Loading AI tools
עיר בפרו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קחאמרקה (בספרדית: Cajamarca בקצ'ואה: Kashamarka) היא הבירה והעיר הגדולה ביותר של מחוז קחאמרקה וכן מרכז תרבות ומסחר חשוב בצפון הרי האנדים. היא שוכנת באזור הגבוה הצפוני של פרו בגובה של כ-2,750 מטרים מעל גובה פני הים[1] בעמק הנהר משקון. בשנת 2015 מנתה האוכלוסייה המוערכת של קחאמרקה כ-226,031 תושבים, מה שהופך אותה לעיר ה-13 בגודלה בפרו.
| |||
      מלמעלה: מבט חלקי על העיר, כנסיית נוסטרה סניורה דה לא פיידד, כנסיית סנטה קטלינה, "חלונות אוטוסקו", "באניוס דל אינקה" והכיכר המרכזית. | |||
| מדינה |
 פרו | ||
|---|---|---|---|
| מחוז | קחאמרקה | ||
| שטח | 392.47 קמ"ר | ||
| גובה | 2,750 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 201,329 (2017) | ||
| קואורדינטות | 7°09′52″S 78°30′38″W | ||
| http://www.municaj.gob.pe/ | |||
בקחאמרקה יש אקלים הררי ברמה מתונה, ובאזור יש אדמה פורייה מאוד. העיר ידועה בזכות מוצרי החלב שלה ופעילות הכרייה בסביבתה.[2][3]
האטימולוגיה של שם העיר בשפת קצ'ואה "קאשה מרקה" (Kasha Marka, לפעמים מתועתק Cashamarka, או Qasamarka) אינה מחוורת. ייתכן שפירושו "עיירת הקוצים" בהתייחס לצמחי הקקטוס הרבים באזור.[4] תאוריה אחרת מציעה שזהו הלחם בסיסים המשלב בין המילה בקצ'ואה קאשה (כלומר "קר") ומרקה (כלומר "מקום").[5] כל המקורות מסכימים שמקורה של המילה בקצ'ואה.
העיר וסביבותיה היו מיושבים על ידי כמה תרבויות יותר מ-2,000 שנה. ניתן לראות עקבות של תרבויות שקדמו לתרבות צ'אווין באתרים ארכאולוגיים סמוכים, כגון קומבה מאיו (אנ') וקונטור ואסי (אנ').
ואקלומה (Huacaloma) הוא אתר ארכאולוגי השוכן 3.5 קילומטרים דרומית-מזרחית למרכז ההיסטורי של העיר קחאמרקה (כיום באמצע המטרופולין של קחאמרקה). השרידים שלו מתוארכים בין 1500 ל-1000 לפני הספירה. הוא כולל מתחמים עם כירות, בדומה לאלו של לה גלגאדה (La Galgada) וקוטוש (אנ'), אך עם עיצוב פשוט יותר. זה היה מרכז טקסי שבו נערכו טקסי אש.
בשנת 1986 הגדיר ארגון מדינות אמריקה את קחאמרקה כאתר של מורשת היסטורית ותרבותית של אמריקה.[6]
"תרבות קחאמרקה" החלה לשגשג כתרבות במהלך האלף הראשון לספירה.[7]
ההמשכיות הסגנונית הרציפה של אמנות קחאמרקה מראשיתה בסביבות 100–200 לפני הספירה ועד לכיבוש הספרדי היא יוצאת דופן,[8] בהתחשב בנוכחותם של שכנים רבי עוצמה וסדרת אירועי ההתפשטות של אימפריות שכנות שהתרחשו באזור זה.[8] היא ידועה בעיקרה רק מכלי החרס המשובחים שלה העשויה מתערובת קאולין לבנה שנשרפו בטמפרטורות גבוהות (מעל 1,000 מעלות צלזיוס).
