Loading AI tools
סוגה של ספרות לטינו-אמריקאית המאתגרת את תפקיד הדיקטטור בחברה הלטינו-אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רומן דיקטטורי (בספרדית: Novela del Dictador) הוא סוגה של ספרות לטינו-אמריקאית, המאתגרת את תפקיד הדיקטטור בחברה הלטינו-אמריקאית. התמה של משטר הקאודיליו (Caudillismo) המתאפיין במנהיג פוליטי כריזמטי וחזק, נבחנת בסיפורת זו מבעד למערכות היחסים שבין כוח, דיקטטורה, וכתיבה. יתרה מזאת, הרומן הדיקטטורי הוא לרוב אלגוריה לתפקיד הסופר בחברה הלטינו-אמריקאית. אף על פי שהיא קשורה בעיקר לבום הלטינו-אמריקני של שנות ה-60 וה-70, יש לסוגה זו שורשים ביצירה הלא-בדיונית בת המאה התשע-עשרה "פקונדו" (Facundo, 1845), פרי עטו של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו. בהציגו ביקורת עקיפה על המשטר הדיקטטורי של חואן מנואל דה רוסאס בארגנטינה, "פקונדו" הוא מבשר סוגת הרומן הדיקטטורי; וכל אלו שיבואו לאחר מכן קשובים לו. כפי שנקבע על ידי סרמיינטו, סוגה זו לא באה לנתח את שלטונם של דיקטטורים מסוימים, או להתמקד ברמת דיוק היסטורית, אלא נועדה לבחון את אופיים המופשט של דמויות סמכותיות ושל סמכותיות בכלל.[1]
על מנת להיחשב כרומן דיקטטורי, צריך הסיפור לכלול נושאים פוליטיים חזקים שמקורם בהיסטוריה, בחינה ביקורתית של כוחו של הדיקטטור, "הקאודיליו", וכמה הרהורים כלליים על אופי הסמכותיות .אף שרומנים דיקטטורים מסוימים מתרכזים בדיקטטור היסטורי אחד (גם אם במסווה בדיוני), הם אינם מנתחים את הכלכלה, הפוליטיקה ואופן ממשל המשטר כפי שעשוי להיות בספר היסטוריה. ז'אנר הרומן הדיקטטורי כולל את "אני, העליון" (1974; Yo, el supremo), מאת אוגוסטו רואה באסטוס, המתייחס לעריץ ד"ר פרנסיה מפרגוואי ואת "חגיגת התיש" (2000), מאת מריו ורגס יוסה, הנקשר לרפאל לאונידס טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית. לחלופין, הסופר עשוי ליצור דיקטטור בדיוני כדי להשיג את אותו סיפור עלילתי, כמו ב"מניעיה של המדינה" (1974: El Recurso del método), מאת אלחו קרפנטייר, שבו הדיקטטור הוא אדם מורכב שדמותו קובצה ממאפיינים של כמה דיקטטורים היסטוריים. ז'אנר הרומן הדיקטטורי השפיע רבות מאוד על התפתחות מסורת הספרות הלטינו-אמריקאית, מכיוון שרבים מהסופרים דחו טכניקות סיפור מסורתיות, ליניאריות, ופיתחו סגנונות עלילתיים שיטשטשו את ההבחנות בין הקורא, המספר, העלילה, הדמויות והסיפור. בבחינת סמכות המנהיגות בחנו הסופרים את תפקידם החברתי כמפיצי חוכמה פטרנליסטים, כמו זו של הקאודיליו שאת משטרו אתגרו ברומנים הדיקטטורים שלהם.
