Loading AI tools
אידאולוגיה פוליטית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פּוֹפּוּליזם ימני (נקרא גם: פופוליזם מודרני ופופוליזם תרבותי) הוא אוסף של מתודות פוליטיות הפונות אל רגשות לאומיים בקרב קבוצות תרבותיות, דתיות או אתניות בציבור, שמוגדרים כ"עם" האותנטי, ומעודדות זהות לאומנית וחשדנות כלפי קבוצות בעלות מאפיינים אחרים תרבותיים, דתיים או אתניים, שמוצגים כגורמים חיצוניים ל"עם" ומאיימים על הזהות הלאומית. הפופוליזם מבקר לפעמים גם אליטות תרבותיות וכלכליות, יריבים פוליטיים וגורמי חוץ שמוצגים כמשתפים פעולה עמם או שתומכים בזכויותיהם.[1] במערב מזוהה הימין הפופוליסטי עם תמיכה בגישה חברתית ימנית-שמרנית, לדוגמה התנגדות לשוויון זכויות ללהט"ב, עלייה מחודשת של לאומיות ולפעמים של ערכים דתיים, והתנגדות לגלובליזציה ולהגירה חופשית. חרף התנגדותו המסורתית של הימין להרחבת מדיניות הרווחה, בימין הפופוליסטי מקובל רעיון מדינת רווחה המפלה לטובה חלק מאזרחיה, כלומר לטובת "העם".
בשל הקשת הרחבה של התנועות שמוגדרות כ"ימין פופוליסטי", השימוש שנעשה במונח אינו עקבי, ולא אחת הוא מוחלף במונחים שאינם זהים לו, ואף בכאלו שמנוגדים לו אידאולוגית באופן מוחלט – מה שמבלבל את הדיון עוד יותר. עם המונחים הללו נמנים "ימין חדש", "פופוליזם לאומי", "פופוליזם לאומני", "נאו-לאומיות", "נאו-ליברליזם", "ליברטריאניזם", ואף "סמכותנות" ו"נאו-פשיזם". מן הנמנע הוא להפריד ביניהם, לפחות במשמעות שבה הם משמשים בפועל.[א] חלק מהמונחים מנוגדים זה לזה, ולכן לא קיימת מפלגה שכל המונחים הללו נכונים לגביה. באירופה נעשה שימוש במונח לתיאור קבוצות, מפלגות ואישים שידועים בהתנגדותם להגירה ובתמיכתם בגישה חשדנית כלפי האיחוד האירופי.
מפלגות הימין הפופוליסטי הראשונות הוקמו בשנות ה-90, ובאותו עשור אף נכנסו חלקן לבתי המחוקקים.[ב] במקביל התפשטו בארצות הברית תנועות ימין קיצוני שיש המציעים לשייכן לימין הפופוליסטי, אך שיוך זה אינו מקובל על דעת הרוב. על כל פנים, התנועות האמריקאיות שאין חולק על זהותן הימנית-פופוליסטית קרובות מאוד לזרם הפלאו-שמרנות. הימין הפופוליסטי האמריקאי נבדל מהשמרנות בתכניו ובסגנונו, אך רבים מציעים לראות בה את מקורו. אף שחילוקי דעות רבים סובבים סביב הימין הפופוליסטי, פלג אחד בו שנוי במחלוקת מיוחדת: מפלגות שמעריכות או מעריצות תנועות פשיסטיות מהתקופה שבין מלחמות העולם.[ג]
פיארו איגנזי מחלק את מפלגות הימין הפופוליסטי, שאותן הוא מכנה "מפלגות ימין קיצוני", לשתי קטגוריות: מפלגות שהיו בעבר חלק מהימין המסורתי, ומפלגות שהתפתחו באופן עצמאי. הוא כולל את המפלגה הלאומית הבריטית, המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה ומפלגת המרכז ההולנדית בקטגוריה הראשונה. בקטגוריה השנייה הוא כולל את החזית הלאומית בצרפת, הרפובליקנים בגרמניה, הדמוקרטים של המרכז בהולנד, מפלגת הקדמה בדנמרק, מפלגת הקדמה בנורווגיה, ומפלגת החירות האוסטרית.
עם מפלגות הימין הפופוליסטי הבולטות בעולם נמנות מפלגת העצמאות הבריטית, מפלגת "ניו זילנד תחילה" ומפלגת "וילרוס" בפרובינציית אלברטה שבקנדה. המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית והמפלגה השמרנית בקנדה כוללות מאפיינים ימניים-פופוליסטיים, ולדעת אחדים אף פלגים ימניים-פופוליסטיים מובהקים.