כלי חרס מתרבות קחאמרקה הוכרו מזה זמן רב ככלי יוקרה, לאור הייחודיות והתפוצה הרחבה, אם כי הספורדית, שלהם. כלי החרס הראשונים של קחאמרקה (200 לפנה"ס עד שנת 200 לספירה) מוגבלים ברובם לאגן קחאמרקה. לכלי חרס הקדומים של קחאמרקה (200–450 לספירה) יש עיטורים מורכבים ומגוונים יותר ותפוצה נרחבת. הם נמצאים בחלק גדול מהרמה הצפונית כמו גם באזורי יונגס (אנ') הן בצד האמזונאס והן בצד האוקיינוס השקט של הרי האנדים. למעשה, לפחות קבורה אחת מוקדמת שכללה כלי חרס של קחאמרקה תועדה באתר תרבות מוצ'ה של סן חוסה דה מורו (אנ') (בדרום נפת חקטפקה (אנ')), ומערכת של כפות קאולין מיובאות נמצאה באתר מוצ'ה, עיר הבירה של מדינת מוצ'ה הדרומית.[9]
כלי חרס של קחאמרקה הגיעו לתפוצה הרחבה ביותר שלהם במהלך תת-שלב B של קחאמרקה התיכונה (700–900), במקביל לסופה של תרבות מוצ'ה ולדומיננטיות של האימפריית הווארי בפרו.[10] כלי חרס יוקרתיים של קחאמרקה התיכונה נמצאו בהרבה מאוד אתרי וארי, עד לאתרי וארי בגבול הדרומי, כגון האתר הארכאולוגי פיקייקאטה (אנ') השוכן באזור קוסקו.[11] יתרה מזאת, בניית סרו צ'פן (Cerro Chepén), יישוב על החוף הצפוני שהיה מבצר-עיר הררי מוקף טרסות בשטח מוצ'ה, מיוחסת למאמץ משותף לכאורה בין הישויות הפוליטיות של הווארי ושל קחאמרקה לשלוט על אזור זה של פרו.
בשנת 2004 נחפר בניין גדול שהוקם בהר סרו צ'פן, המבנה האמור מחקה דגמים אדריכליים מהרי האנדים בגובה רב, שמשערים כי היה מבנה מגורים של האליטה. חפירות הראו קשר בלתי צפוי בין כלי חרס מתוצרת תרבות מוצ'ה המאוחרת לכלי חרס מעולים מהרי קחאמרקה בתוך הפאטיו, הגלריות והחדרים המרכיבים את המבנה. העדויות שהתגלו בבניין הזה מצביעות על נוכחותם של פקידים מהרמות של הרי האנדים בלב האזור המונומנטלי של סרו צ'פן.[12]
עם זאת, עם עלייתה של מדינת סיקן התיכונה (אנ') בחוף הצפוני בסביבות 900–1000 הייתה הפחתה ניכרת בתפוצה של כלי חרס המאוחרים של קחאמרקה בחזרה להיקף שנראה במהלך מוצ'ה שלב 4 (Moche Phase IV).[9]
ניתוח דפוסי ההתיישבות בעמק קחאמרקה מראה הפחתה משמעותית במספר היישובים בשלב קחאמרקה המאוחר (850–1200). חוקרים מפרשים צמצום זה במספר ההתנחלויות כתוצאה מצמצום או פיזור אוכלוסין, כנראה כתוצאה מקץ ההשפעה של אימפריית וארי באזור וקריסת המדיניות האזורית המאורגנת סביב המרכז בקויור (אנ') בעמק קחאמרקה.[13]
עם התמוטטות ההשפעה של אימפריית וארי באזור קחאמרקה, מספר היישובים ירד תחילה, אך לאחר מכן גדל בהדרגה בשלב קחאמרקה הסופי (Final Cajamarca phase ; 1250–1532). קחאמרקה שמרה על היוקרה שלה, כפי שהוכח מההשפעה שהייתה לכלי החרס שלה על החוף. במהלך שלב הקחאמרקה הסופי יישובים כמו "גוסמנגו וייחו" (Guzmango Viejo) או "טנטריקה" (Tantarica) במורדות המערביים של הקורדיליירה אל החוף, כמו גם סנטה דליה (Santa Delia) בעמק קחאמרקה הפכו לגדולים במיוחד (> 200 דונם). במרכזים אלה יש מספר גדול יותר של מבני מגורים המזוהים בבירור כשל האליטה, כמו גם מספר גדול יותר של כלי חרס מעולים מאשר מכל האתרים הקדומים יותר. ברור שהם היו יישובים במעמד הגבוה ביותר באזור. לפחות המרכזים בחלקים העליונים של עמקי החוף ממערב נהנו כנראה ממיקומם האסטרטגי ביחס תחילה לסיקן ואחר כך לצ'ימו. החוקרים מפרשים את השינויים של שלב קחאמרקה הסופי כעדות לשגשוג מחודש והשתלבות של האזור.[14]
העיר קאשה מרקה נוסדה בערך בשנת 1320. במהלך התקופה שבין 1463 ל-1471 כבשו קאפאק יופאנקי (Ccapac Yupanqui) ואחיינו טופאק אינקה יופאנקי, שניהם מצביאים של צבא האינקה, את העיר קחאמרקה ושילבו אותה באימפריית האינקה, בתקופה בה היא נשלטה על ידי פאצ'אקוטי, אביו של טופאק אינקה יופאנקי.