מבקר הספרות רוברטו גונזלס אצ'ברייה טוען כי הרומן הדיקטטורי הוא "המסורת הנושאית הילידית המובהקת ביותר בספרות אמריקה הלטינית", ומתחקה לאחור אחר התפתחות הנושא הזה "עד לסיפוריהם של הקונקיסטאדור ברנאל דיז קסטילו וההיסטוריון בן התקופה פרנסיסקו לופז דה גומרה אודות כיבוש מקסיקו בהובלת הרנן קורטז."[2] במאה התשע-עשרה כבר ניכרו הרהורים ספרותיים משמעותיים על הכוח הפוליטי, אם כי כללית, הרומן הדיקטטורי קשור בבום הלטינו-אמריקאי, התנועה הספרותית של שנות ה-60 וה -70 של המאה העשרים.[3] למבקר ג'רלד מרטין, הרומן הדיקטטורי מציין את סוף הבום ואפילו (כפי שהוא מעיד על "אני, העליון" של אוגוסטו רואה באסטוס) "סופו של עידן שלם בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, עידן שהחל ב"פקונדו" (Facundo) של סרמיאנטו ב־1845."[4] בשנות השבעים, רומנים דיקטטורים רבים התמקדו בדמותו "של הדיקטטור המזדקן, שהפך טרף לשעמום הכוח חסר הגבולות עד כדי שהוא חש על סף אובדן."
ספרו של מיגל אנחל אסטוריאס, "אדוני הנשיא" (El Señor Presidente), שנכתב בשנת 1933 אך לא פורסם עד 1946, הוא, לדעת המבקר ג'רלד מרטין, "הרומן הדיקטטורי הראשון".[5] בעקבותיו הגיעו התייחסויות ספרותיות נוספות לדמות הדיקטטור, כמו "בורונדון-בורונדה הגדול מת" (El Gran Burundún Burundá ha muerto) של חורחה זלמאה, אך הז'אנר לא זכה לתנופה עד שהומצא מחדש באקלים הפוליטי של המלחמה הקרה, דרך הבום הלטינו-אמריקני.[6]
הרומן הדיקטטורי חזר לאופנה בשנות השבעים של המאה העשרים, לקראת סוף הבום. כפי שמציינת החוקרת שרון קיפה אוגאלדה, "שנות השבעים מסמנות שלב חדש בהתפתחות הרומן הדיקטטורי הלטינו-אמריקני, המאופיין בשתי התפתחויות לפחות: שינוי בפרספקטיבה ממנה רואים את הדיקטטור ומיקוד חדש בטבע השפה."[7] בכך היא מתכוונת שהרומנים הדיקטטורים של שנות השבעים, כמו "סתיו של פטריארך" של גארסיה מארקס או "אני, העליון", של רואה באסטוס מציעים לקורא מבט אינטימי יותר על נשוא הסיפור: "הדיקטטור הופך לדמות הראשית ביצירה" והעולם לעיתים קרובות מוצג מנקודת מבטו. עם ההתמקדות החדשה בשפה, קיפה אוגאלדה מצביעה על ההבנה מצד סופרים רבים ש"כוחו של הרודן נגזר מהשפה ואף מובס על ידה. " כך לדוגמה, ברומן "בורונדון-בורונדה הגדול מת" של חורחה זלמאה, הרודן אוסר על כל צורות השפה.[8]
לטענת ריימונד ל. ויליאמס, רק בשנות השבעים, הפך הרומן הדיקטטורי למאפיין נפוץ, לאחר שמספר נכבד של סופרים לטינו-אמריקנים פרסמו רומנים העוסקים במשטרים צבאיים.[9] הרומנים המפורסמים ביותר של תקופה זו היו "לטובת המדינה" של אלחו קרפנטייר (1974), "אני, העליון" של אוגוסטו רואה באסטוס (1974), ו"סתיו של פטריארך" של גבריאל גרסיה מארקס (1975). ויליאמס מגדיר את הרומן הדיקטטורי כרומן המסתמך על התיעוד ההיסטורי ליצירת גרסאות בדיוניות של דיקטטורים. בדרך זו המחבר יכול להשתמש בספציפי כדי להסביר את הכללי, זאת מכיוון שרומנים דיקטטורים רבים מתרכזים בשלטונו של דיקטטור מסוים.[10] בתוך קבוצה זו הוא כולל את אותם סופרים שלקחו להם למשימה דמויות סמכותיות כמו "דו-שיח בקתדרלה" של ורגאס יוסה (1969) ו"הטרגדיה של הגנרליסימו" של דזיל רומרו (1984). הוא אפילו כלל בהקשר זה את "האם הפחיד אותך הדם?" של סרחיו רמירז (1977), רומן העוסק בחברה הניקרגואית תחת הדיקטטורה של סומוזה, שתואר כ"רומן דיקטטורי ללא דיקטטור".[11]
סופרי ז'אנר הרומן הדיקטטורי שילבו אסטרטגיות עלילתיות של כתיבה מודרנית ופוסט-מודרניסטית כאחד.[12] טכניקות פוסט-מודרניסטיות, שהתפתחו ברובם בסוף שנות השישים והשבעים, כללו שימוש במונולוגים פנימיים, נרטיב קיצוני של התודעה, פיצול וקיטוע, נקודות מבט עלילתיות משתנות, השתלבות וטמיעה, אסטרטגיות סיפוריות חדשניות וחוסר סיבתיות תכופה. אלחו קרפנטייר, סופר הבום הלטינו-אמריקאי שתרם לז'אנר הרומן הדיקטטורי, היה החלוץ לפני המחנה שנודע בהמשך כריאליזם קסום,[13] אם כי השימוש בטכניקה זו אינו בהכרח תנאי מוקדם לרומן הדיקטטורי, מכיוון שיש רבים שלא עשו שימוש בריאליזם הקסום.