בעשור השני של המאה ה-21 גדלה התמיכה הציבורית בתנועות הימין הפופוליסטי באירופה. החזית הלאומית בצרפת, הליגה הצפונית באיטליה, מפלגת החירות באוסטריה ומפלגת העצמאות בבריטניה נחלו הישגים נאים בבחירות הכלליות. מקובל להניח שתי סיבות עיקריות לכך: ההגירה הגוברת מהמזרח התיכון ומאפריקה, וחוסר שביעות רצון מהמדיניות הכלכלית של האיחוד האירופי.
מפלגת החירות האוסטרית הוקמה ב-1955 על ידי קצין אס-אס לשעבר,[2] שטען שהיא מייצגת את "הדרך השלישית" (מרכז פוליטי), בין המפלגה הסוציאליסטית למפלגת העם האוסטרית. היא ירשה את מקומה של מפלגת "התאחדות הגרמנים" שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, ואימצה את הלאומנות הגרמנית שלה. מצעה הלאומני לא הקנה לה די תומכים, והיא החלה להצטרף לקואליציות על מנת לחזק את כוחה.
בשנות השמונים אימצה המפלגה מצע ליברלי יותר. ב-1983 הייתה לחברה בקואליציה של הסוציאליסטים, ויושב הראש שלה מונה לסגן הקנצלר. אך דרכה הליברלית הייתה קצרה: ב-1986 נבחר ירג היידר למנהיג המפלגה, ותחת מנהיגותו שבה המפלגה לשורשיה. אלא שירג היידר לא היה ריאקציונר ותו לא; הוא הביא עמו סגנון חדש, והוביל את המפלגה למאבק במערכת הפוליטית. המאבק התנהל בעיקר נגד השיטה הוותיקה, לפיה מחולקות המשרות הבכירות בשירות המדינה בין המפלגות בהתאם לאחוז שזכו בבחירות, בטענה שהיא לוקה בשחיתות ובנפוטיזם.
הגישה החדשה הניבה פירות. כבר ב-1986, במערכת הבחירות הראשונה שלו, הוביל היידר את המפלגה להישג כפול. אז החלה תנופת המפלגה, שהגיעה לשיאה בבחירות הכלליות ב-1999, בהן זכתה מפלגת החירות ב-27% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בגודלה במדינה. בבחירות שלאחר מכן צנחה המפלגה ל-10%, אך מאז עולה התמיכה בה באופן הדרגתי. בבחירות 2017 זכתה המפלגה ב-26% מהקולות, נכנסה לקואליציה וזכתה למחצית ממושבי הקבינט.[ד] בבחירות מוקדמות שנערכו בספטמבר 2019 נחלשה המפלגה ואיבדה שליש מכוחה.
היינץ כריסטיאן שטראכה נבחר ליושב ראש המפלגה ב-2005.
מפלגת הימין הפופוליסטי העיקרית באוסטרליה היא "אומה אחת" (One Nation), שמונהגת על ידי פולין הנסון, סנאטורית מטעם קווינסלנד. על פי רוב חברה המפלגה בקואליציה. מפלגות נוספות בבית המחוקקים האוסטרלי, שמזוהות עם הימין הפופוליסטי, הן "השמרנים האוסטרלים" שמונהגת על ידי קורי בראנרדי, סנאטור מדרום אוסטרליה, "המפלגה הדמוקרטית-ליברלית" שמונהגת על ידי דייוויד ליונהלם, סנאטור ממזרח אוסטרליה, ומפלגת הקאטרים (The Katter's), שמונהגת על ידי חבר הפרלמנט בוב קאטר. מפלגת השמרנים האוסטרלים והמפלגה הדמוקרטית-ליברלית נוהגות להצביע יחד בסנאט.
מספר אנשים במפלגה הליברלית של אוסטרליה תוארו כאנשי ימין פופוליסטי, בהם ראש הממשלה לשעבר טוני אבוט.
