כלאחר יד על כל רכוש, שנקרא בימינו פרטי... הרבה מרכוש זה הוא גנוב. רבים הם התארים המפוקפקים [המעידים על בעלות]. כל זה שזור באופן הדוק עם מערכת המדינה הבלתי-מוסרית והכפייתית." על ידי קבלת ההגדרה האקסיומטית לרכוש פרטי ולזכויות הקניין, אנרכו-קפיטליסטים פוסלים את המדינה באופק עקרוני, כפי שכתב הופה:
מלבד העובדה, שהיא פוסלת כבלתי-מוצדקות את כל הפעולות כגון רצח, הריגה, אונס, הסגת גבול, שוד, פריצה, גנבה והונאה, אתיקת הרכוש הפרטי אינה תואמת גם את קיומה של המדינה כישות, שברשותה מונופול טריטוריאלי כפייתי על קבלת החלטות (תחום שיפוט) ו/או הזכות למיסוי.
החברה שבחזונם של אנרכו-קפיטליסטים נקראת לעיתים קרובות חברה חוזית – "חברה שהיא על טהרת הפעילות הרצונית, לא מוגבלת כלל על ידי אלימות או איום באלימות" (מארי רות'בארד). לטענת אנרכו-קפיטליסטים, שיטת ההתנהלות בחברה זו תתבסס על הסכמים מרצון (חוזים) בין יחידים, כמסגרתה החוקית. קשה לחזות כיצד חברה כזאת תיראה לפרטיה בגלל הפרטים והמורכבויות של החוזים; יחד עם זאת, לדעתם יש לצפות שחברה כזאת תשיג תמימות דעים רחבה יותר מאשר מדינת-רוב, משום שחוזים אישיים מבוססים מטבעם על תמימות דעים בין הצדדים.
אחד המרכיבים החשובים בתפיסת החברה החוזית הוא העברת סחורות ושירותים הנעשית מרצונם החופשי של שני צדדים להסכם, כאשר שום גורם חיצוני לא יוכל להכריח את האדם לקבל או לדחות דבר מה במסגרת של חליפין-מרצון. באשר ליחסי עובד-מעסיק: ישנם מעסיקים, לדוגמה, אשר יתחייבו בהסכם העבודה, שבן-זוגו של העובד, ולו בהתאם לחוזה נישואים חד-מיניים, יקבל עם מות העובד מענק פטירה וכספי ביטוח שנצברו עבור המועסק; מעסיקים אחרים עשויים לא להכיר מראש בתוקפו של כל איחוד זוגי, שאינו תואם את אמונתם. על פי התפישה האנרכו-קפיטליסטית, כל אחד צריך להיות חופשי להסכים או לסרב להיקשר בחוזה, שכן כל תנאי החוזה צריכים להיות מקובלים על שני הצדדים.
אנרכו-קפיטליסטים מסרבים להכיר בלגיטימיות של כל ארגון בחברה, שתובע לעצמו יותר זכויות חוקיות מאשר היחידים המרכיבים אותו זכאים להן בנפרד. הדוגמה הטובה ביותר לארגון כזה היא המדינה, אך בימינו גם התאגיד קיבל צורה כזאת, כי הוא מוגדר כישות חוקית המתקיימת על פי קודקס נפרד מזה שחל על היחידים, זאת במטרה להגן על בעליה ומפעיליה מפני ההשלכות החוקיות האפשריות של פעולות התאגיד. יש לציין, שרות'בארד מציע הגדרה צרה (וחיובית) יותר לתאגיד: "התאגידים אינם כולם ישויות הנהנות מזכויות-יתר מונופוליסטיות; הם איגודים חופשיים של יחידים שמאחדים את הונם. בשוק חופשי לחלוטין, אנשים אלה פשוט היו מודיעים, שאחריותם מוגבלת להון שמושקע באופן ספציפי בתאגיד..." יחד עם זאת, ההגדרה הצרה של רות'בארד פוטרת את בעלי התאגידים רק מחובות הנושים שהסכימו מראש להסדר כזה; היא אינה פוטרת אותם מאחריותם לעבירות או למעשים פסולים אחרים שהם יכולים לבצע.