הנושא השולט ברומן הדיקטטורי הוא כוח,[14] שלדברי מבקר הספרות מייקל ולדז מוזס, כפי שמופיעים בסקירתו את "חגיגת התיש" של ורגאס יוסה משנת 2002, קשור לנושא הדיקטטורה: "כוחו המתמשך של הרומן הדיקטטורי הלטינו-אמריקני קשור הדוקות לכוח התמידי של הדיקטטורים הלטינו-האמריקנים".[15] ככל שרומנים כמו "אדוני הנשיא" הפכו למוכרים וידועים יותר, כך הם נקראו יותר ויותר כהצהרות פוליטיות שאפתניות, בגנות סמכותם של דיקטטורים לטינו-אמריקאים.[16] כהצהרות פוליטיות, כותבי הרומן הדיקטטורי קראו תיגר על הכוח הדיקטטורי, ויצרו קשר בין כוח לכתיבה באמצעות עטם. לדוגמה, הרומן של רואה באסטוס, "אני, העליון", נסב סביב נושא מרכזי של שפה והכוח הטמון בה בכל צורותיו, כוח שנמצא לעיתים קרובות רק בפירוק הטקסט והבנייתו מחדש. גונזלס אצ'ברייה טוען כי:
הפחד של ד"ר פרנסיה מהפסקווינדה, מהתעללותו במזכירו האישי פטיניו ..., [וגם] דאגתו הבלתי פוסקת מכתיבה נובעים כולם מהעובדה שהוא מצא והשתמש בכוח המרומז בשפה עצמה. "אני, העליון" מגדיר את הכוח כיכולת לעשות באמצעות אחרים את מה שאיננו מסוגלים לעשות בעצמנו: שפה, מעצם היותה נפרדת ממה שהיא מיועדת לו, היא עצם התגלמות הכוח, שכן הדברים פועלים ומתכוונים באמצעותה מבלי להפסיק להיות הם עצמם. ד"ר פרנסיה גם הבין שהוא לא יכול לשלוט בשפה, במיוחד בשפה כתובה, שיש לה חיים משל עצמה המאיימים עליו.[17]
נושא קבוע נוסף העובר כחוט השני לאורך הרומן הדיקטטורי של אמריקה הלטינית, שזכה לחשיבות ותדירות במהלך הבום הלטינו-אמריקאי, הוא התלות ההדדית בין הרודן הלטינו-אמריקני לבין האימפריאליזם של ארצות הברית.[15] בספרו של מריו ורגאס יוסה "חגיגת התיש", למשל, טרוחיליו מתמודד עם אופוזיציה רצינית זמן קצר לאחר שהפסיד את התמיכה החומרית שלו מן הסי.אי. איי (CIA), שהחזיקה מעמד במשך 32 שנים על רקע נטיותיו האנטי-הקומוניסטיות.