מפלגת הימין הפופוליסטי הבולטת באיטליה היא הליגה הצפונית. המפלגה דוחה את שיוכה לימין הפוליטי, אך לא את הגדרתה כפופוליסטית.[3] "הליגה הצפונית" הוקמה ב-1991, כאיחוד מפלגות ברמת המחוז. תוכניתה הגדולה היא הפיכת איטליה לפדרציה, שבה יזכו המחוזות ליתר עצמאות, בייחוד בצפון המדינה. ב-1996 אף פרסמה המפלגה מסמך בשם "הכרזת העצמאות והריבונות של פדניה",[4] והצהירה לא אחת על תמיכתה בהקמת מדינה עצמאית נפרדת בצפון המדינה.[ה]
המפלגה מפגינה עוינות רבה כלפי דרום איטליה ותושביה. חבריה ידועים בהתנגדותם להגירה מהדרום לצפון, ובתליית צרותיה הכלכליות של המדינה בפערים בין הדרום לצפון. כן מזלזלת המפלגה בטבעם של אנשי הדרום, בטענה שהם עצלנים נטולי חינוך ומוסר ראויים לשמם.[5][6] חבריה ידועים גם בשימושם בשם-התואר "טֶרְרוֹנֶה", השם ללעג את תושבי הדרום.[7] גם רומא לא חומקת משבטם, בשל ריכוז הכוח והמוסדות הפוליטיים שבה – המנוגד לעקרון הפדרציה וּמַקשה על יישומו. חרף עמדה זו, המפלגה מפגינה גם לאומיות איטלקית כללית,[8] וקושרת קשרים עם עמיתותיה בימין הפופוליסטי האירופי.[9]
בשנות ה-90 גדלו משמעותית ממדי ההגירה לאיטליה. הליגה הצפונית החלה מבקרת את האסלאם, ומרכזת תשומת לב רבה יותר לסוגיית ההגירה הלא חוקית. כן תומכת הליגה ביציאה מגוש האירו. כשאר מפלגות הימין הפופוליסטי באירופה, גם הליגה הצפונית אינה תומכת גדולה של האיחוד האירופי, וככזו הצטרפה לקבוצת "אירופה של חירות ודמוקרטיה" בבית המחוקקים האירופי. המפלגה השתתפה ב-4 קואליציות. בבחירות הכלליות האחרונות באיטליה, שנערכו ב-2018, זכתה המפלגה לתוצאה הגבוהה בתולדותיה – 17% מהמושבים – והפכה למפלגה השלישית בגודלה באיטליה. בבחירות לבית המחוקקים האירופי, שנערכו אף הן ב-2018, נסקה המפלגה בשיעור דומה.
במרכז איטליה ובדרומה בולטות מספר מפלגות שמרניות, שיש המגדירים אותן כימניות-פופוליסטיות. רובן צמחו משרידיה של "התנועה החברתית האיטלקית", מפלגה נאו-פשיסטית קטנה בזירה הארצית.[ו] בהן בולטות שתיים: "הברית הלאומית", שזכתה ב-15.7% מהקולות בבחירות 1996, אך התפרקה עשור לאחר מכן, ו"האחים של איטליה", שמחזיקה – נכון ל-2018 – ב-4.4% מהמושבים בבית המחוקקים.
סילביו ברלוסקוני, מנהיג מפלגת "קדימה איטליה" וראש ממשלת איטליה לשעבר, תואר על ידי רבים, ובהם גם חברי מפלגתו, כאיש ימין פופוליסטי. עם זאת, מפלגתו בדרך כלל אינה מגדירה אותו ככזה.[10]
עליית כוחן של האליטות בחיי המדינה והחברה, וההתנגדות הפופוליסטית לכך, הובילו להתפתחות זרמים חדשים בפוליטיקה האמריקנית.[11] עם זאת, עד לפני יובל לא ייצגו שתי המפלגות הגדולות את שני הצדדים של המפה הפוליטית; כל אחת מהן הייתה כאי נפרד, שכל קשת הדעות התקיימה בו. ולכן, כשהפופוליזם החל להתפשט, השתמשו בו שתי המפלגות. בין הבולטים שבאנשי הימין הפופוליסטי ניתן למצוא דמוקרטים ורפובליקאים כאחד.[12] אך בעוד שבמפלגה הדמוקרטית התגבשה סיעה פופוליסטית מוחשית, במפלגה הרפובליקאית רק הושפעו מהרעיון החדש.
תנועת מסיבת התה תוארה על ידי מתנגדיה כתנועת ימין פופוליסטי בשל התנגדותה לממסד, על אף שהיא תומכת ברעיונות שמנוגדים לימין הפופוליסטי, כמו ליברליזם כלכלי. מספר חוקרים אמריקאים אף הצהירו: "מדינתנו נמצאת בעיצומו של מרד פופוליסטי, שאנשיו מבקשים להוכיח קבל עם ועולם את זכותם להפגין".[13]
במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות, נשא דונלד טראמפ נאומים רבים נגד הממסד ונגד ההגירה הלא-חוקית, ונקט בכך שתי עמדות שאופייניות לימין הפופוליסטי.[14] טראמפ ניצח בבחירות בשנת 2016, אך סירב להכיר בהפסד בבחירות 2020, ופעל לסכל דבר זה.
