Loading AI tools
תאוריית הערך של עבודה (The Labor Theory of Value ; מתורגם גם: תאוריית העבודה של הערך) היא תאוריה הגורסת כי הערך של כל מוצר או שירות נקבע לפי כמות העבודה שהושקעה בהפקתו. התאוריה, שהייתה מקובלת על כלכלנים רבים במהלך המאה ה-19, נוסחה לראשונה בספר "עושר האומות" של הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית, ופותחה לאחר מכן על ידי הכלכלן הבריטי דייוויד ריקרדו. תאוריית הערך של העבודה הייתה חלק מהותי מהתאוריה הכלכלית של קרל מרקס, והיא עדיין מקובלת בקרב האסכולה האורתודוקסית של המרקסיזם[1].
תאוריית הערך של העבודה איבדה מחשיבותה וממעמדה בסוף המאה ה-19, בעקבות תאוריות חדשות שהתבססו על החשיבות של הערך השולי בתהליך הכלכלי, אותן פיתחו במקביל הלוגיקן הבריטי ויליאם סטנלי ג'בונס, הכלכלן האוסטרי קרל מנגר והכלכלן והמתמטיקאי הצרפתי לאון ואלרה[2].
תאוריית הערך של העבודה היא תאוריה כלכלית שאמורה להסביר מה הגורמים הקובעים את ערך החליפין של מוצר או שירות מסוים במסגרת המערכת הכלכלית. בבסיס התאוריה ניצבת ההבחנה בין ערך השימוש (use value) של מוצר או שירות לערך החליפין שלו (exchange value). לפי הבחנה זו, המושג של "ערך השימוש" מתייחס לתועלת שמפיק אדם מאותו מוצר, כאשר התועלת מוגדרת באופן רחב ככל דבר שעשוי לגרום הנאה לרוכש: בגד שמחמם בחורף, ארוחה טובה או מכונת כביסה שחוסכת מאמץ. המושג "ערך החליפין" של המוצר מתייחס לתמורה שעשוי לקבל אדם עבור המוצר המסוים בסחורות אחרות או בשירותים, ולאו דווקא בכסף (שבאופן בסיסי אמור לשמש כיחידת המדידה המשותפת לכלל ערכי חליפין)[3].
פרדוקס הערך
ניתן לראות בתאוריית הערך של העבודה ניסיון לפתור את מה שנודע בתאוריה הכלכלית כ"פרדוקס הערך": מדוע למוצר אחד יכול להיות ערך שימוש גבוה מאוד וערך חליפין נמוך מאוד, בעוד שמוצר אחר נהנה מערך חליפין גבוה – על אף שאין לו שום ערך שימוש. הדוגמה הידועה ביותר היא דוגמת המים והיהלומים (הפרדוקס נקרא לעיתים "פרדוקס המים והיהלום"), שבה השתמש גם אדם סמית: על אף שכל אחד זקוק למים כדי לחיות, המחיר שלהם נמוך למדי, בעוד שאיש לא באמת זקוק ליהלומים, אבל הרבה אנשים היו מוכנים לשלם המון תמורתם. בפרק הרביעי בספרו "עושר האומות" כתב סמית כי:
.jpg)
"למלה ערך, כפי שניתן לשים לב, יש שתי משמעויות שונות, שלעתים מובעות כיעילות של מוצר מסוים, ולעתים מובעות ככוח הקנייה שמעניק מוצר לבעליו כלפי מוצרים אחרים. הראשון יכול להיקרא 'ערך השימוש'; השני – 'ערך החליפין'. לדברים עם ערך השימוש הגדול ביותר יש לעתים קרובות ערך חליפין מאוד נמוך או לא קיים בכלל; ולחילופין, אותם דברים עם ערך החליפין הגדול ביותר לעתים קרובות אינם בעלי ערך שימוש כלל. שום דבר אינו שימושי יותר ממים, אך לא ניתן לרכוש באמצעותם כמעט דבר; יהלום, מהצד השני, אינו שימושי כלל, אך ניתן לרכוש באמצעותו הרבה מוצרים אחרים"[4]
תאוריית הערך של העבודה מציעה פתרון מסוים לפרדוקס על ידי הפרדה מוחלטת בין ערך השימוש לערך החליפין. לפי התאוריה, ערך השימוש הוא עניין סובייקטיבי שנקבע לפי העדפות אישיות ומשתנה בהתאם לנסיבות, ואינו משפיע כלל (או באופן מינורי למדי) על ערך החליפין. מכאן עולה באופן טבעי השאלה – מהם הגורמים הקובעים את ערך החליפין של המוצר?
תאוריית הערך של העבודה גורסת כי מלבד ערך השימוש, התכונה המשותפת היחידה שיש לכל מגוון המוצרים והשירותים שמתהווים מדי יום במסגרת הפעילות הכלכלית היא העובדה שהם כולם תוצר של עבודה אנושית. כיוון שכך, מסיקה התאוריה, העבודה היא הגורם היחידי שיכול לשמש בסיס למערכת החליפין, ולקבוע את ערך החליפין של כל מוצר וסחורה.
