רוברט בלו

רוברט דונלד בלו (באנגלית: Robert Donald Blue;‏ 24 בספטמבר 1898 – 13 בדצמבר 1989) היה פוליטיקאי אמריקאי מאיווה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של איווה בשנים 1935–1943, לאחר מכן ועד 1945 כסגן מושל המדינה, ולאחר מכן ועד 1949 כמושל איווה ה-30.

רוברט בלו
Robert D. Blue

רוברט בלו
לידה	24 בספטמבר 1898 איגל גרוב, איווה, ארצות הברית
פטירה	13 בדצמבר 1989 (בגיל 91) פורט דודג', איווה, ארצות הברית
שם מלא	רוברט דונלד בלו
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות רוז היל, איגל גרוב, איווה, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת המדינה של איווה אוניברסיטת דרייק Drake University Law School
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
מושל איווה ה־30 11 בינואר 1945 – 13 בינואר 1949 (4 שנים) סגן מושל איווה קנת' אוונס → בורק היקנלופר ויליאם בירדסלי ←
סגן מושל איווה 14 בינואר 1943 – 11 בינואר 1945 (שנתיים) תחת מושל איווה בורק היקנלופר → בורק היקנלופר קנת' אוונס ←
יושב ראש בית הנבחרים של איווה ה־47 13 בינואר 1941 – 14 בינואר 1943 (שנתיים) → ג'ון ר. אירווין הנרי ו. בורמה ←
חבר בית הנבחרים של איווה מטעם מחוז הבחירה ה-75 14 בינואר 1935 – 10 בינואר 1943 (8 שנים)

ראשית חייו

רוברט בלו נולד באיגל גרוב שבאיווה,^[1] כבן למשפחה של שלושה בנים. אביו, דונלד בלו, היה נהג קטר ואמו, מירטל אמילי (לבית ניוול) בלו, היית מורה בבית ספר. הוא למד בקולג' המסחרי קפיטל סיטי ובקולג' המדינתי של איווה, שירת בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, וב-1922 קיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת דרייק. במשך כל ימי חייו, למעט ארבע שנות כהונתו כמושל, התגורר בלו באיגל גרוב, עסק בעריכת דין וניהל את נכסיו החקלאיים הנרחבים. ב-1926 נשא בלו לאישה את קתלין ביל. לזוג נולדו שני ילדים. כמי שבמשך כל ימי חייו החזיק באמונה המתודיסטית, היה בלו פעיל בארגונים אזרחיים, בעיקר בלגיון האמריקאי, בבונים החופשיים, ברוטרי ובאחוות וארגונים שונים.

קריירה פוליטית

בלו החל את הקריירה הפוליטית שלו כתובע מחוזי בשנים 1924–1931, תפקיד שהיה קרש קפיצה לפוליטיקה המדינתית ברבות ממדינות המערב התיכון. לאחר תקופה קצרה כפרקליט עירוני, הוא נבחר ב-1935 לבית הנבחרים של איווה, שם הוא כיהן כמנהיג הסיעה הרפובליקנית בשנים 1934–1941, ולאחר מכן ועד 1943 כיושב ראש הבית. לאחר מכן הוא כיהן תקופת כהונה של שנתיים כסגן מושל המדינה, וב-1944 נבחר כמושל איווה ה-30, תפקיד בו הוא כיהן שתי תקופות כהונה. מסע הבחירות שלו לתקופת כהונה שלישית חסרת תקדים כמושל הסתיים בהפסדו בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית של 1948 לויליאם בירדסלי, ובכך הסתיימה גם הקריירה הפוליטית שלו.

כל התקופה בה כיהן בלו באותם תפקידים כנושא משרה ציבורית, התרחשה באחת התקופות הסוערות ביותר בהיסטוריה של איווה, שעמדה בסימן השפל הגדול, מלחמת העולם השנייה והתקופה שלאחריה, תקופה בה איווה הפכה ממדינה מסורתית וכפרית לחברה מודרנית, אורבנית ותעשייתית. בעוד שתגובתו של בלו לתהליכי המודרניזציה הייתה, כמו רוב בני תקופתו, לא חד-משמעית, הוא לעיתים טען ש"העבר הוא חלק מהווה שלנו, והעבר וההווה הם חלק מהעתיד". ברוח דברים אלו הוא נתן עדיפות לתוכניות שהאיצו את תהליכי התיעוש והעיור, וכן לאלו שנועדו לאפשר את הישרדותן ושגשוגן של העיירות הקטנות באזורים הכפריים. הוא גם דחף לשיתוף פעולה בין ממשלת המדינה לבין גופי המגזר הפרטי, עם מעורבות מינימלית של הממשלה הפדרלית.

