Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "תרבות הגוף" (בגרמנית: korperkultur) מתייחס למכלול היבטים: האימון הפיזי והספורט כחלק ממערכת החינוך, ספורט תחרותי ועממי, וטיפוח גוף בריא, חזק ויפה. תרבות הגוף הייתה אחד המאפיינים הבולטים של החברה והתרבות שהתפתחו ביוון העתיקה, והיא קשורה קשר עמוק לפולחן, למשטר המדיני, למבנה החברה, לפילוסופיה ולאמנות.
_at_the_National_Archaeological_Museum_of_Athens_on_30_August_2018.jpg)
לוקיאנוס, סופר ופילוסוף יווני מהמאה ה-2 טוען בחיבורו "על הגימנסטיקה", כי "אנו שמים לב בעיקר לכך, שאזרחינו יהיו מוכשרים בגופם, חזקים ברוחם, ובנויים לתפארת. מכיוון שהננו משוכנעים, כי רק על ידי כך יהיו מסוגלים בימי שלום לנהל את ענייני הכלל וכן את ענייני הפרט על הצד הטוב ביותר. ובימי מלחמה - להגן ולשמור על חופש המדינה ואושרה...."[1]
גורמים רבים ומגוונים שחברו יחדיו ביוון יצרו את התשתית לצמיחת תרבות הגוף שאין לה אח ורע בתרבויות המזרחיות העתיקות. לאורה של תרבות מיוחדת זו התחנכו תושביה-אזרחיה של יוון והיא ליוותה אותם לאורך חייהם. הנתונים שהטביעו חותם עמוק על החברה היוונית בכלל ועל הנושא הנדון בפרט היו אלה:
חוקרים אחדים קושרים את תחילתה של תרבות הגוף ביוון לתרבות המינואית. בממצאים מינואיים יש עדויות לביצוע תרגילי להטוטנות של נערות או נערים על גבי שוורים, כנראה כחלק אינטגרלי מפולחן המינוטאורוס. ממצאים אחרים מעידים על תחרויות איגרוף בין צעירים,[4]
קיימת גם תאוריה לפיה מקורותיה של תרבות הגוף ההלנית הם דווקא במישור החוף הלבנוני, בפיניקיה, והיא מסתמכת על ממצאים ארכאולוגיים מהמאה ה-13 לפנה"ס שיש בהם רמז לפעילות גופנית הדומה לזו שהתגלתה ביוון, ובכללה עדויות על קיומם של משחקי ספורט "מעין-אולימפיים".[5]
המידע העיקרי על התקופה שבין המאות 14 ל-8 לפנה"ס המכונה בשם תקופת המעבר, מגיע אלינו מיצירותיו של הומרוס האיליאדה והאודיסיאה. התקופה הייתה משופעת במלחמות פנימיות אשר הצמיחו את דמות הלוחם, בן האצולה, כשהפעילות הגופנית משמשת דרך לשיפור מיומנותו הצבאית. במפגשים של יוונים מערים שונות וביניהם לבין "ברברים" נערכו תחרויות ספורטיביות כשהאתלטים המתמודדים לא התחרו כבודדים, אלא כנציגי מדינותיהם (הפולאייס).
מתוך ה"אודיסיאה" של הומרוס אנו קוראים את הקטע הבא: "עד כמה עלינו על יתר העמים (הברברים) בקרבות איגרוף, בקפיצה, בהיאבקות ובריצת רגליים" (אודיסיאה ח' 103). קטע זה המדגיש את עליונות ההלנים על הברברים מופיע בתיאור מסעו של אודיסאוס, "רב העלילה", לביתו שבאיתקה. בני שבט הפייאוקים מבקשים להראות לאודיסיאוס את עליונותם בספורט ומפצירים בו להתמודד מולם. בתקופה ההומרית ידועות היו "תחרויות של הכנסת אורחים" שנערכו בין בתי אצולה אשר אירחו זה את זה מדי פעם, ומתוך כך בתחרויות נטמע גם אופי חברותי. ה"זר" (להם) אודיסיאוס, הוכיחם בדרכו שלו: "דיבר ויקם, ועליו אדרתו, ויתפוס דיסקוס עבה, גדול וכבד מכל הדיסקוסים אשר כבר זרקום כל יתר בני הפייאוקים במשחקם. תפס (אודיסיאוס את הדיסקוס), הניעו וזרקו בזרועו הנטויה והחזקה. זמזמה האבן במעופה והורידה ראשיהם לארץ בני הפייאוקים, כל יורדי הים המצוינים ותופסי משוטים ארוכים, ויעבור הדיסקוס (של אודיסיאוס) את סימני (מקום נחיתת הדיסקוסים שלהם) כולם ...".[6]
מפגשים תחרותיים בתקופה זו נקשרו גם בפולחן הקבורה והאבל על מותם של הלוחמים. באיליאדה מתוארת התחרות שערך אכילס לכבוד ידידו הנאמן פאטרוקלוס שנהרג במלחמת טרויה כחלק אינטגרלי מן הקבורה ומן ההספד. המתמודדים היו רעיו הקצינים ומספר פרסי הזיכרון היה כמספר המתמודדים. חלק מהם, כמעין פטישיזם והנצחת שם החלל, לא היו אלא פריטים מרכושו ומנשקו של פטרוקלוס. בתחרויות אלה באו לידי ביטוי ערך רוח הצוות וחישול האופי.
