קיפריאנוס

קיפריאנוס, או בשמו המלא, תַּסְקִיוּס קַיקִילְיוּס קִיפְּרִיַאנוּס (בלטינית: Thaschus Caecilius Cyprianus‏; נולד סביב שנת 210 – 14 בספטמבר 258) היה בישוף קרתגו וסופר נוצרי קדום (אנ') ממוצא ברברי, שרבות מיצירותיו הלטיניות שרדו. הוא מוכר כקדוש בכנסיות המערביות (אנ') והמזרחיות (אנ').

קיפריאנוס
Cyprianus Carthaginiensis

לידה	200? קרתגו, האימפריה הרומית
הוצאה להורג	14 בספטמבר 258 (בגיל 58 בערך) קרתגו, האימפריה הרומית
חג	16 בספטמבר

הוא נולד בסביבות תחילת המאה ה-3 בצפון אפריקה, אולי בקרתגו,^[1] שם קיבל חינוך קלאסי. זמן קצר לאחר שהמיר את דתו לנצרות, הוא הפך לבישוף בשנת 249. היה דמות שנויה במחלוקת במהלך חייו, כישוריו החזקים כמנהיג הקהילה הדתית, התנהלותו האיתנה בתקופת הכפירה הנובאטיאניסטית (אנ') והתפרצות מגפת קיפריאנוס (הקרויה על שמו בשל תיאורה). ובסופו של דבר מות קדושים בקרתגו ביסס את המוניטין שלו והוכיח את קדושתו בעיני הכנסייה.

הרטוריקה הלטינית המיומנת שלו הביאה לכך שהוא נחשב לסופר הלטיני הבולט של הנצרות המערבית עד הירונימוס ואוגוסטינוס.^[2]

ראשית חייו

קיפריאנוס נולד למשפחה ברברית פגנית (אפריקאית רומאית (אנ')) עשירה^[1] מתישהו בתחילת המאה השלישית. שמו המקורי היה תַּסְקִיוּס; הוא נטל את השם הנוסף קַיקִילְיוּס לזכרו של הכומר שלו הוא היה חייב את המרת דתו לנצרות.^[3] לפני שהמיר את דתו, הוא היה חבר מוביל באחווה משפטית בקרתגו, נואם, "טוען בבתי המשפט", ומורה לרטוריקה.^[3] לאחר "נעורים מתהוללים", הוטבל קיפריאנוס כשהיה בן שלושים וחמש, סביב שנת 245 לספירה. לאחר טבילתו, הוא נתן חלק מעושרו לעניי קרתגו, כיאה לאדם ממעמדו.

בימים הראשונים לאחר המרת דתו, הוא כתב את ה-Epistola ad Donatum de gratia Dei (בלטינית: "איגרת לדונאטוס על חסד אלוהים") ואת Testimoniorum Libri III (ספר עדות ג') שנצמדו למודלים של טרטוליאנוס, שהשפיע על סגנונו וחשיבתו. קיפריאנוס תיאר את המרה והטבילה שלו במילים הבאות:

כשעדיין שכבתי בחושך ובלילה קודר, נהגתי להתייחס לזה כקשה בצורה קיצונית ודורש לעשות את מה שהציעו לי רחמיו של אלוהים... אני עצמי הייתי מרותק לאינספור שגיאות בחיי הקודמים, שמהן לא האמנתי שאולי ניתן להיגאל, אז הייתי נוטה לקבל ללא עוררין את המידות הרעות שלי ולהתמכר לחטאי... אבל לאחר מכן, בעזרת מי הלידה החדשה, נשטף הכתם של חיי הקודמים הרחק, ואור מלמעלה, שליו וטהור, הוחדר לליבי המפויס... לידה שנייה שיקמה אותי להיות אדם חדש. ואז, בצורה מופלאה, כל ספק החל להתפוגג... הבנתי בבירור שמה שחי בתוכי לראשונה, משועבד למידות הרעות של הבשר, הוא ארצי ומה שבמקום זאת, רוח הקודש עשתה בתוכי היה אלוהי ושמימי.

— Cyprian, Ad Donatum, 3-4

בחירה שנויה במחלוקת לבישוף של קרתגו

זמן לא רב לאחר טבילתו הוסמך לדיאקון וזמן קצר לאחר מכן לכומר. מתישהו בין יולי 248 לאפריל 249, הוא נבחר לבישוף קרתגו, בחירה פופולרית בקרב העניים שזכרו את חסותו כבן מעמד הפרשים מיטיב. עם זאת, עלייתו המהירה בסולם הכהונה לא זכתה לאישורם של בכירי הכמורה בקרתגו, התנגדות שלא נעלמה במהלך כהונתו כבישוף.

