פיליפ גסטון באנגלית: Philip Guston (נולד בשם פיליפ גולדשטיין) 27 ביוני 1913 – 7 ביוני 1980) היה צייר, צייר של ציורי קיר וגרפיקאי אמריקאי. "גסטון עבד במספר תחומים אמנותיים, מציורי דמויות בהשראת הרנסאנס ועד לציור מופשט",[1] הוא נחשב לאחד "הציירים האמריקאים החשובים, החזקים והמשפיעים ביותר ב-100 השנים האחרונות." הוא תיאר לעיתים קרובות גזענות, אנטישמיות, פשיזם וזהות אמריקאית, כמו גם, בעבודתו המאוחרת ביותר - את הבנאליות של הרוע.[2]
 | |
| לידה |
27 ביוני 1913 מונטריאול, קנדה  |
|---|---|
| פטירה |
7 ביוני 1980 (בגיל 66) וודסטוק, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית העלמין לאמנים וודסטוק |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
אקספרסיוניזם מופשט, נאו-אקספרסיוניזם |
| יצירות ידועות |
Late Afternoon |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
מוסא גסטון |
| חתימה |
 |
  | |
גסטון היה דמות מייסדת באסכולת ניו יורק של אמצע המאה ה-20, שהפך למרכז של עולם האמנות העולמי, ועבודותיו הופיעו בתערוכת הרחוב התשיעית, ובכתב העת לאמנות מופשטת. בשנות ה-60, גסטון ויתר על האקספרסיוניזם המופשט ועזר לייצור צורה שונה של אמנות ייצוגית הידועה בשם נאו-אקספרסיוניזם. "כשהוא קורא לאמנות המופשטת האמריקאית 'שקר', הוא פנה ליצירת ציורים בסגנון אפל ופיגורטיבי, כולל רישומים סאטיריים של ריצ'רד ניקסון במהלך מלחמת וייטנאם.
ציורים דמויות של אנשי הקו-קלאס-קלאן היו אמורים להיות חלק מרטרוספקטיבה בינלאומית בחסות, הטייט מודרן, המוזיאון לאמנויות יפות, יוסטון והמוזיאון לאמנויות יפות, בוסטון ב-2020, אבל בסוף ספטמבר, המוזיאונים דחו במשותף את התערוכה לשנת 2024, בנימוק שזה "הזמן שבו אנו חושבים שניתן לפרש בצורה ברורה יותר את המסר החזק של צדק חברתי וגזעי העומד במרכז עבודתו של פיליפ גסטון."[3][4]
ההכרזה תגובת נגד במכתב פתוח, שפורסם באינטרנט על ידי The Brooklyn Rail וחתום על ידי יותר מ-2,000 אמנים.[5] היא מבקרת את הדחייה ואת חוסר האומץ של המוזיאונים להציג או לנסות לפרש את עבודתו של גסטון, כמו גם את "ההיסטוריה של דעות קדומות" של המוזיאונים עצמם. הוא מכנה את נושאי ה-KKK של גסטון כזרז בזמן ל"התחשבנות" עם עליונות לבנה תרבותית וממסדית, וטוען כי זו הסיבה שהתערוכה חייבת להתבצע ללא דיחוי. ב-28 באוקטובר 2020, המוזיאונים הכריזו על תאריכי תערוכות מוקדמים יותר החל משנת 2022.[6]
ביוגרפיה
שנים מוקדמות
גסטון נולד כילד להורים יהודים רוסים שנמלט מרדיפת הפוגרומים על ידי הגירה לקנדה מאודסה, גסטון נולד במונטריאול ב-1913 ועבר ללוס אנג'לס ב-1919.[7] המשפחה הייתה מודעת לפעילויות הקבועות של קו קלוקס קלאן נגד יהודים ושחורים שהתקיימו ברחבי קליפורניה.[8] בשנת 1923, אולי בגלל הרדיפה או הקושי להבטיח הכנסה למשפחתו, אביו התאבד, והילד הצעיר מצא את הגופה.[9]
העניין של גסטון בציור הוביל את אמו לרשום אותו לקורס בהתכתבות בבית הספר לקריקטורה בקליבלנד. ב-1927, בגיל 14, החל גסטון לצייר ונרשם לתיכון לאמנויות בלוס אנג'לס, שם פגש את ג'קסון פולוק, שהפך לחבר לכל החיים. השניים למדו אצל פרדריק ג'ון דה סנט, ונחשפו לאמנות מודרנית אירופאית, פילוסופיה מזרחית, תיאוסופיה וספרות מיסטית. מאוחר יותר פרסמו השניים מאמר המתנגד להדגשת הספורט על פני האמנות בבתי הספר, מה שהוביל לגירושם, אם כי בסופו של דבר פולוק חזר וסיים את לימודיו.[10]
מלבד השכלתו בתיכון ומלגה של שנה במכון לאמנות אוטיס בלוס אנג'לס, שהותירו אותו לא מרוצה, גסטון נשאר אמן אוטודידקט, שהושפע בין היתר מהצייר האיטלקי ג'ורג'יו דה צ'ריקו, שגסטון הודה בכך לאורך הקריירה שלו.
גסטון לימד במספר אוניברסיטאות. בן ארונסון היה בין תלמידיו.
פיליפ גסטון מת בשנת 1980 בגיל 66, מהתקף לב, בוודסטוק, ניו יורק.