לפני, במהלך ואחרי הבחירות לנשיאות 2020, פעלו טרמאפ ותומכיו במגוון דרכים כדי להכחיש את תוצאת הבחירות ולהפוך את תוצאתן. טראמפ ובני בריתו השתמשו בטכניקת תעמולה (אנ') המכונה "שקר גדול" כדי לקדם טענות שווא ותיאוריות קונספירציה רבות. אלו כללו טענות לפיהם הבחירות נגנבו באמצעות מכונות הצבעה מזויפות, הונאה בבחירות וקנוניה קומוניסטית בינלאומית. הניסיונות של טרמאפ ותומכיו לבטל את תואצת הבחירות כללו הצהרות חסרות בסיס לפיהן הבחירות זויפו, הגשת תביעות משפטיות חסרות בסיס, הפעלת לחץ על פקידים בכירים בניסיון לאלץ אותם להדהד את הנרטיב לפיו הבחירות זויפו ולבצע צעדים לטובת טראמפ, פיטורים של פקידים שסירבו לעשות זאת, הפעלת לחץ על פוליטיקאים רפובלקינים בניסיון "למצוא קולות", מזימות שונות בניסיון לפסול אלקטורים של מדינות, ניסיון לשבש את מינוי הנשיא הנבחר בקפיטול, ניסיונות החרמת קלפיות, ניסיונות לערב את הצבא וגופי ביטחון נוספים כדי לשבש את הבחירות ועוד. גם לאחר העברת השלטון המשיך טרמאפ ורבים מתומכיו להצהיר כי הבחירות זויפו.
חודשים לפני בחירות 2020 הודיע טראמפ בטוויטר, בראיונות ובנאומים שאם יובס הוא עשוי לסרב להכיר בתוצאות הבחירות. הוא הודיע, מבלי לבסס זאת על נתונים ספציפיים, שהבחירות יוטו בזדון נגדו.[15] הוא התקיף במיוחד את ההצבעה בדואר וטען שהיא עמוסת תרמיות, על אף שניסיון העבר סותר טענה זו - ראש ה-FBI, שמונה על ידי טראמפ, העיד בספטמבר 2020 תחת שבועה שה-FBI מעולם לא נתקל בניסיון ארצי לתרמית בחירות, בין אם בדואר ובין אם בהצבעה בקלפי.[16] טראמפ חזר וטען בפני קהלו שהדרך היחידה שהם יפסידו היא אם הבחירות יזויפו, ומאן להתחייב להעברת שלטון מסודרת אחרי הבחירות.[17]הצהרות אלה של טראמפ תוארו כאיום על הסדר החוקתי.[18][19]
מעט לאחר תום הבחירות טען טראמפ טענות דומות בעלות מאפיינים פופוליסטיים מובהקים, ביניהן ש"השמאל הקיצוני והחברות הפרטיות שברשותו [של ג'ו ביידן] שינו את ההצבעות".[20] במקביל לכך התקיימה ההסתערות על הקפיטול, ובה מאות מתומכי טרמאפ הסתערו על הקפיטול במטרה להכחיש את הפסדו של טראמפ בבחירות ולעצור את הישיבה המשותפת של בתי הקונגרס, הסנאט ובית הנבחרים, שבה נספרו קולות האלקטורים. האירוע החל בהפגנה של טראמפ בוושינגטון הבירה במטרה למחות על תוצאות הבחירות ולתמוך בתביעתו של טראמפ מסגן הנשיא מייק פנס לדחות את ניצחונו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן. בתחילה התכנס ההמון לעצרת בשם "הצילו את אמריקה", אירוע מתוכנן מראש באליפסה שבו נאמו טראמפ ומקורבו רודי ג'וליאני. טראמפ הצהיר בנאומו כי הוא לא מתכוון לוותר על הנשיאות וכי ביידן הוא "נשיא לא לגיטימי". לצד זאת, קרא טראמפ לתומכיו לצעוד "בדרך שלווה ופטריוטית".[21] ג'וליאני השמיע מספר תיאוריות קשר בנוגע ל"גניבת הבחירות".[22]
לאחר פרסום תוצאות הבחירות הגישו טראמפ ואנשיו מעל שלושים תביעות משפטיות במדינות שונות, בטענות על אי-סדרים במהלך הבחירות ובספירת הקולות. רוב התביעות נדחו או נמשכו על ידי התובעים.[23] המחלקה לביטחון המולדת והסוכנות לאבטחת סייבר ותשתיות, שהיו בין הגופים הפדרליים האחראים לאבטחת קיומן של בחירות סדירות ואמינות, פרסמו הצהרות שדוחות את הטענות לאי-סדרים, ומצביעות על צעדים רבים שבוצעו כדי להבטיח את אמינותן של הבחירות בנסיבות המיוחדות ב-2020.[24][25]