זמן לא רב לאחר מכן, הקהילה כולה הועמדה למבחן בלתי רצוי. נוצרים בצפון אפריקה לא סבלו מרדיפות במשך שנים רבות; הכנסייה הייתה בטוחה ונרפית. בתחילת שנת 250 החלה רדיפת הנוצרים בתקופת דקיוס (אנ'). הקיסר דקיוס הוציא צו, שהטקסט שלו אבד, שבו הורה להקריב קורבנות לאלים ברחבי האימפריה הרומית. יהודים קיבלו פטור ספציפי מדרישה זו. קיפריאנוס בחר להסתתר, במקום להתמודד עם האפשרות שיוצא להורג. בעוד שכמה אנשי דת ראו בהחלטה זו סימן לפחדנות, קיפריאנוס הגן על עצמו באומרו שהוא ברח כדי לא להשאיר את המאמינים ללא רועה במהלך הרדיפה וכי החלטתו להמשיך להנהיג אותם, אם כי מרחוק, הייתה בהתאם לרצון האלוהי. יתר על כן, הוא הצביע על מעשי השליחים וישו עצמו: "ולכן ציווה אלוהים אותנו ברדיפה להסתלק ולברוח, ושניהם לימדו כי צריך לעשות זאת, והוא עצמו עשה זאת. כי כמו שניתן הכתר במחילה על כבוד אלוהים, ואי אפשר לקבלו אלא אם תבוא השעה לקבלו, מי שמציית למשיח מסתלק לזמן מה אינו מתכחש לאמונתו, אלא מחכה לזמן...".

מחלוקת בנושא המומרים

הרדיפה הייתה קשה במיוחד בקרתגו, לפי מקורות הכנסייה. נוצרים רבים התכחשו לדתם ולאחר מכן כונו "לאפסי (אנ')" (אלו שנפלו). הרוב קיבלו הצהרות חתומות (libelli) המאשרות שהקריבו קורבנות לאלים הרומיים כדי להימנע מרדיפות או החרמת רכוש. בחלק מהמקרים הנוצרים באמת הקריבו קורבנות, בין אם בעינויים ובין אם בדרך אחרת. קיפריאנוס הגדיר אותם פחדנים במיוחד ודרש מהם ומשאר הלאפסי לעבור חזרה בתשובה פומבית לפני שיתקבלו מחדש לכנסייה.

עם זאת, בהיעדרו של קיפריאנוס, חלק מהכמרים התעלמו מרצונותיו בכך שהחזירו את הלאפסי לקהילה עם מעט או ללא תשובה פומבית. חלק מהלאפסי הציגו מסמך חתום שני שהתיימר לשאת את חתימתו של קדוש מעונה או מוודה כלשהו, שלפי ההערכה הייתה לו היוקרה הרוחנית לאשר מחדש נוצרים בודדים. מערכת זו לא הייתה מוגבלת לקרתגו, אלא פעלה בחזית רחבה יותר, בשל אופייה הכריזמטי, היא היוותה בבירור אתגר לסמכות המוסדית בכנסייה, במיוחד לזו של הבישוף. מאות או אפילו אלפי לאפסים התקבלו מחדש בדרך זו בניגוד לרצונם המפורש של קיפריאנוס ורוב אנשי הכמורה הקרתגיים, שהתעקשו על חזרה בתשובה רצינית.^[2]

לאחר מכן פרץ קרע בקרתגו, כאשר המפלגה הלקסיסטית, בראשות בעיקר הכוהנים שהתנגדו לבחירתו של קיפריאנוס, ניסתה לחסום צעדים שננקטו על ידו במהלך תקופת היעדרותו. לאחר ארבעה עשר חודשים, חזר קיפריאנוס לדיוקסיה ובמכתבים שהופנו לבישופים צפון אפריקאים האחרים הגן על כך שעזב את תפקידו. לאחר שהוציא מסה, "De lapsis" (על הנופלים), הוא כינס מועצה של בישופים צפון אפריקאים בקרתגו כדי לשקול את הטיפול בלאפסי, ואת הפילוג לכאורה של פליקיסימוס (Felicissimus‏; 251). קיפריאנוס נקט במסלול ביניים בין חסידיו של נובאטוס מקרתגו, שהיו בעד קבלת פני כולם בתשובה מועטה או ללא תשובה, לבין נובטיאנוס מרומא (אנ'), שלא לאפשר לאף אחד מאלה שהמירו דתם להתפייס. המועצה בעיקר צידדה בקיפריאנוס וגינתה את פליקיסימוס לאף על פי ששום פעולות שנקטה אותה מועצה לא שרדו.

