Loading AI tools
תאוריית הייחוס היא תאוריה מתחום הפסיכולוגיה החברתית שמנסה לתת מסגרת להבנת התהליכים אשר אנשים עוברים בניסיון להשיג מידע על תכונותיהם הקבועות של אחרים, על מטרותיהם ועל המוטיבציות שלהם ובעקבות כך לחזות התנהגות של פרטים נוספים.[1] תאוריית הייחוס מנסה להסביר מתי אנשים נוטים לבצע סוגים שונים של ייחוסים, את הצורה בה הם מבצעים אותם ואת השימוש שנעשה במידע זה.[1] הפסיכולוג האוסטרי, פריץ היידר תיאר בעבר שכמו שמדען מחפש סיבות לתופעות בטבע, כך בדיוק, כל אדם מחפש סיבות למה שקורה סביבו. על בסיס תפיסה זו פיתח היידר את תאוריית ייחוס הבסיסית.[1]
הראשונים לחקור את האופן בו נוטים לבצע ייחוס הלכה למעשה, הם ג'ונס והריס (1967), במחקר שערכו הגיעו השניים למסקנה שייחוס סיבות להתנהגות מסוימת של אדם לפי נסיבה פנימית או חיצונית, נערך תוך שיש למתבונן בפעולה מהצד, הנטייה להעניק משקל גבוה יותר לנסיבה הפנימית של הנצפה מאשר לנסיבה חיצונית.[2] ניסוי המשך שנערך בשנת חיזק את מסקנת מחקרים של ג'ונס והריס, לפיה ישנה נטייה אנושית להסביר התנהגויות באופן תכונתי על בסיס נסיבות פנימיות, תוך הענקת משקל פחות לנסיבות חיצוניות התלויות בהקשר כהסבר להתנהגות.[3]
לשם המחשה, הסיבה בגינה פלוני נוהג בכביש הצפוף ביותר בארץ הוא עושה תאונה, יכולה להיות נעוצה בנסיבות הפנימיות או בנסיבות החיצוניות שמתרחשות כאשר הוא נוהג בכביש: נסיבה פנימיות שגרמה לתאונה יכולה להיות קשורה בחרדה ממקומות צפופים – בכביש אחר שאינו כה צפוף, סביר שחרדה זו לא הייתה מתעוררת. מנגד, נסיבה חיצונית שגרמה לתאונה יכולה להיות קשורה בכך שהכביש בנוי באופן המקשה על ראות בתנאי צפיפות למשל – גם כאן, בכביש שבו הראות טובה סביר שפלוני לא היה מבצע תאונה.
התאוריה של הרולד קלי לגבי ייחוס סיבתי מתמקדת בניסיוננו כבני אדם להבין האם התנהגותו של אדם נובעת מסיבה חיצונית - סיבה הנובעת מהמצב בו האדם נמצא, או מסיבה פנימית - תכונה, רגש או מוטיבציה של האדם.[4] לפי תאוריה זו, קיימים שלושה היבטים אשר יקבעו את סוג הייחוס שנבצע: ייחודיות ההתנהגות, עקביותה ומידת הקונצנזוס לגביה. ייחודיות ההתנהגות היא המידה בה תגובתו של אדם לגירוי או אירוע זה ייחודית לאירוע ושונה מתגובתו לגירויים או אירועים אחרים. עקביות ההתנהגות היא המידה בה האדם מתנהג בצורה דומה כתגובה לאירוע או גירוי בסיטואציות שונות לאורך זמן. מידת הקונצנזוס לגבי התנהגות היא המידה בה התנהגותו של אדם מקובלת חברתית, כלומר האם מרבית האנשים יתנהגו דומה בתגובה לאירוע או גירוי דומה. במקרה של רצייה חברתית (קונצנזוס) נמוכה, ייחודיות נמוכה ועקביות גבוהה אנשים נוטים לבצע ייחוס פנימי. במקרה שכל השלוש גבוהות אנשים נוטים לבצע ייחוס חיצוני. את מידת הקונצנזוס אנו קובעים על פי רוב בעזרת היוריסטיקת הנגישות.[4]