מגדר הוא נושא מרכזי נוסף של הרומן הדיקטטורי. דמויות לאומיות באמריקה הלטינית מתעקשות לעיתים קרובות על חשיבותן של נשים (וגברים) שהן בריאות, מאושרות, יצרניות ופטריוטיות, אך עם זאת, אוצרות ספרותיים לאומיים רבים משקפים לעיתים קרובות את הרטוריקה הממשלתית באופן בו הם מתייחסים לאזרחות פעילה כגברית.[18] גבריות היא מוטיב מתמשך ברומן הדיקטטורי. יש קשר בין העט לאיבר המין בסיפורת הלטינו-אמריקאית, אך לא ניתן להסביר דפוס זה על ידי מצ'ואיזם בלבד והוא מורכב הרבה יותר. לדברי רבקה א. בירון, "במקום בו אנו מוצאים פנטזיות אלימות ומיזוגניות על גבריות, אנו [מוצאים] גם יחסים חברתיים אלימים בין גברים ונשים"[19] יצירות רבות באמריקה הלטינית "כוללות דמויות שפועלות מתוך תפיסה אלימה של גבריות, ובכל זאת המבנה העלילתי שלהן מספק לקוראים מענים חלופיים לפנטזיות שגויות על היווצרות זהות גברית".
מאז שהשיגו את עצמאותן היו מדינות אמריקה הלטינית נתונות תחת משטרים אוטוריטריים הן מצד ימין והן מצד שמאל של המפה, הנובעים מהיסטוריה של קולוניאליזם בה קבוצה אחת שלטה בקבוצה אחרת.[20] בהתחשב בהיסטוריה הארוכה הזו, אין זה מפתיע שנכתבו כל כך הרבה רומנים "על דיקטטורים בודדים, או על בעיות הדיקטטורה הקאודילית, קאסיקיזם, מיליטריזם וכדומה."[10] מורשת הקולוניאליזם היא של קונפליקט גזעי שלעיתים דוחף את הסמכות המוחלטת לקום ולהכיל אותה - וכך נולד הרודן. בבקשם כוח ללא הגבלה, מתקנים דיקטטורים רבים את החוקה ומפרקים חוקים המונעים את בחירתם מחדש. מנואל אסטראדה קבררה, למשל, שינה את החוקה בגואטמלה בשנת 1899 כדי לאפשר את חזרתו לשלטון.[21] הדיקטטורים שהפכו למוקד הרומן הדיקטטורי ("אני, העליון" של אוגוסטו רואה באסטוס, למשל, מבוסס על הרודן של פרגוואי של ראשית המאה התשע עשרה, מי שמכונה ד"ר פרנסיה) אינם שונים זה מזה מבחינת אופן שלטונם. כפי שקובע הסופר גונזלס אצ'ברייה: "אלו הם גברים, מיליטריסטיים, האוחזים בכוח אישי כמעט מוחלט."[22] הטקטיקה של הזרוע החזקה שלהם כוללת גלות או כליאה של האופוזיציה שלהם, תקיפת חופש העיתונות, יצירת ממשלה ריכוזית המגובה על ידי כוח צבאי רב עוצמה, וקבלת שליטה מלאה על המחשבה החופשית.[23][24] למרות ביקורת חריפה שהושמעה על נתונים אלה, הדיקטטורים שהיו מעורבים בתנועות לאומניות פיתחו שלוש אמיתות פשוטות, לפיהן "כולם שייכים, יש לחלוק את היתרונות הקידמה, ולכן הפיתוח התעשייתי צריך להיות בראש סדר העדיפויות".[25] אפיטסיו פסואה, שנבחר לנשיא ברזיל בשנת 1919, רצה לגרום למדינה להתקדם ללא קשר אם הקונגרס העביר את החוקים שהציע או לא.[26] בפרט, במהלך השפל הגדול, הממשלות האקטיביסטיות באמריקה הלטינית של שנות השלושים של המאה ה-20 ראו את סופו של הניאו קולוניאליזם ואת חדירתן של התנועות הלאומניות ברחבי אמריקה הלטינית, מה שהגביר את ההצלחה של התיעוש החלופי ליבוא (ISI).[27] השפעת הלוואי החיובית של התמוטטות הסחר הבינלאומי פירושה שיצרנים מקומיים של אמריקה הלטינית יכלו למלא את נישות השוק שנותרו ריקות בגלל ייצוא.