עקרונות אלו נתנו השראה ליוזמות שהוא ראה בהן כהישגים החשובים ביותר של תקופת כהונתו כמושל. המרכזית מבין אלו הייתה נציבות הפיתוח של איווה, שבה ישבו יחדיו נציגים מטעם מגזרי החקלאות, התעשייה הקלה והכבדה, המסחר וסוגי עסקים נוספים, בחסות המדינה, לדאוג לפיתוח הכלכלי של איווה. סדרי עדיפות קשורים היו מאמציו השונים של בלו למתן שוויון בנטל המס בין האזורים הכפריים לעירוניים, ליוזמת הכבישים מהחוות לשווקים, לביסוס מערכת החינוך, ולשדרוג הכשרת המורים ובתי הספר. ב-1947 נתן בלו את תמיכתו ליצירת נציבות לאומית לחקר האפליה נגד נשים.

ללא קשר לנושא שהיה על הפרק, הגדיר בלו את עצמו תמיד כ"רפובליקני מתון". ועדיין, על אף הדגש שלו על פשרה ומתינות ברוב הסוגיות, הוכיח בלו את עצמו כמי שלא התפשר בשאלת זכויות העובדים להתאגד ולשאת ולתת על שכרם באופן קולקטיבי. כאשר העביר בית המחוקקים המדינתי את חוק "הזכות לעבוד", שאסר על חברות באיגוד מקצועי כתנאי מקדים להעסקה, ניסו ארגוני העובדים ובעלי בריתם לשכנע את בלו להטיל וטו על החוק. כאשר הוא סירב, בין 15,000 ל-20,000 איש צעדו לקפיטול המדינתי ודרשו שהמושל ייפגש עמם. כאשר הוא נאם כשהוא עומד על כיסא שהובא למקום במיוחד לכך, טען בלו שאביו היה חבר באיגוד עובדי הרכבות, ושגם הוא מאמין בעקרון הזכות להתאגד, אך רק אם החברות באיגוד תהיה מרצון. אך איגודי העובדים, הוא טען, היו חלק זעיר מכלל מדינת איווה, ואיגודים מקצועיים שכפו את החברות בהם יחתרו תחת המאמצים שלו ושל המועצה לפיתוח איווה למשוך תעשיות חדשות למדינה. כאשר סיים בלו לדבר בפני הקהל הלא מרוצה בעליל, הוא נכנס לבניין הקפיטול, משוכנע לכאורה בהצלחתו. ארבעים שנה לאחר מכן בלו עדיין עמד על כך ששתיקת ההמון הייתה הסכמה "עד אשר הפוליטיקאים לכדו אותם ברשתם, והם החלו במערכה נגד בחירתי לכהונה נוספת".

לאחר פרישתו מהפוליטיקה

במשך ארבעים השנים הבאות, הקדיש בלו את רוב זמנו ומרצו למען אוכלוסיית הקשישים, סוגיה שלה הוא נתן את חסותו כמושל כאשר הוא תמך בתוכנית גמלאות לציבור העובדים והנהגת פיקוח על מוסדות לקשישים. הוא היה חבר בוועדת ההזדקנות של איווה בשנים 1965–1976, וחבר במועצות המייעצות לחמישה מושלים בסוגיה זו. הוא גם שירת במועצה הלאומית לתכנון של הבית הלבן להזדקנות, וכן במועצה הלאומית המייעצת של המשרד להזדמנויות כלכליות. בנוסף הוא היה גם חבר במועצות הנאמנים של כמה בתי אבות מתודיסטים בכל רחבי איווה.

רוברט בלו היה פעיל עד יומו האחרון. הוא נפטר מסיבוכים של שבץ מוחי בפורט דודג' ב-14 בספטמבר 1989, ונטמן בבית הקברות רוז היל שבאיגל גרוב.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט בלו בוויקישיתוף

• רוברט בלו במילון הביוגרפי של איווה (באנגלית)
• רוברט בלו באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• רוברט בלו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. רוברט בלו, באתר אגודת המושלים הלאומית