למשל, אם רוב בני האדם שנוסעים בכביש בו נסע פלוני עושים תאונה, השופט ייטה לייחס את התאונה לנסיבותיה חיצוניות הקשורות בתנאי הדרך ולמצב הכביש, ולא לנסיבה פנימית של פלוני, היות שישנו קונצנזוס גבוה. כמו כן, אם נניח שבכבישים צפופים אחרים שפלוני נוסע בהם הוא לא עושה תאונות, גם כאן ייטה השופט לייחס את התאונה לנסיבה חיצונית, של תנאי הכביש למשל, היות שלא החרדה של פלוני היא שהשפיעה על התרחשות התאונה, היות הייחודיות גבוהה. לבסוף, ככל שפלוני נוסע בכביש הצפוף במועדים שונים ובכל פעם עושה תאונה, גם אם רמת החרדה שלו הייתה נמוכה, השופט ייטה לייחס את התאונה לנסיבה החיצונית וזאת לאור עקביות גבוהה.
עם המחקר המשפיע של ג'ונס והריס (1967) השתרשה במחקר ההבנה כי מודל השונות המשותפת איננו רלוונטי, שכן האו אינו לוקח בחשבון את אותה נטייה של אנשים להעניק משקל גבוה יותר לנסיבה הפנימית של הנצפה מאשר לנסיבה החיצונית.[2]
להבדיל מהתאוריה של קלי, אשר מנסה לנתח מתי אנשים מסיקים על תכונות קבועות של אדם אחר לפי התנהגותו, מודל ההסקה ההולמת של ג'ונס ודייוויס מנסה להבין מתי נסיק ייחוסים לגבי עמדות ורגשות שיש לאדם אחר לפי התנהגותו. נקודת המוצא של המודל היא שלכל אדם ישנן תכונות ונטיות מסוימות (כגון נדיבות או אכזריות), אשר באות לידי מימוש בכוונותיו. אם אדם נדיב למשל, הוא ייטה להושיט עזרה. הנחה זו מאפשרת לצופה מהצד להניח שאדם שמגיש עזרה אכן התכוון לעשות זאת, ולכן גם סביר כי תהיה לו תכונת הנדיבות.
תנאי נוסף שהצופה מהצד לוקח בחשבון הוא תחומי הידע והיכולת של האדם בתחום שבו הוא פועל - אין די בתכונה וכוונה, יש גם צורך בידע. לדוגמה, אדם נדיב עם כוונה לעזור בתיקון תקר בגלגל לא יוכל לעשות זאת ללא הידע המתאים. הצופה מודע לכך שישנם אילוצים מצביים או חברתיים אשר הביאו את האדם להתנהגות, את חלקם הוא יכול לראות ואת חלקם ניתן לשער. לעומת זאת, את תכונותיו של האדם לא ניתן לראות, ולכן יש צורך לשער לגביהן. לפי מודל ההסקה ההולמת של דייוויס, הצופה מהצד יסיק על אדם בדרך כלל כאשר מדובר בהתנהגות חד-פעמית של האדם. לפי מודל זה אנו נוטים לבצע ייחוס (כלומר להסיק על תכונותיהם של אחרים מהתנהגויותיהם) כאשר אנו סוברים כי התנהגות זו נמצאת נמוך בסולם הרצייה החברתית, כלומר זו התנהגות שנחשבת ללא רצויה מבחינת החברה, כי האדם ביצע את ההתנהגות מרצונו החופשי וכי לא קיימת התנהגות אחרת שיכולה הייתה להניב עבור אותו אדם תוצאה זהה. אם להתנהגות יש השלכות אישיות על הצופה, עולה הסיכוי שיעשה הסקה הולמת. הנטייה להסקה גוברת עוד יותר במידה והוא חושב כי ההתנהגות נעשתה במכוון.