הון ועבודה
בתאוריית הערך של העבודה שהציג דייוויד ריקרדו, כמות העבודה שהושקעה בכל מוצר קובע את ערך החליפין שלו לא באופן ישיר – אלא באופן יחסי לכמות העבודה שהושקעה בחפץ שבו הוא מוחלף. ריקרדו טען כי ערך החליפין נקבע לפי היחס הכללי בין כמויות העבודה שהושקעו בכל מוצר ומוצר מתוך סך העבודה שנעשית במסגרת המערכת הכלכלית, כלומר שיחס החליפין בין הסחורות משקף את היחס המשתנה בין כמויות העבודה שהן משקפות[5]. בתאוריית העבודה של קרל מרקס, לעומת זאת, כמות העבודה שמושקעת במוצר מקנה לו ערך אבסולוטי; הסחורה היא למעשה "עבודה צבורה", או עבודה במצב קפוא[6] (congealed labor).
עם זאת, גם ריקרדו וגם מרקס הכירו בכך כי מלבד כמות העבודה, הליך הייצור מושפע גם מכמות ההון המושקע בו. הון זה משקף את המכונות, הציוד, חומר הגלם ואותן הוצאות שאינן קשורות באופן ישיר לעבודה (שמתבטאות לרוב במשכורות העובדים). לפי תאוריית הערך של העבודה, התרומה של נכסי ההון להליך הייצור נקבעת לפי כמות העבודה שהושקעה בהם בעבר (בעת ייצורם). כמות זו מתווספת לכאורה לכמות העבודה שמבצעים העובדים באופן ישיר על המוצר, ומהווה גורם נוסף המשפיע על ערך החליפין שלו. אצל ריקרדו הדבר בא לידי ביטוי ביחס בין ההון היציב (נכסי הון) להון נע (בעיקר נכסי שכר, אך גם חומרי גלם). אצל מרקס משמשת ההבחנה כבסיס לתאוריית הניצול (exploitation theory), כשהעבודה שמבצע הפועל היא שמייצרת את "הערך העודף" (surplus value) של המוצר, בעוד שנכסי ההון (המהווים, כאמור, עבודה צבורה) "תורמים" רק את ערכם הקבוע לתהליך. אותו "ערך עודף" הוא הרווח של המעסיק, שלכאורה מנצל את עבודת הפועל לטובתו שלו.
תאוריית הערך של העבודה, הן בגרסה של דייוויד ריקרדו והן בגרסה של קרל מרקס, מתעלמת באופן מודע מאותן סחורות נדירות (scarce commodities) שאינן יכולות להתרבות על ידי עבודה, וקובעת כי בשל מיעוטן ההשפעה שלהן על התהליך הכלכלי היא זניחה[7]. התאוריה גם מבדילה בין איכות העבודה לכמותה; כך, שעת עבודה של תכשיטן מומחה עשויה להיות שווה מבחינה כמותית לשלוש שעות עבודה של שוליה. במקרה זה, העבודה שהשקיע התכשיטן בעבר – במסגרת לימודיו ועבודתו המקצועית – משמשת כמעין "מקדם" הקובע את ערכה (value) של העבודה הנוכחית.
לפני אדם סמית
הדיון הפילוסופי בנוגע לשאלת הערך של מוצרים ושירותים החל כבר בעת העתיקה. הפילוסוף היווני אריסטו הבחין בין ערך השימוש של מוצר או שירות לבין ערך החליפין שלו, וגם הצביע על כך שערך החליפין נסמך במידה מסוימת על ערך השימוש[8][9]. אבחנה זו שימשה בסיס למה שנודע לאחר מכן כפרדוקס הערך: מדוע יש מוצרים שערך השימוש שלהם גבוה מאוד אך ערך החליפין שלהם נמוך (כמו מים), ולעומתם למוצרים אחרים בעלי ערך שימוש נמוך יש ערך חליפין מאוד גבוה (כמו יהלומים). פרדוקס זה (שזכה גם לכינוי "פרדוקס המים והיהלומים") היה ידוע כבר בעת העתיקה, אך נוסח באופן מלא רק בעושר האומות של אדם סמית'[10].
הפילוסופים הנוצרים בימי הביניים חידדו את ההבחנה, ופיתחו מעין גרסה מוקדמת של תאוריה שמסבירה את אופן קביעת התמחור במערכת הכלכלית. בימי הביניים המאוחרים, בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14, גרסו פילוסופים נוצרים כמו תומאס אקווינס וממשיכיו כי לאדם יש זכות ליהנות מפרי עמלו; עם זאת, הייתה זו בעיקר תפיסה מוסרית ולא ניתוח אנליטי של התהליך הכלכלי[11]. הפילוסוף הנוצרי ג'ון דנס סקוטוס פיתח במקביל תאוריית ערך ראשונית שהתבססה על עלות[12] (Cost Theory).
הפילוסוף הבריטי ג'ון לוק טען בספרו "שתי מסכות על הממשל המדיני" (1689) כי זכות הקניין קשורה לעבודה ובמידה רבה נסמכת עליה. בפרק החמישי של המסכת השנייה בספר כתב לוק כי "אף על פי שהארץ וכל היצורים הנמוכים ניתנו במשותף לבני האדם, כל אדם הוא בעל קניין ביחס לגופו שלו; ורק הוא בלבד יש לו זכות לגופו. עבודת גופו ועמל כפיו - על כל אלה אפשר לומר על פי הדיוק שאמנם לו הם. כל דבר איפוא שהאדם מפקיעו מהמצב שהתקין לו הטבע, הריהו מערב בו את עבודתו ומוסיף עליו משהו משלו, ובאורח זה הופך לקניינו"[13]. בפרק זה מדגיש לוק את החשיבות של העבודה לעומת האדמה, כשני המשתנים העיקריים שקובעים את הערך של התוצר, ומציין כי "הדוגמה הברורה ביותר לכך היא אומות אמריקה, העשירות באדמה ועניות בכל מותרות החיים... בגלל החסר בשיפור [האדמה] באמצעות עמל, אין הם נהנים אפילו ממאית הנוחות ממנה אנו נהנים, וכל מלך של נחלה רחבה ופורייה שם ניזון, מתגורר ועוטה בגדים גרועים משכיר יום באנגליה".
