Loading AI tools
פילוסוף וכלכלן סקוטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדם סמית (באנגלית: Adam Smith; 5 ביוני 1723 – 17 ביולי 1790) היה פילוסוף וכלכלן סקוטי, אחת מן הדמויות העיקריות בעידן הנאורות הסקוטית. יש הרואים בו את אבי הכלכלה המודרנית. ספרו "עושר העמים" משנת 1776 מכיל את רעיונותיו החשובים והמשפיעים ביותר בתחום הכלכלי. סמית עסק רבות גם בתחום הפילוסופיה של המוסר.
 | |
| לידה |
5 ביוני 1723 קרקודי (אנ'), ממלכת בריטניה הגדולה |
|---|---|
| פטירה |
17 ביולי 1790 (בגיל 67) אדינבורו, ממלכת בריטניה הגדולה |
| מקום קבורה |
Canongate Kirkyard  |
| השקפה דתית |
דאיזם |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת גלאזגו, בייליול קולג' |
| מנחה לדוקטורט |
פרנסיס האצ'סון |
| מוסדות | |
| זרם | כלכלה קלאסית, קפיטליזם |
| תחומי עניין | פילוסופיה פוליטית, אתיקה, כלכלה |
| עיסוק |
כלכלן, מרצה באוניברסיטה, המורליסטים הצרפתים, סופר, כותב ספרי עיון, פילוסוף, מוציא לאור |
| הושפע מ | הובס, האצ'סון, יום, לוק, טורגו |
| השפיע על | מרקס, דייוויד ריקארדו, מיל, האבות המייסדים של ארצות הברית |
| מדינה |
 ממלכת בריטניה הגדולה |
| יצירות ידועות |
The Theory of Moral Sentiments, עושר העמים |
| פרסים והוקרה |
עמית החברה המלכותית (1767) עמית החברה המלכותית של אדינבורו (1783) חבר החברה המלכותית לאמנויות |
| חתימה |
 |
  | |
סמית היה בנו של פקיד מכס בקרקודי (Kirkcaldy) שבמחוז פייף שבסקוטלנד. הוא נולד ב-5 ביוני 1723, שישה חודשים לאחר מותו של אביו. בגיל שלוש נחטף על ידי כנופיה של צוענים אך דודו הצילו במהרה והשיבו לאמו. בנמלה של קרקודי הסתופף סמית במחיצתם של מלחים, סוחרים, ויצרנים זעירים, וחווה מקרוב את הוויית חייהם של הסוחרים והיצרנים, כמו גם את השתנות פניו של הסחר, עם דעיכת קרנה של קרקודי מפני נמלים הפונים מערבה (כמו זה שבגלאזגו), ששימשו לסחר עם אמריקה.
בגיל 17[1] החל ללמוד פילוסופיה של המוסר באוניברסיטה של גלאזגו, בין השאר אצל הפילוסוף פרנסיס האצ'סון. [2] בשנת 1740 החל ללמוד בקולגיום ביילייל שבאוניברסיטת אוקספורד, ובשנת 1746 סיים שם את לימודיו ושב לקרקודי. הסיבה העיקרית ללימודיו בקולגיום הייתה שאיפתה של אמו שיהפוך לכהן דת אפיסקופלי, אך סמית עזב את לימודיו מבלי שהושבע לכהונה.
בשנת 1748, תחת חסותו של הלורד הנרי היום קיינס, ערך סמית סדרת הרצאות פומביות באדינבורו, שהתמקדו בספרות אנגלית ובפילוסופיה של המשפט. בשנת 1751 מונה למשרת מרצה ללוגיקה באוניברסיטת גלאזגו ושנה מאוחר יותר, גם למשרת מרצה בתחום הפילוסופיה של המוסר. הרצאותיו של סמית עסקו בלוגיקה, פילוסופיה של המוסר, ספרות ורטוריקה.
מקבץ סיכומי שיעור של תלמידיו מהרצאותיו בתקופה זו ("הרצאות על משפט, מדיניות, הכנסות ונשק") מראה כי רבים מהרעיונות ששימשו את סמית מאוחר יותר בכתיבת "עושר העמים" כבר פותחו באופן מלא בתקופה זו, ובולטת בו במיוחד תפישת הלסה פר, שהייתה בתקופה זו מובהקת יותר מאשר בשלב בו כתב את "עושר העמים".