כאשר קאפאק יופאנקי כבש את העיר קחאמרקה, לא הוכנו כראוי קווי האספקה לעיר הכבושה, שכן צבאו צעד בחופזה לקחאמרקה מבלי לבנות או לכבוש חלק ניכר מהדרך אליה ממרכז פרו. מכיוון שחשש שעובדה זו תסכן את שליטת האינקה בעיר הכבושה. הוא השאיר חלק מצבאו בקחאמרקה, ולאחר מכן הוא חזר לאימפריה כדי לבקש תגבורת וניהל מערכה נרחבת יותר בשטחי מרכז פרו, תוך בניית תשתית נרחבת (שכללה מבני טמפו, קולקה ופוקרה) לאורך מערכת הדרכים של האינקה. האינקה שיפצו את קחאמרקה על פי כללי הארכיטקטורה של האינקה, אולם לא שרד הרבה משיפוץ זה מאז שהספרדים עשו את אותו הדבר לאחר שכבשו את קחאמרקה.
דיווחים קולוניאליים מספרים על ממלכת קואיסמנקו (Cuismancu, או Kuismanku בכתיב קצ'ואה מודרני), המקבילה ההיסטורית של התרבות הארכאולוגית של שלב קחאמרקה הסופי. לפי כותבי הימים, קואיסמנקו או גוסמנגו (Guzmango) הייתה הישות הפוליטית ששלטה באזור קחאמרקה לפני הגעת האינקה והיא שולבה בשלטון האינקה.
ממלכת קואיסמנקו משויכת לשלב קחאמרקה הסופי ומכל אומות ההרים בצפון פרו היא זו שהשיגה את ההתפתחות החברתית, הפוליטית והתרבותית הגבוהה ביותר.
מסורת בעל פה מתעדת את תואר השליט כ"גוסמנגו קאפאק" (Guzmango Capac) גוסמנגו הוא שמה של הקבוצה האתנית או של הישות הפוליטית, בעוד שקאפאק סימן שליט אלוהי שאבותיו הקדמונים הפגינו כוח מיוחד, אנרגיה וחוכמה בשלטון. כשהספרדים התחילו לשאול על ההיסטוריה שלהם, היו תושבי הישות (הנקראים היום קחאמרקינוס - Cajamarquinos) יכולים לזכור את שמותיהם של שני אחים בלבד ששימשו כגוסמנגו קאפאק תחת האינקה.
הראשון היה קרוי קונקאקס (Concacax), ואחריו הגיע קוסאטונגו (Cosatongo). לאחר מותו של קונקאקס, נשלח בנו, צ'ופטונגו (Chuptongo), דרומה לשרת את הקיסר, טופאק אינקה יופאנקי. שם הוא קיבל חינוך בחצר הקיסרות, וכגבר צעיר הפך למורה של אחד מבניו של אינקה יופנקי, "ואיינה קאפאק" (Guayna Capac). ההיסטוריה שבעל פה מתעדת כי "הוא זכה לתהילה ולמוניטין רב בכל הממלכה בזכות איכותו ומנהגיו הראויים להערצה". נאמר גם שוואיינה קאפאק כיבד את צ'ופטונגו כמו אבא. בסופו של דבר, מינה טופאק אינקה יופאנקי את צ'ופטונגו למושל באימפריה.
כאשר ואיינה קאפאק ירש את אביו כקיסר האינקה, ליווה צ'ופטונגו את הריבון החדש לקיטו בזמן המערכות הצבאיות הצפוניות. לאחר שנים של שירות, הוא ביקש מוואיינה קאפאק לאפשר לו לחזור לעמו. משאלתו התקבלה; וכאות להערכתו, העניק לו ואיינה קאפאק מתנה של מאה נשים, אחד התגמולים הגבוהים ביותר האפשריים באימפריית האינקה. כך הקים צ'ופטונגו את ביתו ואת שושלתו בעיר העתיקה של גוסמנגו, הוליד ילדים רבים ושימש כשליט עליון עד מותו.
המאבק על כס המלכות בין שני האחים למחצה ואסקאר ואטוואלפה, בניו של ואיינה קאפאק, פילג גם את בניו של צ'ופטונגו. במהלך מלחמת האזרחים שפרצה לאחר מותו של ואיינה קאפאק, צידד קארואטונגו (Caruatongo), הבכור מבניו של צ'ופטונגו, לצד הכוחות הצפוניים של אטוואלפה, בעוד שבן אחר, קארואיקו (Caruarayco), התחבר עם ואסקאר, שליט הסיעה הדרומית.
בשנת 1532 הביס אטוואלפה את אחיו ואסקאר בקרב על כס האינקה בקיטו (באקוודור של ימינו). בדרכו לקוסקו לתבוע את כס המלוכה עם צבאו, הוא עצר בקחאמרקה.