עם זאת, בחיבורו "Some Considerations on the Consequences of the Lowering of Interest and the Raising of the Value of Money", שהתפרסם בשנת 1692, פיתח לוק תאוריית מחירים שבה הערך של כל מוצר או שירות נקבע באופן לפי כללי ההיצע והביקוש. במאמר זה מתייחס לוק שוב לפרדוקס הערך, ומצביע על כך שלדברים השימושיים ביותר – כמו אוויר ומים – אין לרוב שום ערך חליפין. הוא סיכם בקביעה כי בדברים כשלעצמם אין שום ערך קבוע מראש, והמחיר שלהם נקבע לפי התועלת שהם מביאים לרוכש והשפע או המחסור בהם ברגע נתון[14].
במהלך המאה ה-17 פיתח הפילוסוף והכלכלן הבריטי ויליאם פטי (Petty) תאוריה שהסתמכה על עבודה ואדמה כשני המקורות לערך הכלכלי של הסחורה. פטי, שהיה הראשון לנסות להסביר את המערכת הכלכלית במונחים של מספרים, מידות ויחסים במקום באופן מילולי (ופיתח כך תחום חדש לו הוא קרא "אריתמטיקה פוליטית")[15], ניסה ליצור בסיס משותף לאומדן התרומה של העבודה ושל האדמה לערך המוצר, וקבע כי התרומה מעבודה של אדם מבוגר במשך יום שווה לקרקע שיכולה לגדל מזון שיספיק לאותו אדם במשך יום אחד[16]. ההיסטוריון האמריקאי ורנן לואיס פרינגטון (Parrington) מייחס לפטי את הניסוח המוקדם ביותר של תאוריית הערך של העבודה[17].
הכלכלן האירי-צרפתי רישאר קנטיון, שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-18, החזיק בתפיסה דומה לזו של פטי, אך קבע כי את העבודה יש להבין במונחים של אדמה, ובכך הציב למעשה את האדמה כיחידת העלות הבסיסית בתהליך הכלכלי[18]. קנטיון טען כי התרומה של האדמה והעבודה קובעת את הערך הפנימי (Intrinsic Value), אולם בסופו של דבר המחירים של הדברים בשוק נקבעים לפי כללי ההיצע והביקוש, וההעדפות הסובייקטיביות של קהל הצרכנים.
קנטיון השפיע מאוד על האסכולה הפיסיוקרטית, שרעיונותיה היו פופולריים בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-18. בקרב האסכולה הפיסיוקרטית, שהעמידה את האדמה והחקלאות במרכז ההליך הכלכלי, התפיסה המקובלת הייתה שמחירו של מוצר נקבע לפי כללי ההיצע והביקוש, ובהתאם לתרומה הסובייקטיבית של המוצר להנאתו של הרוכש[18]. עם זאת, הפיזיוקרטים אימצו במידה רבה את אמונתו של קנטיון ב"ערך פנימי" קבוע של המוצר, שנקבע בהתאם לעלות הפקתו. מקרב הפיזיוקרטים, הכלכלן אן רובר ז'אק טורגו פיתח תאוריה של ערך שבמובנים רבים הטרימה את תאוריות הערך השולי שהתפתחו בסוף המאה ה-19[19], והתבססה על תפיסה משתנה של ערך שנסמכת על עלות ההשקעה, הביקוש והתמורה הפוחתת שניתן לקבל עבור כל מוצר חדש שמיוצר (תמורה שולית פוחתת).