במאה העשרים כללו הדיקטטורים הבולטים של אמריקה הלטינית בין היתר את שושלת סומוזה בניקרגואה, אלפרדו סטרסנר בפרגוואי ואוגוסטו פינושה בצ'ילה. התערבותה של ארצות הברית בפוליטיקה של אמריקה הלטינית וניסיונה להשפיע מבחוץ על פוליטיקת הפנים במדינות השונות, הייתה שנויה במחלוקת ולעיתים קרובות נמתחה עליה ביקורת קשה. כפי שציין גרסיה קלדרון כבר בשנת 1925: "האם היא רוצה שלום או שהיא נשלטת על ידי אינטרסים מסוימים?"[28] כמושא ברומן הדיקטטורי, הקשר בין האימפריאליזם האמריקני לכוחו של הרודן הוא חשוב מאוד. הדיקטטורים באמריקה הלטינית קיבלו תמיכה צבאית וכלכלית מארצות הברית כשזה התאים להם, אך גם פנו נגד ארצות הברית, תוך כדי שימוש בקמפיין אנטי-אמריקני כדי לזכות בחסד העם. במקרה של רפאל טרוחיו, "לא היה דבר שהבטיח יותר את רענונה מחדש של הפופולריות התשושה שלו מאשר ההתמודדות עם התוקפן הינקי בשם המולדת."[15]
בעשור הראשון של המאה ה-21 נטתה המטוטלת לכיוון השני עם עלייתן לשלטון של שורה של ממשלות שמאל אשר צמצמו את חירויות האזרח והקימו גרסה משלהן לדיקטטורות פופולריות באמצעות תהליך שכונה "סמכותניות (אוטוריטריזם) תחרותית".[29] הידוע שבהם היה הנשיא הוגו צ'אבס מוונצואלה, ועימו מדינות אחרות הכלולות בברית הבוליברית (קובה, ניקרגואה, בוליביה, אקוודור, הונדורס - ובמובנים מסוימים ארגנטינה, אם כי היא לא הייתה חברה רשמית בברית) שחברו יחדיו למה שכונה הגאות הורודה (הסחף לעבר השמאל וההתרחקות מהמודל הכלכלי הנאו-ליברלי).[30]
בשנת 1967 במהלך פגישה עם אלחו קרפנטייר, חוליו קורטאסר ומיגל אוטרו סילבה, השיק הסופר המקסיקני קרלוס פואנטס פרויקט המורכב מסדרת ביוגרפיות המשרטטות את דמותם של הדיקטטורים של אמריקה הלטינית, שכונתה "אבות האומה" (Los Padres de la Patria).[15] אחרי שקרא את דיוקנאותיו של אדמונד וילסון ממלחמת האזרחים האמריקאית בספרו "הניגוח הפטריוטי" (Patriotic Gore), סיפר פואנטס, כי "כשישבנו בפאב בהמפסטד, חשבנו שזה רעיון טוב שיהיה ספר דומה לאמריקה הלטינית. מיד קמה והתייצבה אל מולנו גלריית דיוקנאות דמיונית ודרשה את התגלמותה: הדיקטטורים באמריקה הלטינית."[31] ורגאס יוסה אמור היה לכתוב על מנואל אודריה, חורחה אדוארדס על חוסה מנואל בלמאסדה, חוסה דונוסו על מריאנו מלגארחו וחוליו קורטסאר על אווה פרון.[32] כפי שציין מ. מאר לנגה פיסארו, הפרויקט מעולם לא הושלם, אך הוא עזר לעורר השראה לסדרת רומנים שנכתבו על ידי סופרים חשובים במהלך עידן הפריחה הספרותית של הבום הלטינו-אמריקאי, כמו אלחו קרפנטייר, אוגוסטו רואה באסטוס, גבריאל גרסיה מארקס ומריו ורגאס יוסה.[33]