הפילוג נמשך כאשר הלקסיסטים בחרו באחד פורטונטוס (Fortunatus) לבישוף מתחרה לקיפריאנוס. במקביל, המפלגה הקפדנית ברומא, שסירבה לפיוס עם כל אחד מהלאפסי, בחרה בנובטיאנוס לבישוף של רומא כמתחרה לאפיפיור קורנליוס. הנובאטיאניסטים (אנ') גם הבטיחו את בחירתו של אחד בשם מקסימוס (Maximus) לבישוף מתחרה משלהם בקרתגו. כעת מצא את עצמו קיפריאנוס תקוע בין לקסיסטים לקפדנים, אך הקיטוב הדגיש את העמדה הנחרצת אך המתונה שאימץ קיפריאנוס וחיזק את השפעתו על ידי שחיקה של מספר מתנגדיו. יתרה מכך, מסירותו בזמן מגפה גדולה ורעב זכתה לתמיכה עממית נוספת.

קיפריאנוס ניחם את אחיו על ידי כתיבת ה-De mortalitate ("על בני תמותה") שלו וב-De eleemosynis ("על הצדקה") שלו קרא להם לצדקה פעילה כלפי העניים ונתן דוגמה אישית. הוא הגן על הנצרות והנוצרים ב-apologia Ad Demetrianum ("התנצלות לדמטריאנוס"), נגד דמטריוס (Demetrius), והעלה טענות שכנגד לטענות פגאניות שהנוצרים הם הגורם לאסונות הציבוריים.

רדיפות בתקופת הקיסר ולריאנוס

שרידיו של קיפריאנוס במנזר קורנלימינסטר (אנ')

בשלהי שנת 256 פרצה רדיפה חדשה של הנוצרים תחת הקיסר ולריאנוס, והאפיפיור סיקסטוס השני הוצא להורג ברומא.^[2]

באפריקה הכין קיפריאנוס את עמו לצו הרדיפה הצפוי על ידי De exhortatione martyrii ("על תוכחת קדושים מעונים") שלו ונתן דוגמה כשהובא בפני הפרוקונסול הרומי אספסיוס פטרנוס (אנ') (30 באוגוסט 257).^[2] הוא סירב להקריב קורבנות לאלים הפגאנים והכריז בתקיפות על אמונתו בישו כמשיח.

הפרוקונסול גירש אותו לקורוביס, כיום קורבה (אנ') בתוניסיה, שם, ניחם כמיטב יכולתו את עדרו ואת הכוהנים שגורשו. בחזון, הוא האמין שהוא ראה את גורלו המתקרב. כשחלפה שנה, הוא נקרא חזרה לקרתגו והוחזק כמעט כאסיר בווילה שלו בציפייה לצעדים חמורים לאחר שהגיע צו קיסרי חדש ומחמיר יותר, שסופרים נוצרים טענו לאחר מכן שדרש להוציא להורג את כל אנשי הדת הנוצרים.^[2]

ב-13 בספטמבר 258 נכלא קיפריאנוס בהוראת הפרוקונסול החדש, גלריוס מקסימוס (Galerius Maximus). החקירה הפומבית של קיפריאנוס על ידי גלריוס מקסימוס, ב-14 בספטמבר 258, נשמרה:

גלריוס מקסימוס: "האם אתה תסקיוס קיפריאנוס?"
קיפריאנוס: "אני הוא"
גלריוס: "הקיסרים הקדושים ביותר ציוו עליך להתאים את עצמו לטקסים הרומיים."
קיפריאנוס: "אני מסרב".
גלריוס: "היזהר לעצמך."
קיפריאנוס: "עשה כרצונך; במקרה כל כך ברור אולי לא אזהר."
גלריוס, לאחר שהתייעץ בקצרה עם המועצה המשפטית שלו, ביטא בהסתייגות רבה את המשפט הבא: "חיית חיים בלתי דתיים זמן רב, וכינסת מספר אנשים הקשורים בהתאגדות בלתי חוקית, והצהרת על עצמך אויב גלוי לאלים והדת של רומא; והקיסרים האדוקים, הקדושים והנעלים ביותר... השתדלו לשווא להחזיר אותך להתאמה למצוות הדת שלהם; בעוד שלפיכך נתפסת כראש ומנהיג בפשעים הידועים לשמצה הללו, תצטרך לשמש דוגמה לאלו שקשרת אליך ברשעות; סמכות החוק תאושר בדמך." לאחר מכן הוא קרא את גזר הדין של בית המשפט מלוח כתוב: "זהו גזר הדין של בית המשפט הזה שתסקיוס קיפריאנוס יוצא להורג בחרב."
קיפריאנוס: "תודה לאל."