הכלכלנים הקלאסיים
אדם סמית
הפילוסוף והכלכלן אדם סמית, שנחשב לרוב כמייסד האסכולה הקלאסית בכלכלה, הציג בתחילת הפרק השישי של ספרו עושר העמים (1776) גרסה משלו לתאוריית הערך של העבודה. לפי סמית:
"בשלבים המוקדמים של החברה, שקודמים לתהליך צבירת ההון וחלוקת האדמה, היחס בין כמויות העבודה הדרושות ליצירת המוצר נראית כמשתנה היחיד שיכול לקבוע את ערך החליפין שלו מול מוצרים אחרים.... אם בקרב אומה של ציידים, למשל, כמות העבודה הנדרשת לציד של בונה (Beaver) היא כפולה מכמות העבודה הנדרשת לציד של צבי (Deer), אז באופן טבעי ערך החליפין של בונה אחד יהיה שני צבאים. טבעי כי מוצר שלהפקתו נדרשים שני ימי עבודה או שתי שעות עבודה יהיה שווה פי שניים ממוצר שלהפקתו נדרש יום עבודה אחד או שעת עבודה אחת"[20]
הפסקה בנוגע ליחס החליפין בין הבונה לצבי, שנסמך על העבודה שהושקעה בציד של כל אחד מהם, נחשבת לדוגמה המובהקת ביותר (ואולי היחידה) של תאוריית הערך של העבודה ב"עושר האומות"[21][22]. עם זאת, כפי שסמית' מציין, היא מתייחסת לשלבים מוקדמים יותר של החברה האנושית. בפרק החמישי מציג סמית' רעיון אחר בנוגע למקור הערך, שאינו עולה בקנה אחד עם התאוריה "הטהורה" שבאה לידי ביטוי בדוגמה הפשוטה של הצבי והבונה[23][24]. לפי רעיון זה, הערך של המוצר או השירות לא נגזר מכמות העבודה שהושקעה בו באופן ישיר, אלא מכמות העבודה שהוא יכול לחסוך עבורו:
"המחיר האמיתי של כל דבר, מה שכל דבר עולה באמת לאדם הרוצה להשיגו, הוא הטרחה והעמל שהושקעו בהשגתו. שוויו של כל דבר לאדם שהשיגו ורוצה להיפטר ממנו או להחליפו במשהו אחר, הוא הטרחה והעמל שהוא יכול לחסוך לו, ושאותו הוא יכול לאכוף על אנשים אחרים. מה שנרכש בכסף או במוצרים נרכש בעבודה, ממש כאילו השגנו אותו בעמלנו אנו. כסף זה או מוצרים אלו אכן חוסכים מאיתנו עמל זה. הם כוללים את הערך של כמות מסוימת של עבודה שאותה אנו מחליפים במה שאנו סבורים באותו זמן שהוא כולל ערך כזה בכמות שווה. עבודה הייתה המחיר הראשוני, כסף-הרכישה המקורי ששילם עבור כל הדברים. לא היה זה זהב או כסף, אלא עבודה, שבאמצעותם נרכש במקורו כל העושר שבעולם; וערכו, לאלו המחזיקים בו ולאלו הרוצים להמירו במוצרים חדשים, שווה במדויק לכמות העבודה שאפשרה להם לרכוש אותו"[25]
לפי פסקה זו, העבודה אינה משמשת בהכרח כמקור לערך הפנימי של המוצרים, אלא כיחידת מדידה (בדומה לכסף) שבעזרתה אפשר להשוות בין סחורות ושירותים שונים.
בפרק השישי ב"עושר האומות" הציג סמית' תאוריה נוספת, לפיה אין חשיבות מהותית לערך השימוש של המוצר, ואילו המקור של ערך החליפין הוא עלות ההשקעה של החברה או העסק:
"משכורות, רווח ורנטה הם שלושת המקורות העיקריים לכל ההכנסות כמו גם לכל ערך החליפין. כל יתר ההכנסות נגזרות בסופו של דבר מאחד או יותר מרכיבים אלה"[26]
אפשר לראות ברעיון זה את הגרסה של סמית לתאוריית עלות של הערך[27][23] (Cost Theory of Value), שבמידה רבה אינה עולה בקנה אחד עם הרעיונות האחרים שלו בנוגע למקור הערך[22][28].
דייוויד ריקרדו
הכלכלן הבריטי דייוויד ריקרדו, שהושפע מכתביו של סמית, פתח את ספרו "על עקרונות הכלכלה המדינית והמסים" (1817) בהבחנה המוכרת בין ערך השימוש לערך החליפין של החפצים. הוא ציטט את דברי סמית בנוגע לפרדוקס הערך, לפיו לדברים שימושיים כמו אוויר ומים אין שום ערך חליפין, והסיק מכך כי "התועלתיות אינה, אפוא, קנה המידה של ערך החליפין - אף על פי שהיא מהווה בשבילו גורם עיקרי"[29].
ריקרדו זיהה את ערך החליפין של החפצים ככוח הקנייה שהם מעניקים לבעליהם, הנמדד בחפצים אחרים[30] (The power of purchasing other items). בניסיון להסביר את הגורמים המשפיעים על ערך החליפין טען ריקרדו כי "ערך החליפין של הנכסים בעלי התועלתיות נובע משני מקורות: מנדירותם ומכמות העבודה הנחוצה לרכישתם", אך כיוון שהנכסים הנדירים, כלומר אלה שלא יכולים להתרבות על ידי עבודה, מהווים "רק חלק קטן של רוב הנכסים המתחלפים בשוק יום יום", ניתן להזניח את השפעתם על ההליך הכלכלי. בהתאם לכך קובע ריקרדו כי בתנאים של תחרות מושלמת, היחס בין ערך החליפין של הסחורות ייקבע לפי כמות העבודה הנדרשת להפקתן[31].