שני הספרים - "פקונדו" (Facundo) של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו ו"אמליה" (Amalia) של חוסה מרמול, שפורסמו בסוף המאה ה-19, נחשבים למבשרי הרומן הדיקטטורי של המאה העשרים; "כל התיאורים הסיפוריים אודות 'האיש החזק' הלטינו-אמריקאי, הקדימו והופיעו כבר ב"פקונדו" של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו, יצירה הכתובה כמאמר סוציולוגי".[34] "פקונדו" הוא ביקורת עקיפה על הדיקטטורה של חואן מנואל דה רוסאס, המכוונת כנגד דמותו ההיסטורית של הקאודיליו חואן פקונדו קירוגה, אך היא גם חוקרת באופן רחב יותר את ההיסטוריה והתרבות הארגנטינאית. "פקונדו" של סרמיינטו נותר אבן יסוד בביטוי הנושא בשל רוחב הדיון הספרותי שלו בסביבה הלטינו-אמריקאית.[35] ב"פקונדו" מבקר סרמיינטו את הדמות ההיסטורית של פקונדו קירוגה, קאודיליו פרובינציאלי, שכמו רוסאס (הדיקטטור של ארגנטינה בשנים 1829–1853) התנגד לרעיונות הנאורים של קידמה. עם חזרתו מגלות, פעל סרמיינטו להמציא מחדש את ארגנטינה, ובסופו של דבר הפך לנשיא עצמו משנת 1868 עד 1874.[36] הניתוח שערך סרמיינטו בספרו, היה הפעם הראשונה בה סופר בחן לעומק את מקור כוחם של דמויות כמו פקונדו ורוסאס, והתמודד עם השאלה כיצד הם מצליחים לשמר כוח מוחלט כזה. באופן זה, ביסס הרומן "פקונדו" את מקומו כטקסט מעורר השראה לסופרים מאוחרים יותר. תוך מהלך כתיבת הרומן, התבררה לסרמיינטו עוצמת כוחו שלו הנובעת מהכתיבה באופן ש"בתוך הטקסט של הרומן, הסופר הכל-יודע עצמו, הוא אשר מחליף את אלוהים ",[37] ובכך יצר את הגשר בין כתיבה לבין כוח כמאפיין של הרומן הדיקטטורי.
סיפורה של "אמליה", הממוקם בבואנוס איירס הפוסט-קולוניאלית, נכתב בשני חלקים ומביא תיאור חצי-אוטוביוגרפי של חוסה מרמול העוסק בחיים במדינת המשטרה של רוסאס. הרומן של מרמול היה חשוב מכיוון שהראה כיצד התודעה האנושית, ממש כמו עיר או אפילו מדינה, יכולה להפוך לכלא אימתני.[38] "אמליה" גם ניסתה לבחון את בעיית הדיקטטורות כדפוס, ועל כן בעיית המדינה "באה לידי ביטוי ברצונה של איזו אישיות מפלצתית המפרה את פרטיותו של האדם הרגיל, הן של הבית והן של התודעה."[10] הרומן "העריץ באנדרס" (Tirano Banderas) של רמון דל וואלייה - אינקלאן מראשית המאה העשרים (1926) היווה גורם השפעה מרכזי על אותם סופרים שמטרתם היא לבקר את מבני הכוח ואת הסטטוס קוו.