כשפרנסיסקו פיסארו הגיע לקחאמארקה, הוא קיבל חדשות שאטוואלפה נח בפולטומרקה (אנ'), מתחם מעיינות חמים סמוך, פיסארו שלח במהרה כמה מנציגים בפיקודו של הקפטן הצעיר ארננדו דה סוטו להזמין את קיסר האינקה למשתה.
לאחר שהגיע למחנה של אטוואלפה התקבל ארננדו דה סוטו לראיון עם אטוואלפה. קיסר האינקה ישב על דרגש. אטוואלפה, שהתרשם מהסוסים הספרדים, ביקש מארננדו דה סוטו להציג את הרכיבה על סוסים. בחלק האחרון של ההצגה שלו, ארננדו דה סוטו רכב על סוס ישירות עד לאטוואלפה כדי להפחיד אותו כשהוא עצר ברגע האחרון, אולם אטוואלפה לא זז או שינה את הבעתו ולו במעט. אף על פי כן, חלק משומרי אטואלפה נסוגו לאחור ובשל כך הם הוצאו להורג באותו יום, לאחר שהנציגות הספרדית חזרה לקחאמרקה.[15]
אטוואלפה הסכים להיפגש עם פיסארו למחרת, לא מודע לכך למלכודת שפיסארו הכין לו. למחרת הגיע אטוואלפה בתהלוכה עם חצרו וחייליו, שלא היו חמושים, דיווחים ספרדיים מספרים על הפאר שהופגן בתהלוכה של אטוואלפה, בנוסף למוזיקאים ורקדנים, האינדיאנים כיסו את הדרך בה היה מלך הובל במאות עלי כותרת של פרחים צבעוניים, יתר על כן, המשרתים של אטוואלפה צעדו כאיש אחד מבלי לדבר מילה.
נכחו גם כמה מנהיגים אצילים ממדינות נכבשות, בעיקר מהערים הסמוכות, אולם היו ביניהם גם אצילים בולטים של אימפריית האינקה, היו בהם שליטים בולטים הידועים כ"אדון קחאמארקה" ו"אדון צ'יצ'ה", שניהם צאצאי המלכים והבעלים של עושר ואדמות באימפריית האינקה, כל אחד מהם מלווה בחצר מפוארת משלו. יתר על כן, שניהם נישאו על אפריון באותו אופן כמו אטוואלפה. חצרו של אדון צ'יצ'ה הייתה כה מפוארת, אפילו יותר מזו של אטוואלפה, עד שהספרדים, רובם שעד אז לא פגשו את אטוואלפה, חשבו בהתחלה שאדון צ'יצ'ה הוא קיסר האינקה.
פיסארו ו-168 חייליו פגשו את אטוואלפה בכיכר של קחאמרקה לאחר שבועות של צעדה מפיורה. הכובשים הספרדים ובני בריתם האינדיאנים שבו את אטוואלפה בקרב קחאמרקה, שם הם גם טבחו בכמה אלפי אזרחים וחיילים של האינקה שלא היו חמושים בהתקפת פתע נועזת של תותחים, פרשים, רומחים וחרבות. שאר הצבא של האינקה שמנה בין 40,000 ל-80,000 חיילים (הערכות הספרדים) חנה במרחק של כמה קילומטרים מקחאמרקה במחנה צבאי גדול, ליד עיירת הנופש של האינקה פולטומרקה (הידועה כיום בשם "מרחצאות האינקה" - "Baños del Inca"), על אלפי האוהלים שלו. כמו שנראה מרחוק "כמו עיר יפה מאוד ומסודרת, כי לכל אחד היה אוהל משלו".
לאחר שלקחו את אטוואלפה בשבי, הם החזיקו אותו במקדש הראשי של קחאמרקה. אטוואלפה הציע לחוטפיו כופר עבור חירותו: חדר מלא בזהב וכסף (אולי המקום הידוע כיום בשם El Cuarto del Rescate או "חדר הכופר"), תוך חודשיים. אף על פי שמילא אחר ההצעה, אטוואלפה הובא למשפט והוצא להורג על ידי הספרדים. משפחת פיסארו, דייגו דה אלמגרו, ארננדו דה סוטו ורבים אחרים חלקו בכופר.