טרמאפ פיטר את מנהל הסוכנות לאבטחת סייבר ותשתיות CISA, כריס קרבס, אחרי שקרבס סתר הצהרות כוזבות של טרמאפ ותומכיו על פרצות באבטחה האלקטרונית של הבחירות. ב-1 בדצמבר 2020, התובע הכללי של ארצות הברית, ויליאם בר, אמר כי עורכי דין וסוכני FBI בארצות הברית חקרו תלונות והאשמות על הונאה, אך לא מצאו שום דבר בעל חשיבות. ב-14 בדצמבר 2020 הודיע הנשיא טראמפ באמצעות הטוויטר שבר יתפטר מתפקידו ב-23 בדצמבר. ג'פרי רוזן החל את תפקידו כתובע הכללי בפועל, בשבועות האחרונים לנשיאותו של דונלד טראמפ. טראמפ הפעיל לחץ אדיר על רוזן, בהודעות דואר אלקטרוני ובפגישות פנים אל פנים, בהן דרש ממנו לפתוח בחקירה נגד "זיופי בחירות" במדינות המתנדנדות, בהן היה רוב של מצביעים שחורים, ללא בסיס כלשהו לחשדות. רוזן פירש זאת כבקשה להטות את תוצאת הבחירות, וסירב. ב-22 בינואר 2021 פורסם כי טראמפ שקל לפטר את רוזן, ולהחליף אותו באדם מטעמו שיבטל את תוצאות הבחירות. טראמפ נמנע מלממש את התוכנית רק לאחר שכל בכירי מחלקת המשפטים הצהירו שהם יתפטרו אם יעשה זאת.[26][27]
ב-5 בדצמבר פנה טראמפ למושל ג'ורג'יה, בריאן קמפ, ודחק בו לזמן מושב מיוחד של בית המחוקקים של המדינה, במטרה לעקוף את תוצאות הבחירות במדינה, ולמנות אלקטורים שיתמכו בטראמפ. הוא גם התקשר ליו"ר בית הבוחרים של פנסילבניה במטרה דומה, והזמין בכירים רפובליקנים ממדינת מישיגן לבית הלבן כדי לדון בתוצאות הבחירות במדינה.[28][29] המגעים עם אנשי ג'ורג'יה ופנסילבניה נוצרו לאחר שניצחונותיו של ביידן אושרו באותן מדינות; ניצחונו של ביידן במישיגן אושר שלושה ימים לאחר הפגישה עם טראמפ בבית הלבן.[30][31][32] לאחר שבג'ורג'יה בוצעה ספירת קולות פעמיים, ובשתיהן אושרו תוצאות זכייתו של ביידן, קיבל מזכיר המדינה הרפובליקני, בראד רפנספרגר איומי מוות. פעילים במפלגתו, כולל שני הסנאטורים של המדינה לחצו עליו להתפטר.[33][34]
לאחר שהמאמצים המשפטיים של טראמפ ושלוחיו נכשלו בבתי משפט מדינתיים ופדרליים רבים, כולל בית המשפט העליון, כמה פעילי ימין ובני ברית של טראמפ – כולל מייקל פלין, סידני פאוול ולין ווד – הציעו שטראמפ יוכל להשעות את החוקה, להכריז על ממשל צבאי ו"להריץ מחדש" את הבחירות.[35][36] קציני צבא בדימוס רבים, עורכי דין ופרשנים אחרים הביעו אימה נוכח רעיון כזה.[37]
מפלגת "הגוש הפלמי", שנוסדה ב-1978, תומכת בחיזוק שלטון החוק, במאבק בהגירה (ובייחוד בהגירה מוסלמית), ובפרישת מחוז פלדנריה מן המדינה. המפלגה טוענת כי על המחוז להסתפח להולנד, בשל הקרבה התרבותית והלשונית אליה, והריחוק התרבותי והלשוני משאר חלקי בלגיה. בסופו של דבר נתקלה ההצעה בקיר הברזל של רב התרבותיות במדינה, ונכשלה. עם זאת, בבחירות לבית המחוקקים של פלנדריה, שנערכו ב-2004, זכתה המפלגה ב-24% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בגודלה. בנובמבר של אותה שנה פורקה המפלגה על ידי הממשלה, בטענה שעברה על חוק נגד גזענות, לאחר שהציעה להקים בתי ספר נפרדים לאזרחים ולמהגרים.[38]
המפלגה הוקמה מחדש תוך שבוע, תחת השם "העניין הבלגי". מצעה נותר דומה, אך מוּתן מעט. המפלגה המשיכה להביע את עמדה, כי המהגרים לפלנדריה צריכים להיטמע בתרבותה וללמוד את שפתה. חרף האשמות מסוימות באנטישמיות מצד הקהילה היהודית המקומית, הפגינה המפלגה תמיכה איתנה בישראל, כחלק ממאבקה באסלאם. נכון ל-2018, למפלגה 5% מהמושבים בבית המחוקקים הפלמי, 2% מהמושבים בבית התחתון של בית המחוקקים הלאומי ו-3% מהמושבים בבית העליון שלו.[דרושה הבהרה]
מפלגת הימין הפופוליסטי הבולטת בגרמניה היא אלטרנטיבה לגרמניה. בבחירות הכלליות האחרונות, שנערכו ב-2017, נכנסה המפלגה לראשונה לבית המחוקקים וזכתה ב-13% מהמושבים. כך הייתה למפלגת הימין הפופוליסטי הראשונה שנכנסה לבית המחוקקים הלאומי, כמו גם למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה. לפני ניצחונה, פעלו מפלגות ימין פופוליסטי ברמה המדינתית (גרמניה היא פדרציה, ולכל מדינה בית מחוקקים משלה).