תוצר חשוב של שנותיו כמרצה היה ספרו החשוב "תאוריה של הרגש המוסרי" (1759). הספר, שבמוקדו עמדו השורשים הפסיכולוגים של השיפוט המוסרי האנושי, הקנה לסמית שם בתחום הפילוסופיה של המוסר. הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום, ידידו הטוב של סמית מאז 1750, שלח אחד מעותקי הספר לריצ'רד טאונזנד, שהפך מאוחר יותר לשר האוצר של בריטניה. טאונזנד התלהב מהספר ושכר את סמית בסוף 1763 בשכר נדיב לכל חייו כחונכו של בנו החורג, הנרי סקוט, הדוכס הצעיר של בקלו.
זמן קצר אחרי מינויו לתפקיד, יצא סמית למסע בצרפת כחונכו של הדוכס הצעיר. סמית דיבר אך מעט צרפתית והקשר העיקרי שיצר בתחילת מסעו היה עם דייוויד יום, ששימש אז מזכיר אישי לשגריר אנגליה בצרפת. במכתב ליום מתאריך 5 ביולי 1764 ציין סמית ששיעמומו הוביל אותו להתחיל בכתיבת ספר חדש, שהיה אחר־כך ל"עושר העמים". במהלך מסעו בצרפת פגש סמית כמה מהכלכלנים החשובים של האסכולה הפיסיוקרטית, ובראשם פרנסואה קסניי וטורגו וכן את ז'ן ד'אלמבר, אנדרה מורלה, והלווטיוס.[3]
בשובו לקרקודי, ב-1766, יכול היה סמית להקדיש את זמנו לכתיבת הספר, ובילה את עיקר זמנו בעשר השנים הבאות (לבד משהות ממושכת בלונדון בשנים 1773–1776) בכתיבתו. הספר יצא לבסוף לאור במרץ 1776, וזכה להצלחה רבה, כשבתוך שנים אחדות הודפס במספר מהדורות ותורגם לשפות שונות.[4]
בשנת 1778 מונה סמית למשרה כמפקח על המכסים בסקוטלנד, ועבר להתגורר באדינבורו, שם הצליח ליישם חלק מהמלצותיו ב"עושר העמים".[5] הצלחה חשובה יותר לרעיונותיו נמצאה ביישום כמה מעקרונות הליברליזציה בסחר ושינוי מערכת המיסוי על ידי ראש הממשלה הבריטי ויליאם פיט הבן.
סמית חי עם אמו ואחייניתו ומעולם לא נישא. הוא מת ב-17 ביולי 1790, לאחר מחלה קצרה. לאחר מותו נודע כי הקדיש חלק ניכר מהכנסותיו לצדקה בסתר. לפני מותו הוא הורה למוציאים לפועל של צוואתו להשמיד את כל כתבי היד שלו שטרם השלימם עד הסוף וכך שרדו אחריו רק שני ספריו המונומנטליים שכבר יצאו לאור ולא נותרו עקבות לשאר יצירתו, שהייתה לפי העדויות ענפה ביותר.
ב-2007 הופיע שטר חדש של 20 ליש"ט הנושא את דיוקנו של סמית – הפעם הראשונה שבה מופיע דיוקנו של כלכלן על שטרות הבנק של אנגליה.
ערך מורחב – עושר העמים
הרעיון המפורסם ביותר של אדם סמית ב"עושר העמים"[6] מעוגן באזכור אקראי למדי של "היד הנעלמה", הגורמת ליצרן הפועל לקידום ענייניו לקדם אגב כך ומבלי משים את טובת הכלל.[7] סמית גרס, באופן רחב יותר – בחזרה על רעיונות אותם הביע ב"תאוריה של הרגש המוסרי" – כי פעולות האדם המכוונות לקידום האינטרס שלו מניבות פירות עבור אנשים אחרים. יתר על כן, פעולות המונעות על ידי רצונות ויצרים כמו חסכנות, קנאה בעשירים או שאיפה לקידום עצמי הן בעלות השפעה חיובית ביצירת סדר חברתי מועיל ומתפקד.
עיקרון מרכזי אחר של סמית – בסתירה מובהקת לתפישות המרקנטליסטיות – הוא שעושרה של אומה אינו צריך להימדד בכמות הזהב והכסף שאגרה, אלא בהיקף הייצור של מוצרים ושירותים. מכאן נובע כי אין כל טעם בהגבלת הסחר, בעידוד הייצוא או בצמצום הייבוא, וכי הגבלות אלו פועלות לרעת שגשוגה ועושרה של אומה.