על פי כמה פירושים לאנרכו-קפיטליזם ישנם גבולות מסוימים לזכות לקשור חוזים. רות'בארד מדגיש שזכות זו מתבססת על זכויות האדם הטבעיות ולכן חוזה שמפר בעליל זכויות אלה הוא בר-ביטול ללא תנאים מוקדמים (כמו חוזה שלפיו אדם מוכר את עצמו לעבדות תמידית, שלא נלווית לה כל תמורה). פרשנים אחרים של אנרכו-קפיטליזם סבורים שאיסור על קשירת חוזים כאלה הוא התערבות בלתי-נסבלת בזכות לקשור חוזים – התערבות שפוגעת גם בזכויות הטבעיות שבבסיסה של הזכות האמורה. למותר לציין, שחוזים מן הסוג שרות'בארד ביקר נדירים ביותר.
אנרכו-קפיטליסטים רבים מסכימים עם מוריס ולינדה טנהיל, שבספרם "שוק למען החירות" מתנגדים לכל חוק מדינה באשר הוא. לדעתם כל שיש לעשות כדי לקבוע אם מעשה מסוים צודק או פסול, הוא להשיב על השאלה אם יש בו משום תוקפנות של איש כלפי רעהו. לעומתם, רות'בארד תמך גם בקודקס חוקים ליברטריאני מרוכז, אף על פי שהוא היה בעד איסור "טבעי" בלבד על כפייה והונאה.
בניגוד לטנהילים ולרות'בארד, שמבחינתם מידות טובות ומוסר הם דרישות אידאולוגיות, דייוויד פרידמן סבר ש"מערכות החוקים ייווצרו לשם רווח בשוק הפתוח, כמו שספרים וחזיות מיוצרים בימינו. יכולה להיות תחרות בין סוגים שונים של החוק, כפי שישנה תחרות בין סוגים [או מותגים] שונים של מכוניות." לדבריו, ההנחה ששיטה זו תוביל לחברה ליברטריאנית "עודנה טעונה הוכחה." לדעתו, בדרך זו יכולים להיווצר גם חוקים לא-ליברטריאניים כלל, כגון חוקים נגד סמים. עם זאת, הוא חושב שחוקים כאלה יהיו נדירים משום ש"אם ערכו של החוק בעיני תומכיו יהיה נמוך מעלותו עבור קורבנותיו, חוק זה... לא ישרוד בחברה אנרכו-קפיטליסטית." מובן שחזון זה מתנגש עם גישתו של רות'בארד כלפי קודקס החוקים הליברטריאני, שלא אמור להיות נתון למיקוח או להשתנות על פי כללי היצע וביקוש.
אנרכו-קפיטליסטים מוכנים להסכים לקיומה של הגנה קולקטיבית על החירות האישית (זאת אומרת, כוחות צבא ומשטרה, בתי-משפט) רק אם גופים אלה נוצרים וממומנים באופן התנדבותי; כדבריו של גוסטב דה-מולינארי: "במשטר של חירות, ארגונם הטבעי של כוחות הביטחון לא יהיה שונה מזה של שאר הכוחות [בשוק]." חסידי הרעיון מציינים, שגופים פרטיים האחראים על צדק והגנה כבר קיימים, אחרי שנוצרו בטבעיות באותם תחומים, שבהם השוק הורשה לפצות על כישלונות המדינה. הם מביאים כדוגמאות את מוסדות הבוררות העצמאיים, חברות האבטחה והמשמר הקהילתי. בגלל טבעם הרצוני/התנדבותי, מוסדות משפטיים ומשטרתיים אלה יהיו לדעת האנרכו-קפיטליסטים שונים מאוד מבתי-המשפט והמשטרה הממלכתיים, שאופיים פולשני. מימון ההגנה על אלה, שאינם מסוגלים לשלם לגופים פרטיים יכול לבוא מארגוני צדקה המתבססים על תרומות מרצון, במקום שיגיע ממוסדות המדינה המבוססים על מיסוי כפוי. פתרון אחר שאנרכו-קפיטליסטים מציעים לבעיה זו הוא עזרה-עצמית שיתופית של קבוצות יחידים (אבטחה עצמית בהתנדבות קבוצתית).