רומנים לטינו-אמריקנים החוקרים נושאים פוליטיים, אך אינם מתרכזים בשלטונו של דיקטטור מסוים, מסווגים באופן פורמלי כ"רומנים שאינם ממש דיקטטוריים".[57] לדוגמה, "מדריך למנואל", (Libro de Manuel, 1973) מאת חוליו קורטאסר, הוא רומן פוסט-מודרני על גרילה עירונית ועל מאבקה המהפכני, המבקש מהקורא לבחון את הסוגיות החברתיות הרחבות יותר של שפה, מיניות ומצבי פרשנות. "בימי הפרפרים" (In the times of the Butterflies, 1994), מאת ג'וליה אלווארז, מספר את סיפורן של האחיות מיראבל, שהפטריוטיות הפכה אותן מצעירות קתוליות חסרות ניסיון ובעלות מידות טובות למתנגדות פוליטיות נגד הדיקטטורה בת שלושים השנה של משטר הדיקטטורה של רפאל טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית.[58] הרומן ביקש להאיר את ההיסטוריה המוסתרת-רשמית של מותן של האחיות מיראבל, לא לקבוע מה קרה להן, אלא לקבוע מה עשו האחיות מיראבל לפוליטיקה הלאומית של הרפובליקה הדומיניקנית.[59] ביומן המדומה "יומן אינטימי של בדידות" (החלק השלישי של "אימפריית החלומות", El imperio de los sueños, 1988), מאת גיאנינה בראשי, הגיבורה היא מריקיטה סאמפר, כותבת היומן שיורה במספר סיפורו של הבום הלטינו-אמריקני כצעד מחאה נגד שליטתה הדיקטטורית של הסיפורת הבדיונית. יתר על כן, ביצירתה האחרונה של בראשי "ארצות הברית של בננה" (2011), האסיר הפורטו-ריקני סגיסמונדו מפיל את אביו, מלך ארצות הברית של בננה, שכלא אותו יותר ממאה שנה בצינוק של פסל החירות, בגין פשע של עצם לידתו. סיפורו של "הכוכב הרחוק" (1996), מאת רוברטו בולניו, מתחיל ב־11 בספטמבר 1973, עם ההפיכה הצבאית בצ'ילה של הגנרל אוגוסטו פינושה נגד סלבדור איינדה, נשיא צ'ילה.[60] הסופר והפרופסור לספרות ריימונד לסלי ויליאמס מתאר את הרומנים הנזכרים כרומנים לא דיקטטוריים מדי, שמזכירים את הז'אנר בגלל היותו "ספרות פוליטית חריפה ותמציתית" העוסקת בנושאים שונים מאלו של הרומן הדיקטטורי, שאינו יכול להיות מנותק מהפוליטיקה של הסיפורים, וכך כל אחד "יכול לקרוא אותם כמדיטציה על אימת הכוח המוחלטת".
אף על פי שקשה לבסס את מקורו המדויק של הרומן הדיקטטורי במאה התשע עשרה, השפעתו האינטלקטואלית משתרעת על פני הספרות הלטינו-אמריקאית. מרבית הרומנים נכתבו באמצע שנות המאה העשרים, ולכל אחד מהם סגנון ספרותי ייחודי שהשתמש בטכניקות של "הרומן החדש", לפיו דחה הכותב את המבנה הפורמלי של הריאליזם הספרותי המקובל,[61] וטען כי "ההנחה הפשטנית לפיה המציאות ניתנת לצפייה בקלות" היא פגם עלילתי.[62] כז'אנר, הרומן הדיקטטורי הגדיר מחדש את התפיסה הספרותית של "הרומן" על מנת לאלץ את הקוראים לבחון את דרכי ההשפעה של מוסר פוליטי וחברתי על חיי היומיום שלהם. וכך, "השקפת העולם המסודרת של הרומן המסורתי מפנה את מקומה לסיפור מקוטע, מעוות או פנטסטי", בו לקורא תפקיד פעיל אינטלקטואלית בתפיסת מהותו התימטית של הסיפור. בנוסף לתוכן העלילתי, הגדירו הסופרים מחדש את הקטגוריות הספרותיות הפורמליות של "מחבר", "מספר", "דמות", "עלילה", "הסיפור" ו"הקורא", כדי לבחון את הקשר האטימולוגי בין "מחבר" ל"סמכות", שבו דמותו של הסופר (המחבר) הייתה חשובה מאוד לסיפור הסיפור עצמו. ברומנים הדיקטטורים, הכותבים הטילו ספק בתפקיד המספר כ"דמות אבהית, המיוחסת ל"אבא" הסמכותי, או היוצר האלוהי, אשר במשמעותו ניתן היה לראות את מקורו", וכך, סופרים מילאו את תפקיד הרודן.[63]
{{citation}}
: (עזרה){{citation}}
: (עזרה){{citation}}
: (עזרה). (JSTOR subscription required for online access.){{citation}}
: (עזרה). (JSTOR subscription required for online access){{citation}}
: (עזרה)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.