ברמה המדינתית הצליחו מפלגות הימין הפופוליסטי לנחול הצלחות מסוימות. אחדות ממדינות גרמניה חזו בנוכחות נציגיהן בבית המחוקקים, ובהמבורג הן אף היו לחלק מהקואליציה. ב-1989 זכתה התנועה בשישה מושבים בבית המחוקקים האירופי. ברמה הארצית בלט הישגה של המפלגה הנציונל-דמוקרטית, הנחשבת למפלגה נאו-נאצית,[ז] ואף על פי כן זכתה במאות אלפי קולות בשלוש מערכות בחירות רצופות. בבחירות לבית המחוקקים האירופי, שנערכו ב-2014, הצליחה המפלגה לזכות במושב אחד.
ב-2005 נוסדה בגרמניה "התנועה האזרחית הפרו-גרמנית". התנועה מורכבת ממפלגות מקומיות קטנות, ארגוני בוחרים ואגודות שונות, ועורכת תעמולה נגד אסלאם קיצוני והגירה מוסלמית.[39] בנוסף תומכת התנועה במאבק חסר פשרות בשחיתות. התנועה שוללת את רעיון החברה הרב-תרבותית, ומתנגדת בחריפות לאיסלאמיזציה שלדעתה עוברת גרמניה. עמדות אלו מובילות אותה לימין הקיצוני.
בשנות ה-70, דנמרק הייתה ביתו של הימין הפופוליסטי באירופה. בארבע מחמש מערכות הבחירות באותו עשור זכתה "מפלגת הקדמה" באחוז דו-ספרתי של קולות. לקראת סוף המאה דעכה התמיכה במפלגה, והיא הוחלפה ב"מפלגת העם הדנית". זו המשיכה את מסורתה במילניום החדש, וזכתה באחוז דו-ספרתי של קולות בארבע מערכות בחירות רצופות – עד שבבחירות 2015, זכתה המפלגה ב-21% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בגודלה. המפלגה תומכת בצמצום ההגירה, בעיקר ממדינות שאינן מערביות, ובהטמעה תרבותית של מהגרים כבר בדור הראשון. המפלגה מבקשת לשמר את התרבות והמסורת הלאומיוֹת, ומתנגדת לעקרון הרב-תרבותיות.
כן תומכת המפלגה בחיזוק שלטון החוק ומערכת החינוך, ובשמירה על מערכת הרווחה, על מנת לקדם את הצמיחה הכלכלית. המפלגה מכירה בחשיבות השמירה על הסביבה, ועם זאת טוענת שהמאבק באבטלה חשוב יותר.[40]
בהולנד מפלגות ימין פופוליסטי מיוצגות בבית המחוקקים מאז 1982, אז זכתה מפלגת "המרכז" במושב יחיד. בעשור שלאחר מכן זכתה מפלגת "הדמוקרטים של המרכז" בשלושה מושבים. הפריצה הגדולה התרחשה ב-2002, כשזכתה "רשימת פים פורטאון" בשישית מהמושבים ונכנסה לקואליציה. שבוע לפני הבחירות נרצח מנהיגה, פים פורטאון, על ידי איש שמאל הולנדי.[41]
המפלגה למען החירות מיוצגת בבית המחוקקים מאז 2006. לאחר הבחירות הכלליות ב-2010, הקימו מפלגות הימין ממשלת מיעוט בהולנד. המפלגה, שזכתה ב-24 מושבים, השתתפה בקואליציה. עמדותיה החשדניות כלפי האיחוד האירופי השפיעו רבות על היחסים בין האיחוד האירופי ובין הולנד, והשפעתה זו גברה ב-2009, כשזכתה במקום השני בבחירות לבית המחוקקים האירופי בהולנד. עיקר פועלה של המפלגה בסוגיית ההגירה: היא מתנגדת להגירה מוסלמית ולהגירה מהמדינות החדשות באיחוד האירופי, ופועלת להטמעה תרבותית של המהגרים. כן מתנגדת המפלגה לכניסת טורקיה לאיחוד האירופי, ומבקשת להוציא את הולנד מגוש האירו.[42]
ב-2012 הפסיקה המפלגה למען החירות לתמוך בקואליציה המכהנת, בשל חוסר הסכמה על צעדי הצנע שקידמה האחרונה. הממשלה התפרקה ונערכו בחירות מוקדמות, אך המפלגה איבדה תשעה מושבים ונשארה באופוזיציה. בבחירות 2017 זכתה המפלגה בעשרים מושבים והייתה למפלגה השנייה בגודלה.