רעיון מרכזי נוסף של סמית הוא כי פריון העבודה (היצרניות) מבוסס על חלוקת עבודה וצבירת הון. חלוקת משימות ייצור לחלקים קטנים, שבכל אחד מהם עוסק גורם אחר, מאפשרת להשיג ייעול ניכר בתהליך הייצור. ייעול זה מותיר בידי היצרן רווח גדול יותר, אותו הוא יכול להוציא בקניית מוצרים ושירותים, או להשקיעו בקניית מכונות ואמצעי ייצור יעילים אף יותר. צבירת ההון, לפיכך, היא המרכיב החיוני ביותר בשגשוגה של אומה. לטענת סמית ניתן להבחין כי לאורך ההיסטוריה נבנו מוסדות ממשל ומשפט כדי לשרת את הצורך של אנשים לשמור על הונם בידם. בהיעדר דרך כזו, גרס סמית, לא מתקיימת צבירת הון והאומה אינה יכולה לשגשג.
עוד רעיון בולט בספר הוא כי מערכת הייצור והסחר מתפקדת באופן אוטומטי. כאשר יש מחסור במוצר מסוים, יכולים יצרניו להפיק רווח גדול יותר ממכירתו, אך הרווח המוגדל הופך את הייצור של מוצר זה למפתה ורווחי יותר ליצרנים אחרים, המשקיעים גם הם את הונם בבניית מערכות ייצור של מוצר זה. בכיוון ההפוך, כאשר יש שפע במוצר מסוים, מחירו יורד ולכן צונחים גם רווחיהם של יצרני המוצר והוא הופך מושך פחות מבחינתם של משקיעים בעלי הון. מנגנון זה של היצע וביקוש גורם לכך שאף שאיש אינו מנחה את המערכת, בכל זאת מנותב ההון במדינה ב"יד נעלמה"[8] למקומות שבהם הצורך בהון הוא הגדול ביותר.
הסייג שהציב סמית למנגנון זה הוא חופש הסחר והתחרות. סמית עמד על כך שיש יצרנים וסוחרים המפיקים רווח גדול מהגבלה של הסחר והייצור, ולכן פועלים לכוון את פעולות הממשלה להגבילם. כאשר הסחר או הייצור מוגבלים או מעוותים – כמו במקרה של מונופולים או סובסידיות – יכולים היצרנים והסוחרים שניתבו את ההגבלות לרצונם למכור את מוצריהם במחיר גבוה יותר, מצב הפוגע במיוחד בעניים, הנדרשים לשלם סכום גבוה יותר עבור מוצרי היסוד שהם צורכים.[9]
למרות ביקורתו החריפה על הממשל, על השימוש בשיטות עידוד מרקנטיליסטיות כמו סובסידיות ותמריצים, ועל נטייתו לצבור כוח וחובות, סבר סמית כי על הממשלה מוטלת החובה לטפל בכמה תחומים חיוניים, שפעולה פרטית המונעת על ידי דאגה לתועלת עצמית לא תוכל לספקם. סמית ראה בכוחות הצבא והשיטור, כמו גם במערכות המשפט, תוצר של שאיפתם של העשירים להגן על רכושם מפני העניים. מערכות אלו רחוקות משלמות, סבר סמית, אך שימורן חיוני לקיום חברה מתקדמת ומשגשגת.