בדומה לליברליזם הקלאסי, ובניגוד לפציפיזם, אנרכו-קפיטליזם מאשר שימוש בכוח אם הוא נועד להגנה על יחידים או על רכושם. היקף השימוש בכוח הגנתי הוא נקודת מחלוקת בקרב אנרכו-קפיטליסטים. רבים מהם סבורים, שתפיסת צדק בנוסח מידה כנגד מידה, זאת אומרת אפשרות להפעלת כוח שיגמול לעבריין על פי מידת החומרה של פשעו, תהיה הקו המנחה בחוזים שייקשרו בחברה אנרכו-קפיטליסטית. חלק מהאנרכו-קפיטליסטים מאמינים שבתי-סוהר או עבדות חוזית הם מוסדות מוצדקים עבור ענישתם של אלה, שמפרים את כללי היחס אל רכושו של הזולת בחברה אנרכו-קפיטליסטית; אחרים היו מסתפקים בעונש הגליה או בהכרחה של מי שמפר חוזה לשלם לצד הנפגע את הרווחים שנעשו על חשבונו (מעבר לפיצוי על נזקים).
אחד ההיבטים השנויים במחלוקת של השימוש ההגנתי בכוח הוא מהפכנות אלימה נגד משטרים רודניים. אנרכו-קפיטליסטים רבים מעריצים את המהפכה האמריקאית ורואים בה מעשה לגיטימי של יחידים שפעלו יחד נגד הגבלות רודניות של חירויותיהם. למעשה, לדעתו של רות'בארד, המהפכה האמריקאית היא המלחמה היחידה בהשתתפות ארצות הברית, שאפשר להצדיקה. אנרכו-קפיטליסטים אחרים, כמו סמואל אדוארד קונקין, חושבים שמהפכות אלימות פוגעות במטרותיהן המוצהרות ושהינתקות מרבית של יחידים מן המערכת הכלכלית הממלכתית עדיפה עליהן.
לליברליזם קלאסי הייתה ההשפעה החשובה וארוכת-הטווח ביותר על התאוריה האנרכו-קפיטליסטית. מאז שהוצגה על ידי ג'ון לוק, בתאוריה הליברלית היו שני נושאים מרכזיים: חירות האדם והגבלת כוחה של המדינה. חירות האדם בוטאה בתפיסה זו במונחים של זכויות טבעיות, בעוד הגבלת המדינה התבססה (לדידו של לוק) על הסכמת האזרחים לכל סמכויותיה.
במאה ה-19, הליברלים הקלאסיים הובילו את המתקפה על הממלכתיות (הלגיטימיות של המדינה). אחד החשובים מהם, פרדריק בסטייה, כתב בספרו "החוק": "המדינה היא פיקציה גדולה, שכולם רוצים לחיות באמצעותה על חשבונם של כל האחרים." הנרי דייוויד תורו כתב: "אני מסכים מכל הלב עם המימרה 'הממשלה הטובה ביותר היא זו המושלת פחות ככל האפשר' והייתי רוצה לראותה מיושמת במהירות ובשיטתיות רבה יותר. אם ניישם אותה עד סופה, הרי היא תסתכם במימרה הבאה, שגם בה אני מאמין: 'הממשלה הטובה ביותר היא ממשלה שאינה מושלת כלל'; וכשבני-אדם יהיו מוכנים לכך, זוהי הממשלה שתהיה להם."
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