במקרה שאנו סבורים כי קיימות סיבות אפשריות רבות להתנהגותו של אדם נבצע הפחתה של המשקל שאנו מייחסים לגורם מסוים במקרה שיש גורמים נוספים שהיו יכולים להניע את האדם לביצוע ההתנהגות. בצורה דומה במקרה שקיימים גורמים רבים שהיו יכולים למנוע אדם מלהתנהג כך, נגדיל את המשקל שאנו מייחסים לגורם.
ויינר הציע מודל נוסף העוסק בתהליך הייחוס, אולם מכיוון מעט שונה. מודל ההסקה ההולמת של דייוויס מנסה לנסח את התנאים לכך שיבוצע ייחוס. המודל של ויינר לעומת זאת שם דגש על סוג הייחוס שיעשה. לפי המודל של ויינר לסוג הייחוס תהיה משמעות על רגשותיו של הצופה מהצד, אשר יכולה להשפיע על התנהגותו בהווה או בעתיד. להתנהגות קודם רגש, הרגש תלוי בממדי הייחוס. ויינר הוסיף שני ממדים נוספים לייחוס: מידת היציבות של הגורמים להתנהגות - עד כמה אנו סבורים שהגורם להתנהגות יציב לאורך ציר הזמן, ומידת השליטה של האדם על הגורם להתנהגות - עד כמה אנו סבורים כי ניתן היה לשלוט בגורם שהביא להתנהגות זו, לאו דווקא על ידי האדם עצמו. לממדים אלו חשיבות גדולה בהמשך ההתנהגות של הצופה מהצד. לדוגמה חולי איידס אשר נדבקו עקב מנת דם נגועה במהלך טיפול בהמופיליה, לעומת חולים שנבדקו עקב מגע מיני לא מוגן. במקרה של הראשונים, לא הייתה להם שליטה על מהלך העניינים ולכן הצופה מהצד יעשה ייחוס חיצוני. ארגוני התרמה נאלצו להתמודד עם נקודה זו בגיוסי תרומות.[5]
דוגמאות נוספות לרגשות תלויי ייחוס לפי המודל של ויינר:
- תחושת הכרת תודה - תופיע בעקבות ייחוס חיצוני, חיובי ונשלט. למשל לאחר שאדם עוזר לנו ברכישת ציוד במחיר טוב.
- כעס - יופיע בעקבות ייחוס חיצוני, שלילי ונשלט. כלומר ויינר טוען שכעס הוא רגש תלוי ייחוס, ולא תגובה אוטומטית לתוצאה שלילית.
- רחמים - דבר שלילי קורה לאדם אחר אשר אין לו שליטה על כך. לו הייתה לו שליטה, לא הייתה מתעוררת תחושת רחמים.