הביטוי המובהק לחשיבותה של תרבות הגוף היו תחרויות הספורט בין ערי יוון, המשחקים הפאן-הלניים, שהחלו עם המשחקים האולימפיים בשנת 776 לפנה"ס, אך ייתכן שהתקיימו אף מאות שנים קודם לכן. התחרויות שנערכו באולימפיה לכבודו של זאוס, אבי האלים, מדי ארבע שנים, נערכו בעירום מלא והשתתפו בהן גברים מכל ערי יוון. מאוחר יותר התווספו להם המשחקים הפיתיים שנערכו לכבוד האל אפולון, המשחקים הנמאיים והמשחקים האיסתמיים שנערכו בסמוך לקורינתוס לכבוד האל פוסידון.
התקופה הארכאית (מאות שביעית ושישית לפנה"ס) מתאפיינת בגיבוש המשטר ביוון העתיקה, בכינון הפוליס - עיר המדינה היוונית, בקולוניזציה יוונית של אגן הים התיכון, ובגיבושה ושכלולה של שיטת הלחימה ההופליטית. בתקופה זו מתבלטות שתי ערי-המדינה אתונה וספרטה. הראשונה עולה על הדרך של עיצוב משטרי - ממונרכיה לטימוקרטיה, לאריסטוקרטיה ולדמוקרטיה, והשנייה מעצבת באופן שמרני את משטרה המלוכני-אוליגרכי. הראשונה שמה את הדגש על החינוך, שמשימתו לפתח אזרחים טובים למען הפוליס, לימי שלום כמו לימי מלחמה, ואילו השנייה שמה את מרכז הכובד בחינוך על ייצור חיילים למען המדינה.
החברה האתונאית, כאמור, העלתה על נס את חינוך הנוער ואת החינוך הגופני בכללו כאמצעי הכרחי להקניית אזרחות טובה ומועילה. מטרת החינוך הייתה לצייד את הנער בסגולות גופניות ובמעלות נפשיות על מנת שיוכל, בבוא העת, לעמוד לשירות המדינה (הפוליס) ולטובתה. מתוך כך החלה להתפתח בחינוך האתונאי השאיפה להנחיל לחניכים את האיזון ה"מושלם" בין גוף לרוח: בין החוסן הגופני לעוצמת הנפש והרוח, בחוכמה, בבינה ובנימוסים.
החינוך באתונה היה מורכב משלוש מערכות: יסודית, מרכזית ועליונה, כשבכל המערכות שולטת מדיניות הפוליס - בתכנון, ביוזמה, בהשקעה, בביצוע, בניהול ובפיקוח. הנער האתונאי החל את פרק חינוכו מגיל 7 במוסד שהכיל בתוכו שני "מתקנים", שהם כמכלול אחד: פלאייסטרה (בית ספר להיאבקות בעיקר) ודידסקליאום (בית ספר למוזיקה - לאמנויות הבסיסיות והחופשיות). בגיל 16 לערך הופנו הנערים להמשך חינוכם במסלול השני בגימנסיון, מוסד שהעמיד במרכזו את התרבות הגופנית מבלי להזניח את זו המוזיקלית. בגימנסיון הנערים התאמנו והתחרו בענפי ספורט שונים בהנהלתו ובפיקוחו של הגימנסיארכוס, ממונה מטעם הפוליס. בגיל 18 עברו הבוגרים, לאחר שעמדו בהצלחה בבחינות, לאפביון, אף הוא מוסד ספורטיבי, אך כזה שהדגיש את האספקטים הצבאיים שבפעילות הגופנית. לאחר שנתיים של לימוד וחניכה, תוך כדי שירות צבאי הוסמכו הבוגרים כאזרחי הפוליס לכל דבר ועניין.