קארואטונגו, "אדון קחאמרקה", שזכה להינשא אל כיכר קחאמרקה על גבי אפריון, סימן לכבוד שחלק לו קיסר האינקה, מת שם ב-16 בנובמבר 1532, כאשר פרנסיסקו פיסארו ולוחמו ארבו והרגו רבים מהמלווים של הקיסר ולכדו את אטוואלפה. אף על פי שקרואטונגו הותיר יורש (ששמו אלונסו צ'ופלינגון (Alonso Chuplingon) לאחר שנטבל לנצרות), אחיו, קארואיקו, ירש אותו כשליט לפי המנהגים המקומיים. פיסארו עצמו הכיר בקארואיקו ואישר את זכותו לקבל על עצמו את סמכות אביו. קארואיקו קיבל את השם פליפה לאחר שנטבל לנצרות, והפך למושל הנוצרי הראשון של קחאמרקה. הוא נשאר בן ברית איתן של הספרדים במהלך חייו, ועזר לשכנע את השליטים של בני הצ'צ'פויאס (Chachapoyas) להיכנע לשלטון הספרדי. פליפה קארואיקו היה שליט עליון של תושבי גוסמנגו, במחוז קחאמרקה, תחת הספרדי, מלצ'יור ורדוגו (Melchior Verdugo). פיסארו העניק לוורדוגו אנקומיינדה באזור בשנת 1535.
תיעוד מאותה שנה תיאר את פליפה כמנהל קאסיקה (אנ') של מחוז קחאמרקה ואדון צ'וקימנגו (Chuquimango), אחת משבע שושלות גדולות או גוארנגס (guaranga, יחידה מנהלית של אלף משקי בית) שיצרו את הישות הפוליטית. אולם ב-1543 היה פיליפ זקן וחולה. בנו, דון מלצ'יור קארואיקו, שאותו בחר כדי לרשת אותו, היה עדיין צעיר מכדי לשלוט, ולכן שני קרובי משפחה הוגדרו כמושלים זמניים או יורשי עצר: דון דייגו סובליאן (Diego Zublian) ודון פדרו אנגסנפון (Pedro Angasnapon). סובליאן שמר על תפקיד זה עד מותו ב-1560, ואז ניכס לעצמו דון פדרו את התואר "מנהל קאסיקה של שבע הגוארנגס של קחאמרקה", ונשאר בתפקידו עד מותו שנתיים לאחר מכן. לאחר מותו, ביקשו אנשי קחאמרקה מראש העיר (corregidor), דון פדרו חוארס דה אייאנס (Pedro Juares de Illanez), לקבוע את דון מלצ'יור כקוראקה (שליט) שלהם.
לאחר שקיבל מידע מזקני הקהילה, כינה איינס את דון מלצ'יור "האדון הטבעי והקאסיקה העיקרי של שבע הגוארנגס של קחאמרקה". כאדון האנדים העליון של קחאמרקה, היה דון מלצ'יור אחראי על הגוארנגה של גוסמנגו ועל שתיים נוספות: קולקמרקה (Colquemarca, לימים Espiritu Santo de Chuquimango) ומלקדן (Malcaden, לימים סן לורנסו דה מלקדאן). תחת שיפוטו היו כחמשת אלפים זכרים בוגרים, תחת קסיקות שונים, ובספירת משפחותיהם, האוכלוסייה הכוללת שבה שלט התקרבה לחמישים אלף. מרבית התושבים היו אנשי הרים שהיו מפוזרים ביותר מחמש מאות יישובים קטנים, ושהתקיימו מחקלאות ומרעיית למות. המיט'ה (מס העובד) שלהם כללה עבודה על פי תור במכרות הכסף הסמוכים של צ'ילטה (Chilete). במהלך אחת מנסיעותיו הארוכות הרבות מההר כדי לבקר בעיר הספרדית הקרובה ביותר, טרוחיו, לקה דון מלצ'יור במחלה קשה. הוא הכתיב את צוואתו בפני הנוטריון הספרדי המקומי, חואן דה מאטה, ב-20 ביוני 1565. כמי שהגיע מאזור מרוחק יחסית שבו התגוררו מעט מאוד ספרדים, צוואתו משקפת את תפיסות האנדים המסורתיות של החברה והערכים לפני שהם השתנו באופן יסודי ולתמיד. זה ניכר בהקפדה על רישום כל המשרתים שלו. הרשימה כללה 108 משרתים והצוואה מפרטת שליטה על 8 עיירות.[16]
קחאמרקה הייתה העיר הראשונה בפרו שבה נטבעו מטבעות למשלוח מאוחר יותר לספרד, אשר הושגו מהכופר, המכונה מקוקינאס (Macuquinas).
במאה השבע עשרה העיר הגיעה לדרגת התפתחות חשובה. בשנת 1678 היו בה 362 משפחות של ספרדים. ב-19 בדצמבר 1802, העניק לה קרלוס הרביעי, מלך ספרד, את התואר עיר הבירה של המחוז, עם זכויות יתר למועצת העיר. ישנם אירועים חשובים בהיסטוריה של פרו שהתרחשו בעיר זו, כמו נישואי התערובת הראשונים בפרו, בין הנסיכה הילידית בת ה-14 מריה אינס ואילאס (אנ') לקונקיסטאדור הספרדי בן ה-54 פרנסיסקו פיסארו.