על אף שריקרדו אימץ את הרעיון שמציע סמית ב"עושר העמים", הוא ביקר אותו על חוסר העקביות שלו בשימוש במושג "עבודה", ועל תאוריות הערך הנוגדות שמופיעות בחיבור[32]. הוא טען כי סמית' משתמש במושג "ערך" בשני מובנים שונים – כדי לציין את כמות העבודה שהושקעה בהפקתו, וכיחידת מידה שרירותית בתוך המערכת הכלכלית:
"אדם סמית', שהסביר באופן כל כך מדויק את המקור הריאלי של ערך החליפין, ושבהתאם לזה היה מוכרח לקבוע כי כל הנכסים יפים פחות או יותר לפי כמות העבודה היתרה או הפחותה שהושקעה ביצירתם, קבע בעצמו קנה מידה נורמלי שני לערך, והוא מדבר על חפצים פחות או יותר יפים בה במידה שהם מתחלפים לפי קנה המידה הנורמלי הזה. פעם הוא מדבר על דגן ופעם עבודה כקנה מידה נורמלי; לא כמות העבודה המשמשת ליצירת חפץ כלשהו, אלא הכמות עליה הוא יכול לפקוד בשוק"[33]
ריקרדו לא ביקש לקבוע קנה מידה נורמלי ובלתי משתנה לערך הריאלי של החפצים, אלא למצוא את הגורם אשר קובע את יחס החליפין בין החפצים השונים. לטענת ריקרדו, רק כמות העבודה המושקעת בהפקת המוצר יכולה להיות גורם שכזה[34]. ריקרדו לא ראה את כמות העבודה המושקעת במוצר אחד כגורם הקובע את ערכו המוחלט, אלא כגורם הקובע את הערך היחסי של הסחורה לעומת סחורות אחרות, שגם ערכן היחסי נקבע לפי כמות העבודה שהושקעה בהן: "הכמות היחסית של הנכסים הנוצרים על ידי עבודה היא הקובעת את ערכם היחסי בהווה ובעבר"[35]. בתוך כמות זו כלל ריקרדו לא רק את העבודה הישירה שמבצע העובד, אלא גם את העבודה שהושקעה ביצירת הכלים הדרושים להפקת הסחורה (כמו רובה או מלכודת בדוגמת הבונים והצבאים של סמית'): "ערך החליפין של הנכסים הנוצרים עומד ביחס אל העבודה ששימשה ליצירתם; כלומר לא רק ליצירה הבלתי אמצעית כי אם גם ליצירת כל אלה המכשירים והמכונות הנחוצים להצלחת העבודה המיוחדת שנעשתה בסיועם"[36]. בהערת אגב הזכיר ריקרדו כי גם איכות העבודה משפיעה על כמותה, כך שליום עבודה של תכשיטן מומחה, למשל, יהיה ערך גדול יותר מיום עבודה של פועל פשוט[37].
מבחינה תאורטית, ריקרדו הבחין בין ערך החליפין של העבודה, שבמידה רבה בא לידי ביטוי בשכר, לבין השימוש ביחידת עבודה כבסיס למערכת החליפין בכללותה. בתאוריה של ריקרדו ערך החליפין של העבודה יכול להשתנות, אבל הערך של יחידת העבודה עצמה נשאר קבוע[38]. ריקרדו טען כי ערך החליפין של העבודה יכול לרדת אם למשל חלו שיפורים בהליכי הייצור של החיטה, המשמשת לצורכי המחייה של העובדים. בדוגמה זו כמות העבודה הנדרשת לצורך הפקת החיטה נכללת בתוך כמות העבודה שמייצרים העובדים, ולכן אם חלה ירידה בכמות העבודה הנדרשת להפקת החיטה, תרד גם כמות העבודה היחסית שמייצרים העובדים[39]. במקרה כזה, נראה ירידה בשכר (כלומר בערך החליפין של הסחורה), על אף שלא יחול שינוי ביחידת העבודה עצמה.
ריקרדו היה מודע לכך שבפועל, מחירי השוק של מוצרים וסחורות (Actual Prices) יכולים להיות שונים מהערך היחסי העולה מהתאוריה שלו, אולם הוא טען כי תאוריית הערך שלו מתייחסת לרמה של "מחירים נורמליים", כלומר למחיר שעליו יתייצבו הסחורות כשהתנודות האקראיות של השוק ישככו. רעיון זה מטרים תאוריות כלכליות בנוגע לשיווי משקל כללי בשוק (General Equilibrium) שהתפתחו בסוף המאה ה-19[5].
בפרק הרביעי של "עקרונות הכלכלה" הוסיף ריקרדו לתאוריה שלו גם את ההשקעה בהון ואת נכסי ההון המשמשים לצורך הפקת הסחורה כגורם המשפיע על ערכה. קצב ההתבלות של אותם נכסים (פחת), ההשקעה הנדרשת ליצירתם ואופן השימוש בהם משפיעים גם על הערך היחסי: "ההבדל הזה בכושר קיומו של ההון היציב והרב-גוניות ביחסי הצירוף של סוגי ההון גורמים, חוץ מהעבודה הקטנה או הגדולה הנחוצה ליצירת הנכסים, עוד סיבה לשינוי בערך היחסי"[40]. בנוסף התייחס ריקרדו למשך ההשקעה כגורם הקובע את הערך היחסי: ההשקעה של חקלאי בזרעי חיטה, אותם יש לשתול ולגדל במשך שנה, אינה זהה להשקעה של אופה בזרעי חיטה, אותם הוא טוחן ואופה בתוך שבוע. מחזור הפעילות הקצר יותר של האופה מאפשר לו להחזיר את ההשקעה בתוך זמן קצר יותר[41]. בהתאם לכך הבחין ריקרדו בין שימוש בהון חוזר – כלומר השקעה בעלת מחזוריות קצרה, כמו חומרי גלם – לבין שימוש בהון יציב, כלומר השקעה בנכסים לטווח ארוך כמו מכונות וציוד.
האופן שבו פיתח ריקרדו את התאוריה שלו בפרקים ארבע וחמש ב"עקרונות הכלכלה" הביא פרשנים וכלכלנים בתקופה מאוחרת יותר לראות בתאוריה שלו גרסה מוקדמת של תאוריית ערך של עלות הייצור (Cost Theory of Value), שבה עלות ההשקעה של היזם בכל שלב נקבעת באופן כללי לפי כמות העבודה שהוא נדרש להעסיק[42][43][44].