ההוצאה להורג בוצעה מיד במקום פתוח ליד העיר. המון עצום עקב אחרי קיפריאנוס בדרכו האחרונה. הוא הסיר את בגדיו ללא סיוע, כרע ברך והתפלל. לאחר שכיסה את עיניו, הוא נערף בחרב. הגופה נקברה על ידי נוצרים בסמוך למקום ההוצאה להורג.^[2]

מות הקדושים של קיפריאנוס גרר מות הקדושים של שמונה מתלמידיו בקרתגו.

כתביו

יצירותיו של קיפריאנוס נערכו בכרכים 3 ו-4 של הפטרולוגיה לטינה (אנ'). הוא לא היה תאולוג עיוני, כתביו היו קשורים תמיד לשירותו כראש הקהילה. היצירה המרכזית הראשונה הייתה מונולוג עם חבר בשם Ad Donatum (אל דונאטוס), תוך תיאור המרת הדת שלו, השחיתות של השלטון הרומי ומחזות הגלדיאטורים, והצביע על התפילה כ"מפלט היחיד של הנוצרי".^[2] עבודה כתובה מוקדמת נוספת הייתה ה-Testimonia ad Quirinum ("עדות לקירינוס"). במהלך גלותו מקרתגו כתב קיפריאנוס את המסה המפורסמת ביותר שלו, De Ecclesiae Catholicae Unitate ("על אחדות הכנסייה הקתולית") וכשחזר לדיוקסיה שלו, הוציא את De Lapsis ("על הנופלים"). עבודה חשובה נוספת היא "מסה על תפילת האדון". אין ספק שרק חלק מתפוקתו הכתובה שרד, והדבר חל במיוחד על התכתבויותיו, שמתוכם נותרו כשישים מכתבים, בנוסף לחלק מהמכתבים שקיבל.

לעיתים טועים בין קיפריאנוס מקרתגו לבין קיפריאנוס מאנטיוכיה (אנ'), לכאורה קוסם לפני המרתו. מספר גרימוארים (ספרי כשפים), כגון Libellus Magicus ("ספר הקסמים"), מיוחסים אפוא בטעות לקיפריאנוס מקרתגו.

תאולוגיה

סקרמנטים

קיפריאנוס האמין בטבילת תינוקות ובאוכריסטיה לתינוקות.^[4] אולם קיפריאנוס דיבר נגד היעילות של הטבילה שנעשתה על ידי כופרים והתעקש על הטבלתם מחדש, והוא האמין שלא ניתן לקדש את האוכריסטיה כראוי מחוץ לכנסייה.^[5][6]

קיפריאנוס היה מראשוני אבות הכנסייה שהביעו בצורה ברורה וחד משמעית את דוקטרינת התחדשות הטבילה ("הרעיון שהישועה מתרחשת בטבילת מים ובאמצעות טבילה מנוהלת כהלכה"): "בעוד הוא ייחס את כל האנרגיה ההצלה לחסדי האל, הוא ראה ב'אגן הטבילה חיסכון במים' הכלי של אלוהים שגורם לאדם 'להיוולד מחדש', לקבל חיים חדשים ולדחות את מה שהיה קודם. 'מי הלידה החדש' החיו אותו לחיים חדשים על ידי רוח של קדושה הפועלת דרכו".^[7]

הכנסייה

קיפריאנוס האמין שניתן להתקבל מחדש לכנסייה לאחר החזרה בתשובה והוא התנגד לנובאטיאניסטים (אנ').^[8][9]

קיפריאנוס האמין שכל בישוף תופס את כסאו של פטרוס, אך הבישוף של בישופות פטרוס (רומא) הוא היורש הישיר של פטרוס.^[6] קיפריאנוס האמין שכל השליחים שווים ושכל הבישופים הלכו היוו המשך רציף של השליחים.^[10]

נושאים אחרים

קיפריאנוס היה א-מילניאל (אנ').^[11] אוגוסטינוס טען כי קיפריאנוס לימד את מתנת ההתמדה (אנ').^[12] קיפריאנוס טען שכל יום בספר בראשית מורכב מ-1000 שנים.^[13]

פולחן קדושים

כנסיות הוקמו מעל קברו ומעל מקום מותו. אולם במאות מאוחרות יותר, הכנסיות הללו נהרסו על ידי הוונדלים. קבריהם של קדושים כמו קיפריאנוס ומרטין מטור נחשבו כ"נקודות מגע בין שמים וארץ", והם הפכו למרכזים של קהילות עירוניות נוצריות חדשות ומוגדרות מחדש.^[14] דרשה ששרדה של אוגוסטינוס ביום חגו של קיפריאנוס מעידה על כך שהפולחן שלו היה נפוץ למדי ברחבי אפריקה עד המאה הרביעית.

