חלקי הדיבר

בבלשנות, החלוקה לחלקי דיבר (או חלקי הדיבור), או במינוח מקצועי יותר לקטגוריות לקסיקליות, היא סיווג כל מילה בלקסיקון של שפה לפי מאפיינים מורפולוגיים. בדקדוק עברי חלקי הדיבר העיקריים הם: שם עצם (או: שם), פועל, תואר (נקרא גם תואר השם או שם תואר), תואר הפועל, כינוי ומילת-יחס.

המונח "דיבר" מפנה לכאן. לערך העוסק באחד מעשרת הדיברות, ראו עשרת הדיברות.

חלוקת המילים לפי חלקי דיבר יוצרת קבוצות פתוחות, כלומר שניתן בקלות להוסיף להן מילים, וקבוצות סגורות, שהרכבן לא משתנה. לדוגמה, בעברית קבוצות שמות העצם והפעלים הן פתוחות ואילו קבוצת מילות הקישור היא סגורה. קבוצת תוארי הפועל הייתה סגורה בעברית מקראית והפכה להיות פתוחה בעברית מודרנית, כנראה בהשפעת שפות אירופה.

חלקי הדיבר הנפוצים ביותר הם שם העצם והפועל, ולצדם קיימים שמות תואר, תוארי פועל, כינויים, מילות יחס, מילות קישור ועוד.

בעבר היה נהוג לחלק את חלקי הדיבר לפי קריטריונים סמנטיים: שם עצם הוגדר כ"מילה המציינת חפץ או מושג", ופועל הוגדר כ"מילה המציינת פעולה". ואולם אפיונים אלו לא תמיד נכונים, והגדרת המילה על פיהם אינה פשוטה. הבלשנות המודרנית מעדיפה הגדרות המבוססות על מאפיינים מורפולוגיים-צורניים ותחביריים (כלומר, לאחר שהוגדרו כללים למבנה המשפט המדובר וצורותיה, כללים אלו יכולים לשמש להגדרת חלקי הדיבר באופן חותך וברור):

שם עצם – צורה הנוטה לפי מספר (יחיד, רבים, זוגי) ולפעמים גם לפי מין (זכר, נקבה, סתמי), ויכולה לשמש כנושא או מושא במשפט. דוגמאות: "בית" (שם עצם כללי), "ירושלים" (שם עצם פרטי). (אפשר להוסיף הא הידיעה או כינוי שייכות ה_______ שלי/ שלו/ שלהם כגון: הילקוט/ ילקוטי

שם העצם יכול להיות מוחשי או מופשט.

המוחשי מייצג חפץ שניתן להשיגו ולהכירו באמצעות החושים. לדוגמה שולחן הנתפש בחוש המישוש והראיה, בושם הנתפש בשכלנו בחוש הריח, אוויר הוא מופשט כי אי אפשר לראות אותו או להחזיק אותו

לעומתו, שם עצם מופשט אינו ניכר באמצעות החושים. לדוגמה: נשימה, רצינות, ידיעה, תובנה, צחוק, רעיון.

פועל – צורה הנוטה (בדרך כלל) לפי פעולה, גוף וזמן (פג"ז)

דוגמה: כתבנו – כתיבה, אנחנו, עבר.

משמש כנשוא במשפט ובחלק מהמקרים מקבלת מושא. דוגמאות: "הלכתי", "עומד".

שם תואר (נקרא גם תואר, או תואר השם) – צורה המשמשת כלוואי לשם עצם או כנשוא במשפט שמני. נוטה בדרך כלל לפי מין ומספר.

דוגמאות: "גדולה", "חופשיים".

תואר הפועל (נקרא גם תיאור) – תואר שמתאר חלק דיבר שאינו שם-עצם. בעיקר משמש לתיאור הפועל.

לדוגמה: "הוא רץ מהר". המילה מהר מתארת את הריצה, שהיא הפועַל (בצורתה רץ – בבניין קל ובהטיה ליחיד בעבר).

נגזרות לשוניות של הפועל

מהפועַל נובעות נגזרות לשוניות נוספות ובהם שמות העצם:

שם פעולה – שם המגדיר את הפעולה.

דוגמאות: אכילה (מהפועל "אכל"), ריקוד (מהפועל "רקד"), התנתקות (מהפועל "התנתק"), הינתקות (מהפועל "ניתק") וכו'.

שם הפעולה משלים את הביטוי: הוא פעל את פעולת ה...

ניתן ליידע את שם הפעולה, להרבותו במספר, ולתת לו כינוי קניין (שייכות): האכילה, אכילתי, אכילות. כמו השמות האחרים בעברית יש לו מין: זכר או נקבה.

ההבדל במשמעות בין שם פעולה לפועל או לשם פועל למעשה אינו קיים. שם הפעולה אינו פונקציה דקדוקית, יישום של פועל כשם עצם, מה שמאפשר לדוברים אפשרויות התבטאות רבות שלא היו קיימות עבורם ללא זה^[1].

צורת המקור לפעלים בעברית יש שתי צורות מקור, שהם שמות עצם הנגזרים מהפועל:
- המקור המוחלט, כמו זָכוֹר (בביטוי המקראי זכור-תזכור, או הָיֹה כמו בביטוי שהשתמר גם בימינו הָיֹה-הָׁיָה)
- שם פועל הנקרא גם המקור הנטוי, לדוגמה: לזכור. שם הפועל שייך למערכת הפועל, אך אין לו זמן.

אי אפשר ליידע שם פועל, והוא תמיד יכלול את מילית היחס ל...

דוגמאות: "ללמוד", "לאכול", "לרקוד". שם הפועל משלים תמיד את הביטוי: אני רוצה...

למעשה שם הפועל נובע ממילית היחס למ"ד השיוך המוצמדת לצורת המקור של הפועל (למשל בדוגמה שלנו: הוא רוצה ל... אכול).

שני חלקים אלו אוחו למילה אחת בעברית המקראית הנחשבת אצל החוקרים למאוחרת. תהליך זה קרה אולי בהשפעת הארמית.

הבינוני – בצורתו השמנית, כלומר בשמשו כשם עצם, הוא נגזרת נוספת של הפועַל.

חלקי דיבר משניים

חלקי דיבר נוספים הם: מילות תפקוד וביניהם כינויים הכוללים :

כינוי גוף – מילה המייצגת את האדם שמתייחסים אליו במשפט (הגוף), בזכר ונקבה.

ביחיד: אני, אתה, את, הוא היא. ברבים: אנחנו, אתם, אתן, הם הן.

מילות תפקוד נוספות הן

מילות קישור: לדוגמה מילות יחס: על בתוך, אל, מאת, ומיליות כמו מ, כ, ל, ב. מילות שיעבוד: אשר, כי.

וראו הרשימה הארוכה במילות קישור.

שם המספר: מילה שבעזרתה מונים באופן מופשט ללא ציון החפץ הנמנה. בזכר: אחד, שניים, שלושה, ובנקבה: אחת שתיים שלוש.

החלוקה לחלקי דיבר איננה זהה בכל השפות, אם כי מקובל לומר שבכל השפות יש פעלים ושמות עצם. הגבולות בין הקטגוריות השונות אינם תמיד חדים. בעברית למשל, צורות המקור והבינוני הן צורות פועליות על גבול שם העצם, ושמות הפעולה הם צורות שמניות שיש להם מאפיינים של פועל (למשל, מקבלים מושא). לאורך התקופות ייתכן גם מעבר של צורה מחלק דיבר אחד לאחר (תזוזה קטגוריאלית); למשל, המילה "זָקֵן" היא במקור שם תואר, אך הפכה להיות שם עצם.