ב-2016 החלה לפעול בהולנד מפלגת ימין פופוליסטי בשם "הפורום לדמוקרטיה". בבחירות 2017 זכתה המפלגה בשני מושבים. רבים רואים בה כוח עולה בימין ההולנדי, או לפחות בזרם הפופוליסטי שלו.[43]
מפלגת העצמאות הבריטית היא מפלגת הימין הפופוליסטי הגדולה בבריטניה. מנהיגה הקודם, נייג'ל פרג', הוא אחד ממנהיגי הזרם האירוסקפטי בפוליטיקה האירופית. במשאל העם על החברות באיחוד, הייתה המפלגה אחד הגורמים המרכזיים במחנה שתמך בעזיבה.[44] המפלגה תומכת במנגנון הגירה נוקשה יותר, שייטיב עם משכילים ואמידים.[45]
חברי המפלגה השמרנית סוטים לא אחת מעמדת מפלגתם ומצביעים עם מפלגת העצמאות, בעיקר בסוגיות שנוגעות לאיחוד האירופי, להגירה ולזכויות להט"ב.[46] מנהיג המפלגה השמרנית, בוריס ג'ונסון – ראש הממשלה לשעבר וראש עיריית לונדון לשעבר – היה ממנהיגי המחנה שתמך בעזיבת בריטניה את האיחוד, ובמהלך הקמפיין לקראת משאל העם הביע עמדות שתוארו כימניות-פופוליסטיות.[47]
בצפון אירלנד, מפלגת הימין הפופוליסטי המרכזית היא המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית.
ביוון שתי מפלגות ימין פופוליסטי בולטות, היוונים העצמאים והשחר המוזהב. לשתיהן ייצוג קטן בבית המחוקקים, אך רק הראשונה חברה בקואליציה.[48]
המשבר הכלכלי ביוון השפיע רבות על הפוליטיקה הפנימית שלה; אחת ההשפעות הללו היא עלייתו של הימין הפופוליסטי. ב-2012, השנה שבה נחתם הסדר החוב (והמאבק הגיע לשיאו), זכה הימין הפופוליסטי ביוון בחמישית ממושבי בית המחוקקים. נכון ל-2018 הוא מחזיק במחצית מכך. "היוונים העצמאים" בולטים יותר בשיח הציבורי, בשל היותם חלק מהממשלה, אך הממשלה ביוון אינה מוסד אהוד במיוחד, וככל שנוקף הזמן מצביעים רבים יותר עוברים לשחר המוזהב.
"השחר המוזהב", כעמיתותיה בימין הפופוליסטי, שנויה במחלוקת. שתי סיבות אפשריות לכך, הן תמיכתה בהחזרת אזורים באלבניה ובטורקיה לשליטת יוון;[49] ונוהגה להתגרות במוסדות הפוליטיים. דוגמה אחת לכך, מ-2013, היא הקמת "מטבח האנשים העניים" מול בית המחוקקים באתונה, על מנת למחות נגד מדיניות הצנע הממשלתית. במטבח חולק אוכל לאזרחים יוונים בלבד, כמחאה נגד הגירה. בסופו של דבר סגרה המשטרה את המקום תוך שימוש בכוח.[50]
למפלגת הליכוד האורתודוקסי העממי נציג אחד בבית המחוקקים הלאומי. קודם לכן לא יוצגה בו המפלגה, אך לבית המחוקקים האירופי דווקא הצליחה לשלוח נציג ואפילו זוג נציגים. המפלגה מתנגדת לגלובליזציה ולהצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי, ותומכת בהורדת מיסים. בולטת גם התנגדותה של המפלגה לשמה של רפובליקת מקדוניה.[ח]
המערכת הפוליטית בישראל מאופיינת בין השאר גם במפלגות שמבקשות לייצג ציבורים בעלי מאפיינים עדתיים, דתיים או תרבותיים. כאשר מפלגות כאלו מאמצות טקטיקות פופוליסטיות ימניות, הן נוטות להציג את הציבור שאותן הן באות לייצג כ"עם" האמיתי אך המקופח, שזכויותיו נפגעות כתוצאה מפעילות של אליטות הגמוניות. מנחם בגין השתמש ברטוריקה כזאת כדי לגייס תמיכה של מצביעים בני עדות המזרח. כיום, מפלגה פופוליסטית ימנית בולטת מסוג זה היא ש"ס, המעלה על נס את הפילוג העדתי ואת הפערים הכלכליים ובעולם שוויון ההזדמנויות בין "מזרחים" ל"אשכנזים". גם במפלגות נוספות יש נטייה לפופוליזם ימני, למשל במפלגות החרדיות דגל התורה ואגודת ישראל, שמעלות על נס את הפילוג הדתי בין חרדים לבין חילונים. מבחינה כלכלית, מפלגות מסוג זה תומכות בהעלאת שכר המינימום, בהגדלת