טוענים שקרל הגדול העביר את עצמותיו של קיפריאנוס לצרפת; וליון, ארל, ונציה, קומפיין ורונאי בפלנדריה, כולן טענו שיש ברשותם חלק משרידיו של המרטיר.

הכנסייה הקתולית חוגגת את יום החג שלו יחד עם זה של חברו הטוב האפיפיור קורנליוס הקדוש ב-16 בספטמבר, ובימי הביניים הקתולים נהגו להתפלל תפילה מיוחדת ביום מותו, 14 בספטמבר. הכנסייה האורתודוקסית המזרחית מנציחה אותו ב-31 באוגוסט.^[15] הלותרנים מנציחים אותו כעת ב-16 בספטמבר, בעוד שהאנגליקנים חוגגים את חגו בדרך כלל ב-13 בספטמבר (למשל הכנסייה האנגליקנית של אוסטרליה) או ב-15 בספטמבר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קיפריאנוס בוויקישיתוף

• קיפריאנוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קיפריאנוס, באתר Discogs (באנגלית)

• Pontius the Deacon (Pontius Diaconis), "The Life and Passion of Cyprian, Bishop and Martyr"
• "The Plague of AD 251"
• Works by Cyprian at the IntraText Digital Library, with concordance and frequency lists
• Acta proconsularia S. Cypriani
• Multilanguage Opera Omnia
• Pope, Charles. "The Life of Saint Cyprian of Carthage"
• Saints and Witchcraft: The Patron Saints of Witches

הערות שוליים

1. 1911 Encyclopædia Britannica/Cyprian, Saint
2. Catholic Encyclopedia (1913)/St. Cyprian of Carthage
3. Butler, Alban. "St. Cyprian, Archbishop of Carthage, Martyr", The Lives of the Saints, Vol, IX, 1866
4. Johnson, Maxwell E. (2016-03-24). The Rites of Christian Initiation: Their Evolution and Interpretation Revised and Expanded Edition (באנגלית). Liturgical Press. ISBN 978-0-8146-6274-8.
5. Kilmartin, Edward J. (1998-11-30). The Eucharist in the West: History and Theology (באנגלית). Liturgical Press. ISBN 978-0-8146-6204-5.
6. Ray, Stephen K. (1999-01-01). Upon this Rock: St. Peter and the Primacy of Rome in Scripture and the Early Church (באנגלית). Ignatius Press. ISBN 978-0-89870-723-6.
7. Olson, Roger E. (1999). The Story of Christian Theology: Twenty Centuries of Tradition Reform. InterVarsity Press. ISBN 978-0-8308-1505-0.
8. Stewart, Jon (2016-12-05). Volume 4: Kierkegaard and the Patristic and Medieval Traditions (באנגלית). Routledge. ISBN 978-1-351-87460-1.
9. "CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Novatian and Novatianism". 2019-04-03. אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2019. נבדק ב-2022-07-12. {{cite web}}: (עזרה)
10. Desert, Anthony of the (2012-01-12). The Gates of Hades Prevaileth Not: Heresies, Schisms, & Other Errancies Renounced by the Eastern Church (באנגלית). iUniverse. ISBN 978-1-4620-5863-1.
11. Hill, Charles Evan; Hill, Charles E. (2001). Regnum Caelorum: Patterns of Millennial Thought in Early Christianity (באנגלית). Wm. B. Eerdmans Publishing. ISBN 978-0-8028-4634-1.
12. Komline, Han-luen Kantzer (2019-11-13). Augustine on the Will: A Theological Account (באנגלית). Oxford University Press. ISBN 978-0-19-094882-5.
13. "What the Early Church Believed: Creation and Genesis". Catholic Answers. נבדק ב-2022-07-29. The first seven days in the divine arrangement contain seven thousand years” (Treatises 11:11 [A.D. 250]).
14. Arnold, John H., The Oxford Handbook of Medieval Christianity, OUP Oxford, 2014 ISBN 9780191015014
15. "Cyprian the Hieromartyr & Bishop of Carthage", Greek Orthodox Archdiocese of America