במהלך תקופה זו נבנו הכנסיות והמנזרים העיקריים בסגנון אדריכלות הבארוק, שניתן לראות אותם במרכז ההיסטורי של העיר, כגון הקתדרלה, מנזר סן פרנסיסקו, המתחם המונומנטלי בלן ומנזר רקולטה. כמו כן, ראוי להדגיש את תהליך השילוב האיטי אך המתמשך והגמיש של האוכלוסייה הילידית עם אירופאים מספרד ופורטוגל שהגיעו והתיישבו בעידן הקולוניאלי ומאוחר יותר בתקופת מלכות המשנה של פרו, והולידו שילוב גזעי ותרבותי שנמשך עד ימינו.
כאשר ב-22 בדצמבר 1574 ארגן פרנסיסקו דה טולדו, המשנה למלך, מחדש את מחוזות האינדיאנים (או הילידים), אשר נוצרו על ידי המושל לופה גרסיה דה קסטרו (Lope García de Castro) ב-1565, הוא קבע שהמחוזות קחאמרקה, צ'יקמה וצ'ימו או צ'יקלאיו (Chicama y Chimo o Chiclayo), פיורה ופאיטה (Piura y Paita), סנטה (Santa) וסאניה (Saña) יהיו שייכים לתחום השיפוט של הספרדים בטרוחיו, והערים של קחאמרקייה (Cajamarquilla), לוס פאקיאס (Los Pacllas), ולויה וצ'ייאוס (Luya y Chillaos) יהיו שייכות לתחום השיפוט של העיר צ'צ'אפויאס (אנ'). מעל לכך, כולם כפופים לאאודיינסיה המלכותית של לימה. ב-1611 סופחה לוס פאקיאס לצ'צ'אפויאס, ב-1635 סופחה צ'יקמה וצ'ימו או צ'יקלאיו לסאניה וב-1773 סופחו ולויה וצ'ייאוס לצ'צ'אפויאס.
ב-24 במרץ 1614, הוקמה הדיוקסיה של טרוחיו עם המחוזות: טרוחיו, קחאמרקה, קליקליו (Cliclayo), פיורה ופאיטה, סאניה, קחאמרקייה, לוס פאקיאס, לויה וצ'ייאוס וחאן דה ברקאמורוס (Jaén de Bracamoros). בשנת 1759 הופרדה הרשות העירונית של ואמאצ'וקו (Huamachuco) מזו של קחאמרקה. המחוזות בוטלו בשנת 1784 על ידי קרלוס השלישי, מלך ספרד והוחלפו על ידי החלוקה המנהלית המכונה אינטנדנסיה (intendencia).
פרו הכריזה על עצמאותה ב-1821 והעיר קחאמרקה שמרה על חשיבותה בתוך הארגון הפוליטי-מנהלי של המדינה. העיר הייתה מהחשובות בכל צפון פרו. בשנת 1854 היא הוכרה כבירת מחוז קחאמרקה. במובן זה, קחאמרקה הייתה העיר הראשונה בצפון פרו שהפכה לעצמאית מנהלית ופוליטית מטרוחיו.
במהלך העשורים האחרונים של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, החלה העיר בהתפתחות עירונית וכלכלית בקצב גבוה מזה שחוותה עד אז. העיר התפשטה, תופסת כמעט חמישית מהעמק, והגיעה לאיחוד ערים חלקי עם העיירה באניוס דל אינקה הסמוכה.
קחאמרקה שוכנת בגובה 2,750 מטרים מעל גובה פני הים בעמק בהרי האנדים המושקה על ידי שלושה נהרות עיקריים: משקון (Mashcon), סן לוקאס (San Lucas) וצ'ונטה (Chonta). השניים הראשונים מתחברים באזור זה ויוצרים את הנהר קחאמרקה.[17]
בין האטרקציות התיירותיות שלה, יש בקחאמרקה דוגמאות רבות של ארכיטקטורה דתית קולוניאלית ספרדית, נופים יפים, אתרים ארכאולוגיים פרה-היספנים ומעיינות חמים בעיירה הסמוכה לוס באניוס דל אינקה (אנ') ("מרחצאות האינקה").
האירוע ההיסטורי החשוב ביותר שהתרחש בעיר היה קרב קחאמרקה, שסימן את תחילת תבוסתה של אימפריית האינקה על ידי פולשים ספרדים כאשר קיסר האינקה אטוואלפה נלכד ונרצח במקום.[18]
סגנון האדריכלות הכנסייתית בעיר שונה מערים אחרות בפרו בשל התנאים הגאוגרפיים והאקלים. קחאמרקה נמצאת צפונה יותר עם אקלים מתון יותר. הבנאים הקולוניאליים השתמשו באבן זמינה במקום בחימר ששימש בערי המדבר על החוף.