צורך נוסף במעורבות ממשלתית ראה סמית בתחום "העבודות הציבוריות"[10] (תשתיות) והענקת השכלה כללית בסיסית לכל, ובמיוחד לעניים[11] ובמערכות השכלה למבוגרים.[12] מעורבות נדרשת זו הצדיקה גביית מיסים על ידי הממשלה, אך לדעת סמית אותה גבייה, ומימון הממשלה באופן כללי, צריכים להיות מנוהלים בזהירות יתרה. בהקשר זה קבע סמית את ארבעת העקרונות הידועים של גביית מיסים: על המס הנגבה: המס צריך להיות פרופורציוני לכמות הרכוש, להיגבות על פי תקנים ברורים ולא באופן שרירותי, להיאסף באופן הנוח ביותר והמעיק פחות על הנישום, ולהיות בשיעור שלא יגרום היעלמות, הברחות או בריחה של בעלי "מניות" (בעלי הון) למקומות אחרים.[13]
ל"עושר העמים" נודעה לאורך השנים השפעה חשובה על החשיבה הכלכלית. טענותיו של סמית, במיוחד כאשר צורפו אליהן טענותיו של ממשיכו החשוב, דייוויד ריקארדו[14] ושל ז'אן-בטיסט סיי הפכו לבסיס החשוב ביותר של ההגות הכלכלית בבריטניה. זו התעצבה במיוחד בהשראתו של אלפרד מרשל, ואומצה מאוחר יותר על ידי הזרם המרכזי בהגות הכלכלית באנגליה ובארצות הברית. אסכולה כלכלית מרכזית זו ראתה באדם סמית את הכלכלן המודרני הראשון וב"עושר העמים" מעין תנ"ך של החשיבה הכלכלית המודרנית.[15] הביקורת העיקרית שהוטחה בסמית, אפילו בקרב חסידיו הנלהבים ביותר, נגעה לאימוץ רעיון הערך של העבודה השגוי, ובעיקר לסתירות הפנימיות בטיעונים בזכות מימון תשתיות וחינוך, שאינם עולים בקנה אחד עם התזה הכללית של "עושר העמים."[16]
השפעה חשובה מאוד הייתה לספר גם על החשיבה המרקסיסטית, ובמיוחד על קרל מרקס. מרקס ביטא אומנם בוז לסמית, אך אימץ את הניתוח הכלכלי שלו ושל ריקרדו, ובמיוחד את תורת הערך של העבודה של סמית.[17] רעיון נוסף של סמית, שהייתה לו השפעה על מרקס, היה הצבעתו על ה"ניכור" הנוצר אצל עובדים בחזרה אינסופית על פעולות פשוטות (סמית כמובן לא השתמש במונח המרקסיסטי "ניכור"). הוגים מאוחרים יותר בהגות המרקסיסטית גינו את סמית במילים חריפות הרבה יותר מאלו של מרקס,[18] כשעיקר מתקפתם מופנה נגד רעיון ההתפתחות האוטומטית של שגשוג עליה דיבר סמית.
תפישתו של אדם סמית ושל "עושר העמים" כהוגים הכלכליים הראשונים זכתה לערעור חשוב באמצע המאה ה-20 מצידו של ג'וזף שומפטר, שהצביע על כך שחלק ניכר מרעיונותיו של סמית אומצו מרעיונותיהם של הוגים אחרים.[19] מתקפות אלו גרמו לכך שסמית נתפש היום פחות כחדשן ויותר כממזג של תפישות שהיו רווחות אצל הוגים כקנטיון או קסניי לפניו.
סמית בחן את השפעת מרקנטיליזם על הפריון של המדינה, והראה שלמרות שנקיטת מכסי מגן מחזקת את התעסוקה בענף המוגן בטווח הקצר (ולעיתים גם בטווח הבינוני), הרי שבטווח הארוך אותו ענף עלול להיפגע מחוסר יעילות שתיגרם כפועל יוצא מהעדר הצורך בתחרות בתוצרת חוץ.[20]
לפי סמית היתרון בסחר החופשי מבוסס על ארבעה עקרונות:
”כל פרט עמֵל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוון לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו. בהעדפתו לתמוך בתוצרת מקומית על פני תוצרת זרה, הוא מכוון רק לקידום ביטחונו; ובאמצעות הכוונת תעשייה זו באופן שתוצריה יהיו בעלי הערך הרב ביותר, הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעיתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור.”
עם זאת, סמית אינו שולל לחלוטין נקיטת פרוטקציוניזם, אך לשיטתו זוהי סטייה מברירת המחדל, שמחייבת את הממשל לתת נימוקים להפעלתה.[20]
סמית עצמו סבר שבשלושה מקרים ראוי להגביל את הסחר החופשי:
ירון כהן צמח, שוק חופשי, הרמוני ומאושר, באתר TheMarker, 4 באוגוסט 2015 ירון כהן צמח, האיש שלא היה מה שחושבים: 6 מיתוסים על אדם סמית, באתר TheMarker, 25 באוקטובר 2018
אדם סמית (1723-1790), דף שער בספרייה הלאומית
אדם סמית, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