ציורי קיר פוליטיים
בשנת 1932, הפיק גסטון בן ה-18 ציור קיר עם האמן ראובן קדיש במאמץ של מועדון ג'ון ריד המזוהה עם הקומוניסטים מלוס אנג'לס, לצורך גיוס כסף לתמיכה בנאשמים מסקוטסבורו בויז. זה היה משפט, שבו תשעה בני נוער שחורים הואשמו באונס באלבמה ונידונו למוות."[7] ציור הקיר הושחת על ידי כוחות משטרה מקומיים, שאורגנו בחוליות אנטי-קומוניסטיות אלימות. פסיקת בית המשפט שלאחר מכן, לא מצאה שום פגם מצד משטרת לוס אנג'לס, אף שנגרם נזק בלתי הפיך ליצירות אמנות רבות.
בשנת 1934, פיליפ גולדשטיין (כפי שהיה ידוע אז גסטון)[11] וראובן קדיש הצטרפו לידידם המשורר ז'ול לנגסנר למסע למקסיקו, שם הוזמנו לצייר ציור קיר בגודל 93 מ"ר על קיר בארמון הקיץ לשעבר של הקיסר מקסימיליאן בבירת המדינה. הם הפיקו את "המאבק בטרור". הנושאים בציורים האנטי-פשיסטיים שלו הושפעו בבירור מעבודתו של דייוויד אלפארו סיקירוס.[12] סקירה בת שני עמודים במגזין "טיים" ציטטה את התיאור של סיקוורוס לגביה: "הציירים המבטיחים ביותר בארצות הברית או במקסיקו." במקסיקו הוא גם נפגש ובילה עם פרידה קאלו ובעלה דייגו ריברה.
בשנים 1934 - 1935, גסטון וקדיש השלימו גם ציור קיר שנשאר עד היום במרכז הרפואי סיטי אוף הופ, בית חולים לשחפת באותה תקופה, הממוקם בדוארטה, קליפורניה.
אקספרסיוניזם מופשט
בשנות ה-50 זכה גסטון להצלחה ולמוניטין כאקספרסיוניסט מופשט מהדור הראשון, אף על פי שהעדיף את המונח New York School. במהלך תקופה זו ציוריו כללו לעיתים קרובות משטחי צבע וציורי תנועות, וסימני צבע "צפים" בתוך מישור התמונה, כפי שניתן לראות בציוריו מ־1953–1954. יצירות אלה, עם סימנים המתקבצים לעיתים קרובות למרכז הקומפוזיציה, מזכירות את קומפוזיציות ה"פלוס ומינוס" של פיט מונדריאן או את בדי הנימפאה המאוחרים מאת מונה.
גסטון השתמש בפלטה מוגבלת יחסית, בהעדפה של שחור ולבן, אפורים, כחולים ואדומים. זו הייתה פלטה שתישאר בולטת בעבודותיו המאוחרות, למרות ניסיונותיו של גסטון להרחיב את פלטת הצבעים שלו ולהכניס מחדש את הפשטה לעבודותיו בשלב מאוחר בחייו.
נאו-אקספרסיוניזם
ב-1967 עבר גסטון לוודסטוק, ניו יורק. הוא היה מתוסכל מהציור מופשט והחל לצייר שוב באופן פיגורטיבי, אך באופן אישי וקריקטוריסטי.[1]"השינוי בסגנונו הביא לאכזבה למעריציו הרבים. הוא חזר וצייר תמונות מסתוריות שבהן תוארו ספלים, ראשים, וכן חזיונות אחרים על רקע בד ריק.
אנשים התלחשו מאחורי גבו: "הוא יצא מדעתו, וזו לא אמנות", אמר האוצר מייקל אופינג. התערוכה הראשונה של הציורים הפיגורטיביים החדשים הללו, נערכה בשנת 1970 בגלריה מרלבורו בניו יורק.[13] הוא זכה לביקורות נוקבות מרוב הממסד האמנותי. מבקר האמנות של ה״ניו יורק טיימס״ הילטון קרמר לעג לסגנונו החדש של גסטון במאמר בעיתון. הוא כינה את פעולת שינוי הסגנונות "כאשליה" ו"מלאכותית". התגובה הראשונית של רוברט יוז, מבקר מגזין "טיים", ששינה מאוחר יותר את דעותיו, כתב ביקורת בשם "קו קלוקס קומיקס"[14]
הצייר וילם דה קונינג היה אחד הבודדים שהבינו מיד את חשיבותם של הציורים הללו, ואמר לגסטון בזמנו שהם טובים וחשובים. הציור שלו ״דובדבנים III״ משנת 1976, שנמצא באוסף מוזיאון הונולולו לאמנות, הוא דוגמה לציורי הפיגורטיבי החדש שלו. אף שדובדבנים הם נושא פופולרי בציור, גבעוליהם הקוצניים יכולים להוות מטפורה לגסות ולאכזריות של החיים המודרניים.[15]
כתוצאה מהקבלה הדלה של סגנונו החדש, גסטון בודד את עצמו עוד יותר בוודסטוק, הרחק מעולם האמנות שכל כך לא הבין את האמנות שלו.
בשנת 1960, בשיא פעילותו בסגנון המופשט, אמר גסטון: "יש משהו מגוחך וקמצן במיתוס שאנו יורשים מאמנות מופשטת. הציור הזה הוא אוטונומי, טהור ועומד לעצמו, לכן אנו נוהגים לנתח את מרכיביו ולהגדיר גבולותיו… אנחנו יוצרים דימויים רוויים."[16] משנת 1968 ואילך, לאחר שהתרחק מההפשטה, הוא יצר לקסיקון של תמונות חפצים כמו נורות, נעליים, סיגריות ושעונים. בסוף 2009, בעל גלריית מק'קי, מי שהיה הסוחר הוותיק של גסטון, ערך תערוכה שחשפה את הלקסיקון הזה ב-49 ציורי שמן קטנים על לוח שצוירו בין 1969 ל-1972 ומעולם לא הוצגו בפומבי.[17]
קישורים חיצוניים
- פיליפ גסטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פיליפ גסטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פיליפ גסטון, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