בקחאמרקה יש שש כנסיות נוצריות בסגנון קולוניאלי ספרדי: סן חוסה, לה רקולטה, לה אימקולדה קונספסיון, סן אנטוניו, אל בלן והקתדרלה. אף על פי שכולם נבנו במאה השבע-עשרה, שלושת האחרונים הם הבולטים ביותר בשל החזיתות המפוסלות והקישוטים.
חזיתות שלוש הכנסיות הללו נותרו לא גמורות, כנראה בגלל חוסר מימון. חזית הקתדרלה היא המעוטרת באלגנטיות ביותר (אותו חלק שהושלם). לאל בלן יש חזית גמורה של הבניין הראשי, אבל המגדל גמור למחצה. בניית כנסיית סן אנטוניו לא הושלמה.
כנסייה זו מורכבת מספינה אחת ללא קפלות צדדיות. חזיתה היא השלמה ביותר מבין השלושה, שכן היא הייתה הראשונה שתוכננה ונבנתה.
הקתדרלה יועדה במקור להיות כנסייה קהילתית, ובנייתה של הקתדרלה נמשכה 80 שנה (1682–1762); החזית נותרה לא גמורה. הקתדרלה מראה כיצד הוכנסה השפעה ספרדית קולוניאלית בשטח האינקה.
שערים צדדיים: השערים הצדדיים עשויים מפילסטרים על זיזים. הם כוללים גם את המגן המלכותי של ספרד. לשערים יש סגנון מהמאה השבע-עשרה, המתאפיין בהדגשה המלבנית של העיצוב.
תוכנית: תוכנית הקתדרלה מבוססת על תוכנית בזיליקה, (עם אפסיס בודד, קמרונות חביות בספינה, טרנספט וקודש הקודשים), אך הכיפה המסורתית מעל מקום המצלב הושמטה.
חזית: החזית ידועה בפירוט הפסלים שלה ובאומנות הגילוף. פרטים דקורטיביים כוללים גפנים מגולפים בעמודים הסליליים של הקתדרלה, עם ציפורים קטנות שמנקרות בענבים. האפריז בקומה הראשונה מורכב מגושים מלבניים מגולפים עם עלים. פירוט השער הראשי משתרע עד העציצים וראשי כרובים לצד רימונים. "החזית של קתדרלת קחאמרקה היא אחד ההישגים המדהימים של האמנות הלטינו-אמריקאית".
הבנייה החלה בשנת 1699, עם התוכניות המקוריות של מטיאס פרס פלומינו (Matias Perez Palomino). כנסייה זו דומה בתוכנית לקתדרלה, אבל הפנים שונה לגמרי. סן אנטוניו היא מבנה גדול משמעותית ושילבה את הכיפה הגדולה מעל מקום המצלב. המאפיינים של הכנסייה כוללים עמודי תמיכה גדולים בצורת צלב עם פילסטרים דורים, כרכוב פשוט ומסגרות חלונות מגולפות באבן.
חזית: החזית הזו היא אינה שלמה. אמנם היא מעוצבת בסגנון דומה לזה של הקתדרלה, אך זוהי גרסה פשוטה.
לקחאמרקה יש אקלים הררי סובטרופי (Cwb, בסיווג האקלים בשיטת קפן) האופייני למקומות גבוהים בקווי רוחב טרופיים. עיר זו מציגה אקלים צחיח למחצה, ממוזג וקר למחצה עם גשם בעיקר באביב ובקיץ (מאוקטובר עד מרץ) עם מעט גשם או ללא גשם בשאר ימות השנה.
| אקלים בקחאמרקה | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 21.5 | 21.1 | 20.9 | 21.3 | 21.6 | 21.4 | 21.4 | 21.8 | 21.7 | 21.6 | 21.9 | 22.0 | 21.5 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 6.9 | 6.7 | 6.9 | 6.2 | 4.5 | 3.4 | 3.1 | 3.6 | 5 | 6.2 | 5.7 | 5.9 | 5.3 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 83.9 | 96.4 | 110.3 | 80.3 | 34.6 | 7 | 6.3 | 11.3 | 32.8 | 81.9 | 73.2 | 72.6 | 690.6 |
| מקור: ארגון המטאורולוגיה העולמי[19] | |||||||||||||
יש שונות גדולה של טמפרטורות הממוצעות היומיות, כשהן נעימות ביום אך קרות בלילה ובעלות השחר. ינואר הוא החודש החם ביותר, עם טמפרטורה מקסימלית ממוצעת של 22 מעלות צלזיוס ומינימום ממוצע של 7 מעלות צלזיוס. החודשים הקרים ביותר הם יוני ויולי, שניהם עם מקסימום ממוצע של 21 מעלות צלזיוס אך עם מינימום ממוצע של 3 מעלות צלזיוס. ירידה מתחת לנקודת קיפאון עשויה להתרחש אך היא פחות תכופה ופחות עמוקה מאשר בדרום האנדים הפרואניים.