הביקורת על ריקרדו
הרעיונות שהציע ריקרדו בנוגע לעבודה כגורם הקובע את הערך עוררו ביקורת מיד עם פרסום "עקרונות הכלכלה". הכלכלן הצרפתי ז'אן בטיסט סיי כתב בהקדמה למהדורה הצרפתית של הספר כי "נדמה שמר ריקרדו אינו כולל [בתרומה של המכונות לערך של הסחורה] את הרווח או הריבית על ההון הכלולה במחיר הסחורות"[45]. תומאס מלתוס, שפרסם את ספרו "עקרונות הכלכלה המדינית" בשנת 1820, ביקר את ריקרדו על כך שאינו כולל בתוך עלות העבודה גם את הרנטה על הקרקע. ריקרדו עצמו ראה בשאלת הערך בעיה סבוכה, ואף לא היה מרוצה לחלוטין מההסבר שהוא עצמו סיפק לה. במכתב משנת 1823, זמן קצר לפני מותו, כתב ריקרדו כי: "הקושי שבנושא הערך העסיק את מחשבותיי, אך מבלי למצוא באופן משביע רצון את דרכי החוצה ממבוך זה"; במכתב מוקדם יותר לתלמידיו הוא כתב כי: "אני לא שבע רצון מההסבר נתתי לעקרונות הקובעים (Regulate) את הערך"[46].
בשנת 1825, שנתיים לאחר מותו של ריקרדו, פרסם ההוגה הבריטי סמואל ביילי מאמר בשם A Critical Dissertation on the Nature, Measure, and Causes of Value, שביקר את רעיונותיו של ריקרדו. על אף שהמאמר לא זכה לפרסום נרחב בתקופתו, הוא השפיע רבות על הכלכלנים המובילים באותה התקופה[47]. ביילי הצביע במידה רבה על הפגמים האנליטיים בתאוריה של ריקרדו, כמו ההחלטה להזניח את התרומה של גורמים טבעיים להליך הכלכלי (סחורות נדירות, או כאלה שאי אפשר להגביר את כמותן על ידי עבודה), השרירותיות בשימוש במושג "יחידת עבודה" כמקור היחידה לערך, הבעיות שמעורר המושג "ערך נורמלי" במסגרת תאוריית הרווח של ריקרדו ועוד[48].
לאחר מותו של ריקרדו בשנת 1823 המשיכו תלמידיו – ובעיקר ג'יימס מיל וג'ון רמזי מקולש (John Ramsey McCulloch) – לדבוק בתאוריית העבודה שהוא הציע. מיל ומקוליש ניסו להתמודד עם הבעיה שיצרה שאלת הריבית בתאוריה של ריקרדו, ורוברט טורנס (Torrens) ניסה למנוע מהתאוריה "לגלוש" לקווים כלליים של תאוריית עלות (Cost) על ידי הגדרת העלות כ"עבודה צבורה"[49]. אולם האסכולה הכלכלית שהתגבשה סביב רעיונותיו של ריקרדו החלה לאבד ממעמדה וחשיבותה מיד לאחר מותו, בין היתר בשל חוסר היכולת של ממשיכי ריקרדו להתמודד עם הביקורת שהועלתה כלפי הרעיונות המופיעים ב"עקרונות הכלכלה"[50]. עם זאת, רעיונותיו של ריקרדו המשיכו להשפיע על כלכלנים במשך המאה ה-19, בפרט בבריטניה ובגרמניה[51].
הריקארדיאנים הסוציאליסטים
קבוצה נוספת שהושפעה מהרעיונות של ריקרדו לעבודה ולערך כללה הוגים סוציאליסטים כמו תומאס הודג'סקין (Hodgskin), ויליאם תומפסון, ג'ון גריי, צ'ארלס הול ואחרים. הוגים אלה, שזכו לכינוי "ריקארדיאנים סוציאליסטים", אימצו את תאוריית הערך של העבודה כפי שהציגה ריקרדו, והשתמשו בה כדי לטעון בדבר הצורך בתיקונים סוציאליים שישפרו את מצבו של מעמד הפועלים[52].
במאמר בשם An Inquiry into the Principles of the Distribution of Wealth, שהתפרסם בשנת 1824, טען תומפסון כי העבודה היא שמייצרת את כל ערך החליפין של הסחורה, ולכן כל התוצרים של העבודה צריכים להיות שייכים לעובד[53]. תומפסון טען כי במצב החברתי הנוכחי, נתח הארי של הערך (או הרווח) מגיע לבעל ההון (Capital) או לבעל הקרקע (Land), במקום לפועל. הרעיונות שהציע תומפסון במאמרו השפיעו רבות על הכלכלנים הגרמנים יוהאן קרל רודברטוס (Rodbertus) וקרל מרקס[54].
הודג'סקין פרסם בשנת 1825 מאמר בשם Labour Defended against the Claims of Capital, שבו קבע כי "אני מתייחס אליהם [לרעיונותיו של ריקרדו] לא כדי להאיר את הגאוניות והעומק של הכותב, אלא מפני שהתאוריה שלו מאשרת את האבחנות שהצעתי זה עתה – כלומר שהסחטנות של הקפיטליסט היא הסיבה לעוני של הפועל"[55].
