שכחה (מתנות עניים)

מצוות שכחה היא אחת מחמש מתנות העניים שצוותה התורה להשאיר לעניים בשדה ובמטע. על פי המצווה, כאשר בעל השדה או פועליו שוכחים לאסוף את אחד העומרים שבשדה, או לקטוף את פרותיו של אחד העצים במטע, אסור להם לשוב לאסוף את היבול שנשכח לאחר שעברו ממנו הלאה, אלא חובה להשאירו לעניים.

מצוות שכחה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר דברים, פרק כ"ד, פסוקים י"ט–כ'
משנה	מסכת פאה, פרק ה', משנה ז' עד פרק ז', משנה ב'
משנה תורה	ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ה'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קכ"ב, לאו רי"ד ספר החינוך, מצווה תקצ"ב, מצווה תקצ"ג

מקור המצווה

מצוות שכחה מופיעה בפרשת כי תצא שבספר דברים:

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

— ספר דברים, פרק כ"ד, פסוקים י"ט–כ'

הפסוק השני אמנם עוסק במצוות פאה באילנות, אך חז"ל למדו מהמילה "לא תפאר אחריך" שנרמזה כאן גם מצוות שכחה באילנות. וכך נפסק להלכה ברמב"ם^[1] ובשאר הפוסקים.

דיני המצווה

חז"ל למדו מהפסוקים העוסקים ב"עומר בשדה" וב"כי תחבוט זיתך", שמצוות השכחה קיימת הן בשלב קציר השדה וקטיף הפירות, והן בשלב איסוף העומרים והפירות מהשדה והפרדס^[1]. עוד למדו חכמים מהפסוקים, שמצוות השכחה קיימת רק כאשר נשכח עומר בשדה, שנפחו הוא עד סאתיים, אך אם היה זה עומר גדול, שנפחו עולה על סאתיים, הרי ששכח גדיש ולא עומר, ואין עליו חובה להשאירו לעניים אלא רשאי לשוב ולקחתו לעצמו. כמו כן, אם שכח שלושה עומרים רצופים, אף שנפחם המצטבר לא מגיע לסאתיים, אינם נחשבים לשכחה, והם של בעל השדה. וכן אם שכח שלושה עצים רצופים - אין זו שכחה^[2]. וכן אם שכח עץ בעל שם מיוחד, מצד טיב פירותיו או מיקומו - אין זו שכחה, שבעליו זוכרו תמיד, גם מבלי לראותו^[3].

ייחודיותה של המצווה

מצווה זו ייחודית כיוון שהיא מתקיימת כתוצאה מטעות של מקיימה, ואי אפשר להתכוון לקיים אותה. על רקע זה מסופר בתוספתא על אדם ששמח שמחה יתירה על שנפלה בידו מצווה זו:

מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו: 'צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים'. אמר לו: 'אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה?'. אמר לו: 'כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו, שאילו עשינוה ברצון לפני המקום, לא באת מצווה זו לידינו'. אמר לו: 'הרי הוא אומר: "כי תקצור קצירך וגו'", קבע לו הכתוב ברכה, והלא דברים קל וחומר: מה אם מי שלא נתכוון לזכות, וזכה, מעלין עליו כאילו זכה. המתכוין לזכות וזכה, על אחת כמה וכמה'

— תוספתא מסכת פאה פרק ג', הלכה ח'

לקריאה נוספת

• הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה החי והצומח פרק ו', הלכה ד'.

קישורים חיצוניים

• הרב אברהם סתיו, מצוות שכחה וגדריה, באתר ספריית אסיף
• הרב אליעזר מלמד‏, הלכות שכחה, באתר פניני הלכה

הערות שוליים

1. משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק א', הלכה ו'.
2. לדעת הרמב"ם ו'שערי צדק', אם שכח אילן או שניים, אף שיש בהם פירות בנפח סאתיים, הרי אלו שכחה. שדין סאתיים נאמר רק בעומרים. ואילו לראב"ד, רש"ס ופאת השולחן, דין סאתיים קיים גם באילנות, ואם היה בפירות האילן ששכח נפח של סאתיים - אינו שכחה.
3. משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ה', הלכות י"ד-ט"ז, י"ח, כ"ג.