במאה ה-21 חוותה העיר שיעור גבוה של הגירה ממחוזות אחרים באזור וממקומות אחרים בפרו, בעיקר בשל תנופת הכרייה. תופעה זו גרמה לגידול ניכר באוכלוסיית העיר, מ-80,931 ב-1981 ל-283,767 ב-2014, גידול של כמעט פי שלושה מהאוכלוסייה במשך 33 שנים. כמו כן, העיר נכנסה לתהליך איגוד ערים עם העיירה לוס באניוס דל אינקה (אנ') ("מרחצאות האינקה"), שעד 2014 מנתה יותר מ-20,000 תושבים באזור העירוני, ועם כמה מרכזים מאוכלסים קרובים לערים אלו. לפי הלשכה לסטטיסטיקה של פרו (INEI), קיימות תחזיות שהקונגלומרט העירוני יגיע ל-500,000 תושבים עד 2030.
קחאמרקה מוקפת בעמק פורה, מה שהופך את העיר הזו למרכז חשוב של סחר בסחורות חקלאיות. התעשייה המפורסמת ביותר שלה היא של מוצרי חלב.[2][3] ינאקוצ'ה (Yanacocha) הוא אתר כריית זהב פעיל 45 קילומטרים צפונית לקחאמרקה, מה שהמריץ את כלכלת העיר מאז שנות ה-90.[20][21]
נמל התעופה היחיד בקחאמרקה הוא נמל התעופה ארמנדו רבורדו (אנ') הממוקם 3.26 ק"מ צפונית מזרחית לכיכר המרכזית. קחאמרקה מחוברת לערים אחרות בצפון פרו על ידי חברות אוטובוסים.
קיימת הצעה להקמת מסילת רכבת שתחבר אזורי כרייה באזור לנמל באוקיינוס השקט.[22]
קחאמרקה היא משכן לאחד מבתי הספר התיכוניים הוותיקים בפרו: Colegio Central de Artes y Ciencias de Cajamarca: San Ramon, שנוסד ב-1831.[23] כמה מבתי הספר הגדולים והחשובים בעיר כוללים את בית הספר מרסלינו שמפניאט (Marcelino Champagnat), בית הספר כריסטו ריי (Cristo Rey), בית הספר סנטה טרסיטה (Santa Teresita) ובית הספר חואן ה-23.
קחאמרקה היא גם מרכז להשכלה גבוהה בצפון האנדים של פרו. העיר מארחת שתי אוניברסיטאות מקומיות: האוניברסיטה הלאומית של קחאמרקה (Universidad Nacional de Cajamarca) היא אוניברסיטה ציבורית, בעוד שאוניברזיטת אנטוניו גיירמו אורלו (Universidad Antonio Guillermo Urrelo) היא אוניברסיטה פרטית.[24] לחמש אוניברסיטאות נוספות יש סניפים בקחאמרקה: האוניברסיטה הפרטית אנטנור אורגו (Universidad Privada Antenor Orrego),[25] אוניברסיטת סן פדרו (Universidad San Pedro),[26] אוניברסיטת אלס פרואנס (Universidad Alas Peruanas),[27] האוניברסיטה הקתולית לוס אנחלס דה צ'ימבוטה (Universidad Católica Los Ángeles de Chimbote)[28] והאוניברסיטה הפרטית של הצפון (Universidad Privada del Norte).[29]
בקחאמרקה מתקיימת החגיגה השנתית של הקרנבל, תקופה בה המקומיים חוגגים קרנבל לפני תחילת התענית. חגיגות הקרנבל כוללות תהלוכות, ריקודים מקומיים ופעילויות תרבותיות אחרות. מנהג קרנבל מקומי הוא לשפוך מים או קצת צבע בין חברים או עוברים ושבים. במהלך סוף ינואר ותחילת פברואר זה הופך למלחמת מים כוללת בין גברים ונשים (בעיקר בין הגילאים 6 עד 25) המשתמשים בדלי מים ובבלוני מים כדי להרטיב את בני המין השני. חנויות בכל מקום נושאות חבילות של בלוני מים בתקופה זו, ומקובל לראות נקודות רטובות על המדרכה וקבוצות של צעירים ברחובות שמחפשים "מטרות".
אתר האינטרנט הרשמי של קחאמרקה (בספרדית)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