קרל מרקס
תאוריית העבודה של ריקרדו והשימוש שעשו בה הריקארדיאנים הסוציאליסטים השפיעה מאוד על קרל מרקס[56], והוא ניסה לעקוף את המכשולים בהם נתקל ריקרדו מכיוון אחר. בתחילת החלק הראשון של "הקפיטל" העלה מרקס את השאלה כיצד הסחורות – שערך השימוש שלהן כל כך מגוון ושונה זו מזו – בכלל ניתנות להשוואה על בסיס קנה מידה משותף, כלומר שיש להן בכלל ערך חליפין. התשובה של מרקס הייתה שמלבד ערך השימוש, הדבר המשותף לכל הסחורות (מלבד הנדירות, אותן הזניח מרקס בדומה לריקרדו) הוא שהן תוצר של עבודה אנושית[57]:
"אם נוציא מכלל שיקולינו את ערך השימוש של הסחורות, נותרת להם תכונה אחת משותפת – היותן תוצר של עבודה... אם נרחיק מעצמנו גם את ערך השימוש של סוגים שונים של עבודה המגולמת בהם [בסחורה], ואת כל האופנים הקונקרטיים של עבודה זו, לא נותר לנו דבר אלא מה שמשותף לכולן; כל הסחורות עוברות רדוקציה לאותו סוג של עבודה, עבודה אנושית במצב מופשט"[58]
בדומה לריקרדו, גם מרקס הבחין בין שני מושגים שונים של "עבודה": הראשון מתייחס לכמות העבודה שמבוצעת (labor power), ונמדד בשעות, והשני מתייחס לערך הכולל של כמות העבודה שצורך העובד לקיומו, המגולמת בין היתר במזון, הכשרה ומגורים - ובמובן מסוים "מייצרת" את העבודה שהוא עושה בפועל[57]. את יחידות העבודה בהן השתמש עבור "כוח העבודה" הגדיר מרקס כיחידה קבועה, הומוגנית ובלתי משתנה, המייצגת את כוח העבודה הממוצע בחברה.
לפי מרקס, הערך של כוח העבודה שמייצר כל עובד נקבע לפי כמות העבודה "הנדרשת מבחינה חברתית" (socially necessary) עבור קיומו, כך שהוא יוכל לייצר כוח עבודה בעצמו. כך, חידושים טכנולוגיים, שמקטינים את כמות העבודה הנדרשת להפקת מוצר כלשהו, מביאים לירידה בכמות העבודה ההכרחית מבחינה חברתית להפקת המוצר, ובכך מקטינים את ערך החליפין של עבודת הפועל העוסק במלאכה. מרקס מביא כדוגמה את תהליכי התיעוש בבריטניה, שם "המעבר לשימוש בנולי אריגה משוכללים [..] ככל הנראה הוריד בחצי את כמות העבודה הנדרשת לאריגת כמות מסוימת של חוטים לבד. האורגים שהשתמשו בעבודת יד [...] המשיכו להזדקק לאותה כמות זמן כמקודם לאריגת הבד. כיוון שכך, התוצר של שעת עבודה אחת שלהם לאחר השינויים שיקף חצי שעת עבודה הכרחית מבחינה חברתית, ובהתאם ירד הערך שלה למחצית מערכה הקודם"[59].
תאוריית הערך של העבודה שימשה את מרקס כדי להסביר את מה שהוא ראה כתהליך ההיווצרות של "ערך עודף" (surplus value) בתהליך הייצור הקפיטליסטי, וכבסיס לתאוריית הניצול שלו (exploitation theory). לפי מרקס, ניתן למדוד את כמות העבודה שמבצע הפועל לפי הערך הכולל של כוח העבודה שמושקע באמצעים לקיומו ולהכשרתו. נניח שהערך הכולל של אותו כוח עבודה, לאורך חייו של הפועל, מתבטא בשש שעות עבודה ביום. המעסיק הקפיטליסט מחייב את הפועל לעבוד שמונה שעות ביום, כשהשעתיים הנוספות הן הערך העודף שקובע את הרווח שלו[60][61].
הביקורת על מרקס
תאוריית הניצול של מרקס התבססה על ההנחה שרק כוח עבודה מייצר ערך עודף, ולא נכסי הון כמו מכונות או ציוד, שלכאורה רק "מעבירים" את הערך הקבוע שלהם אל הסחורה[62]. ואולם, כפי שציינו מבקריו, הערך הקבוע לכאורה של כל מכונה אמור לכלול בתוכו מלכתחילה את הערך העודף שלכאורה נוצר בתהליך הייצור שלה עצמה; באותו האופן, הערך של המזון שצורך הפועל כולל בתוכו את הערך העודף שנוצר בתהליך הייצור שלו[63]. במילים אחרות, העלויות של המעסיק הקפיטליסט כוללות גם את הערך העודף שעליו לשלם עבור אמצעי המחייה של פועליו וחומרי הגלם הנדרשים לעבודה, ולכן לשיטתו של מרקס אינם משקפים את כמות העבודה "הנדרשת מבחינה חברתית"[64], ואי אפשר לחשב אותם בלי להזדקק למנגנון של היצע וביקוש.