שגיאת הייחוס הבסיסית
ערך מורחב – שגיאת הייחוס הבסיסית
את הנטייה של אנשים לתת הערכת יתר לכוחן של נסיבות פנימיות והערכת חסר לנסיבות חיצוניות בייחוס סיבות להתנהגות, כינה פרופסור לי רוס בשם "טעות הייחוס הבסיסית", בקובעו שטעות זו היא הבסיס הרעיוני לכל תחום הפסיכולוגיה החברתית.[6] בהמשך נקבע, שאחת הסיבות להיווצרות טעות הייחוס הבסיסית היא הליך עיבוד קוגניטיבי שגוי: קודם עושים שיפוט תכונתי ואחר כך מתקנים תיקון חסר של השפעת המצב.[6] הליך שגוי זה נובע מחוסר במידע על הפרט עליו מבוצע הייחוס. זאת לעומת המצב התקין של ייחוס תכונתי שבו פרט רציונלי מסתכל על התנהגות האדם ועל ההקשר של התנהגותו ואז נותן פירוש של משמעות ההתנהגות. במצב של היכרות עם העולם הנצפה, וקיום של מידע אודותיו, פירוש משמעות ההתנהגות תתבצע בצורה תקינה של שקלול ההתנהגות עם ההקשר. לעומת זאת, כאמור בסיטואציה של מידע חסר תהליך העיבוד הקוגניטיבי במוח האדם מתבצע בצורה מוטעית: בשלב הראשון הפרט מזהה התנהגות של אחר ומייחס להתנהגות תכונה או אמונה שמתאימה לה (אפיון). שלב זה הוא אוטומטי ולא מצריך חשיבה. בשלב השני הפרט משקלל את ההקשר והנסיבות החיצוניות בהן בוצעה ההתנהגות ומבצע תיקון להיסק שעשה באופן אוטומטי. שלב זה אינו אוטומטי ומצריך חשיבה.[7]
אפילו במקרה שקבוצת אנשים צפו באותו אירוע, רב הסיכוי שתהיה שונות בייחוסים שכל אחד מהם יבצע. שגיאת הייחוס הבסיסית היא הנטייה להסביר את התנהגותם של אחרים על ידי תכונות פנימיות אפילו כשקיימות סיבות מצביות, ואילו את התנהגותנו שלנו אנו נוטים להסביר על ידי גורמים מצביים (כלומר חיצוניים).
הטיות נוספות
הטיה נוספת בייחוס היא הטיה לטובת העצמי - הנטייה לייחס פעולות שליליות שלנו לגורמים חיצוניים ואילו פעולות חיוביות, כלומר רצויות מבחינתנו, לגורמים פנימיים. הטיה זו נפוצה יותר בתרבויות המערב אשר שמות דגש רב יותר על אינדיבידואליזם. יש לציין כי ההטיה לטובת העצמי עלולה לגרום לטעויות בשיפוט המציאות האובייקטיבית, אולם מחקרים מראים[8] כי בקרב הסובלים מדיכאון ישנו שימוש מצומצם מאוד בהטיה זו, ולעיתים אף קיימת הטיה הפוכה (ריאליזם דיכאוני).
טעות ייחוס נוספת היא אפקט דפרנציאלי לפועל-צופה - הנטייה שלנו לפרש את התנהגותנו על ידי גורמים מצביים ואילו את התנהגות האחר על ידי גורמים פנימיים.
תאוריית הייחוס מהווה דוגמה מצוינת לתאוריה שמצאה מקום חשוב גם ביישומים. שתי דוגמאות בולטות ליישומים כאלו הם שימוש בתאוריית הייחוס בטיפול בדיכאון וכן בהבנה של מקורות האפליה אשר עוזרת בחיפוש דרכים להימנעות ממנה.
שיטת הטיפול בדיכאון אשר משתמשת בתאוריית הייחוס מסתמכת על ממצאים המצביעים על כך שבקרב הסובלים מדיכאון ישנו שימוש מופחת בהטיה בשירות העצמי ולעיתים אף נטייה הפוכה: האדם מייחס את הצלחותיו שלו לגורמים חיצוניים שאינם תלויים בו ואילו את כישלונותיו לגורמים פנימיים בתכונותיו. נטייה זו מביאה בעצם לתחושה של חוסר שליטה. טיפול לפי גישה זו יעזור למטופל לייחס לפחות חלק מהצלחותיו לגורמים פנימיים, ובצורה דומה לייחס לפחות חלק מהכשלונות לגורמים חיצוניים אשר אינם בשליטתו.
כאמור, תאוריית הייחוס מציעה גם הסבר לפחדם של מיעוטים לצאת כנגד אפליה: פחד מפני ייחוס שלילי כלפי המתלוננים על אפליה. המופלה חושש כי תיוחס לו תכונת "מתלונן סדרתי". מחקרים שבוצעו על סטודנטים באמריקה הצביעו על כך כי אכן קיימת נטייה לבצע ייחוס שלילי שכזה.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