התחרויות הספורטיביות הממוסדות, התחרויות הפאן-הלניות, חזקו את הזהות המשותפת בחברה היוונית רבת הפיצול המדיני. מלבד התפקיד המדיני שיקפו התחרויות את ה"רוח ההלנית": ערך המאבק כשלעצמו, הרצון להצטיין והתחרות הבריאה, הגורפת, המביאה להתקדמות החברה כולה. ובלשונו של לוקיאנוס: "כל הטוב שרשאי בן האנוש לבקש מן האלים, זהו פרי תחרות כללית, אשר התרגילים והמאמצים של בחורינו מוליכים אליה..."[7]
במאה השישית לפנה"ס התרבו המאבקים והמלחמות בתוך יוון שהביאו להתעצמותו של האידיאל האתלטי בדמות האדם החסון, וזה השתקף בפסלים ובציורים בני התקופה. מאפיין צבאי זה התבטא אף בחינוך הגימנסיוני והאפביוני.
_-_Επίσκυρος_Episkyros_-_Ancient_Greek_Football_Player_375-400_a._C..jpg)
לאחר המלחמה בפרסים נכנסה אתונה לתקופת תור הזהב שלה. זו התבטאה בפריחה כלכלית, ביציבות פוליטית, בהתגבשות הדמוקרטיה, בשגשוג האמנות והאדריכלות ובתנופה פילוסופית וחינוכית. מקום מיוחד תפס אידיאל "היופי האתלטי", שבא לידי ביטוי באימונים ובתחרויות הספורט שנערכו בעירום מלא. אידיאל זה חייב את מידת האיזון בין הגוף והנפש מחד גיסא, לבין הכוח והיופי מאידך גיסא. כלומר, ראוי לו לאדם - לספורטאי לרשום לזכותו הישגים אישיים מרהיבים, אולם לא פחות חשוב לבצעם בחן ובאסתטיות. ביטוי לתמורה זו עולה מכתבי פינדארוס המשורר המפורסם של תקופה זו, שנודע במיוחד בשירים האולימפיים שלו. הוא משרטט את תכונות הספורטאי האידיאלי, שהוא חזק ויפה ובעל "איידוס", כלומר איזון עדין בין התכונות הפיזיות לתכונות מנטאליות והתנהגותיות. החתירה ל"איידוס" – האיזון והשילוב ההרמוני בין גוף לנפש, בין כוח לרוח, מודגשת על ידי אפלטון בחיבורו "המדינה": השילוב בין הגימנסטיקה - "הממונה על גידולו ופחיתתו של כוח הגוף והמוזיקה הוא שיוצר את הרוח ההרמונית שיש לשאוף אליה בחינוך האדם.[8]
בבואה ציורית לתמונת מצב אידיאלית זו בולטת ב"תרגילו" של פיתגוראס, הפילוסוף והמתמטיקאי. הוא הנחה את מילון, ספורטאי מצטיין ובעל שם, להחזיק בידו פרי רך כלשהו ולגונן עליו מפני חבריו המבקשים לחלצו מידו. בתום התחרות המשעשעת הזו התבקש מילון להציג את הפרי לפני פיתגוראס מבלי שיורגש על הפרי סימן כלשהו למאבק שהתנהל סביבו. כלומר נדרשה הפעלת כוח רב תוך שמירה על העדנה והרוך.
ענף מאוד מיוחד שהתפתח בתקופה זו וסימל את ה"איידוס" האידיאלי היה ה"פנתאטלון" (קרב חמישה), שמנה הרכב של חמישה ענפי ספורט: סטאדיון (מרוץ רגלי קצר), היאבקות, קפיצה לרוחק, הטלת כידון וזריקת דיסקוס. אשר ייצגו, כל אחד בפני עצמו, תכונה נדרשת לספורטאי, בין כוח ואסתטיקה, בין זריזות ותיחכום. פנטאתלטים נחשבו לאתלטים המיומנים ביותר, ואימונם היה בדרך-כלל חלק משירות צבאי, מכיוון שכל אחת מחמש התחרויות נחשבה מועילה בקרב.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