הכלכלן האוסטרי אויגן פון בהם-באוורק ביקר בחיבורו "הון וריבית" את ההוכחה הבסיסית של מרקס לכך שמקור הערך של המוצר הוא העבודה. בוהם-באוורק טען כי התעלמותו של מרקס מערך-השימוש בנימוק שבחליפין ערך שימוש אחד זהה למשנהו היא דוגמה ל"כשל לוגי מן הסוג החמור ביותר". כשל חמור עוד יותר, טען בוהם-באוורק, טמון בטענתו של מרקס, לפיה אם מתעלמים מערך השימוש, נותרת רק תכונה משותפת אחת — זו של היותם תוצרי עבודה. לפי בוהם-באוורק ישנו מגוון אפשרויות אחרות: היות המוצר במחסור ביחס לביקוש, היותו אובייקט ביקוש והיצע, היותו רכושו של מישהו, היותו מוצר טבעי ועוד[65].
פסק דינם של רוב הכלכלנים אחרי הופעת תאוריית הערך השולי היה שתע"ה הופרכה ואינה יכולה לשמש תורת ערך תקפה [דרוש מקור] . בוהם-באוורק טען:
תאוריית הניצול הסוציאליסטית, כפי שהיא מוצגת על ידי שני חסידיה המכובדים ביותר [רודברטוס ומרקס], אינה רק שגויה, אלא, מבחינת ערכה התאורטי, מחזירה אותנו לשלבים הנמוכים ביותר בין תאוריות הריבית. כל כמה שיהיו הכשלים שגילינו אצל נציגי כמה מהתאוריות האחרות, אני חושב שלא נוכל למצוא בשום מקום אחר במקובץ מספר כה גדול של הכשלים החמורים ביותר—גחמנות, הנחות לא מוכחות, סתירות-עצמיות, ועיוורון כלפי העובדות. הסוציאליסטים הם מבקרים מוכשרים, אבל תאורטיקנים חלשים להחריד.
אחרי הופעת תאוריית הערך השולי בשנת 1871 ואחרי הביקורת של בוהם-באוורק בשנת 1884 היחידים שהמשיכו להתייחס במידה כלשהי של רצינות לתע"ה היו מרקס וההוגים סוציאליסטיים שהלכו בעקבותיו. את גישתם של שאר העוסקים בכלכלה ביטא בתמציתיות הכלכלן אלפרד מרשל כאשר כתב ב"עקרונות הכלכלה" שלו משנת 1890:
ויליאם תומפסון, רודברטוס, קרל מרקס ואחרים... טוענים כי העבודה מפיקה תמיד 'ערך עודף' מעל לשכר ולבלאי ההון המשמש בסיוע לו: וכי העוול שנעשה לעובדים טמון בניצול של ערך עודף זה על ידי אחרים. אבל הנחה זו שכל הערך העודף הוא תוצר של עבודה כבר מתייחסת כמובן מאליו למה שהם מנסים להוכיח באמצעות הטענה. הם אינם מנסים להוכיחה. והטענה גם לא נכונה.... עוצמת אהדתם של רודברטוס ומרקס לסבל חייבת לזכות בכבוד מאיתנו: אבל מה שהם רואים כבסיס המדעי להצעותיהם המעשיות אינו יותר מסדרת טיעונים מעגליים בנסיון להראות כי אין צידוק כלכלי לריבית, בשעה שהתוצאה טמונה מלכתחילה בהנחות המוצא שלהם; למרות שבמקרה של מרקס העניין עטוף בניסוחים הגלייניים עלופי רזים.
- History of Economic Analysis, Joseph A.Schumpeter, Oxsford University Press, New York, 1994
- Main Currents in American Thought, Vernon Louis Parrington, 1927
- The Labor Theory of Value: A Critique of Carson’s Studies in Mutualist Political Economy, Robert P. Murphy, Journal of Libertarian Studies, Vol.20, No.1, Winter 2006
- על הממשל המדיני: מסכת שנייה, ג'ון לוק, הוצאת מאגנס, 1959
- Economic Thought Before Adam Smith, Murray N.Rothbard, Edward Edgar Publishing, 2006
- History and Criticism of the Labor Theory of Value in English Political Economy, Albert C. Whitaker, Kitchener Ont. Batoche, 2001
- עקרונות הכלכלה המדינית והמסים, דייוויד ריקרדו, תרגם פרופ' בנימין זיו, נ. טברסקי, 1945
- Ricardo and 93% Labor Theory of Value, George J. Stigler, The American Economic Review, Vol.48, No.3, 1958
- Capital: A Critique of Political Economy, Carl Marx, 1867
- History of Economic Thought, Lewis H. Haney, The Macmillan Company, 1911
- The Wealth of Ideas :A History of Economic Thought, Alessandro Roncaglia, Cambridge University, 2001
- מסה שנייה על הממשל (אנגלית), מתוך: "על הממשל המדיני", ג'ון לוק
- עושר האומות (אנגלית), אדם סמית, Library of Economics and Liberty
- עקרונות הכלכלה המדינית והמסים (אנגלית), דייוויד ריקארדו, Library of Economics and Liberty
- קפיטל: ביקורת הכלכלה המדינית (אנגלית), קרל מרקס, The Marxists Internet Archive
- הון וריבית: היסטוריה ביקורתית של התאוריה הכלכלית (אנגלית), אויגן פון בהם-באוורק, Library of Economics and Liberty
- עקרונות הכלכלה (אנגלית), אלפרד מרשל, Library of Economics and Liberty
- An introduction to Marxian economics: the labour theory of value, World Socialist Movment
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