הקצבאות הממשלתיות לילדים, עניים ואברכים, ובפרוטקציוניזם, וזאת על חשבון הגדלת הגירעון והחוב הציבורי והגדלת הפערים במיסוי הפרוגרסיבי. בעבר זכתה להצלחה אלקטורלית גם מפלגת שינוי (בגלגול המאוחר שלה, בהנהגת יוסף (טומי) לפיד ואברהם פורז) שדגלה בפופוליזם ימני הפוך, לפיו ה"עם" האמיתי הם הציבור החילוני-מסורתי העובד, המשרת בצבא והתורם למדינה, וה"אחרים" הם החרדים שלכאורה אינם תורמים לנשיאה בנטל. כל הגישות הללו הן וריאציות של פופוליזם מכיל, כלומר שמטרתו המוצהרת, לאחר פירוק האליטות לכאורה וביטול ההגמוניה שלהן, היא לצרף את הציבור המקופח לציבור ההגמוני, וליצור "עם" מאוחד.[51]
סוג נוסף של פופוליזם ימני במערכת הפוליטית בישראל מגדיר את "העם" כציבור היהודי שדוגל בלאומיות יהודית ובדת היהודית. הציבור הערבי (ערבים אזרחי ישראל, ערביי יו"ש ועזה ומדינות ערב), ולצדם אותם חלקים בציבור היהודי שמכיר בזכויות הערבים (ה"שמאל") אינם חלק מהעם, וכך גם המהגרים הבלתי חוקיים לישראל.[52] גישה זו היא גישה של פופוליזם מדיר, שכן היא אינה שואפת לשלב את "האחרים" ב"עם" אלא להדיר את ה"אחרים" כליל. במפלגת הליכוד, במפלגת ישראל ביתנו ובמפלגות הציונות הדתית תמיד היו אגפים שתמכו באופן מובהק במדיניות ימנית-פופוליסטית כזאת, אולם בתחילה מדיניות זאת לא הייתה האידאולוגיה הרשמית של המפלגות, והיא הופיעה בעיקר בקרב ה"ספסלים האחוריים" של המפלגות, כשחברי כנסת או מועמדים לכנסת זרקו לחלל האוויר סיסמאות פופוליסטיות-ימניות כדי ליצור פרובוקציה, ועל ידי כך להשיג זמן מסך בתקשורת ותשומת לב ציבורית. מירי רגב, חברת כנסת בכירה בליכוד, הביעה תפיסה כזאת באמירה כי "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו", וכך גם מפלגת 'הימין החדש' בראשות איילת שקד ונפתלי בנט, כשאימצה את סיסמת הבחירות "שקד תנצח על בג"ץ, בנט ינצח את החמאס" שיוצרת הקבלה פופוליסטית בין צמרת הרשות השופטת הישראלית לבין ארגון טרור הפועל להשמדת מדינת ישראל.
מפלגת ישראל ביתנו ואביגדור ליברמן העומד בראשה, היו חלוצים בהקצנת השיח הפופוליסטי הלאומני[53] בכך שדרשו הדרה מוחלטת של הערבים תושבי יו"ש ועזה ואזרחי ישראל גם יחד. הסלוגן "בלי נאמנות, אין אזרחות" מדגיש את האלמנט הפופוליסטי של המפלגה, וכך גם ההשוואה של ארגוני שמאל לארגוני טרור. מעט אחריה אימצו גם מפלגות הציונות הדתית את הקו הפופוליסטי הלאומני, ואחריהן אימצה אותו גם הליכוד כרטוריקה מובילה.[54][55][56] הרטוריקה הזאת יצרה הקבלה בין כל הגורמים בשרשרת ה"אחרים", החל מאיראן, דאעש וחזבאללה, המשך בחמאס, הרשות הפלסטינית והערבים אזרחי ישראל, וכלה בשמאל הישראלי.[51][57] מול כל אלה, ניצב "העם האמיתי" בהנהגת בנימין נתניהו, ורק הם לכאורה נאמנים באמת לארץ ישראל, לדת ישראל וללאום הישראלי. את הרטוריקה הזאת מדגימה למשל האמירה של נתניהו בסרטון שהופץ ביום הבחירות ב-2015 כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. לנו אין V15, לנו יש צו 8, לנו יש רק אתכם. צאו לקלפי. תביאו את החברים, את בני המשפחה, תצביעו מחל." האמירה הזאת מעודדת קיטוב פופוליסטי בין ערביי ישראל, שמימוש זכות ההצבעה הדמוקרטית שלהם מוצגת כמסוכנת למדינה, והשמאל הישראלי, שמוצג כפועל באמצעות עמותות ממומנות היטב, לבין הציבור הישראלי הרחב שמוצג כבעל ערכי משפחה וחברות, ציבור המשרת בצבא במילואים ומתגייס ביום פקודה, ומפלגת הליכוד שהיא לכאורה היחידה המייצגת אותו.
מפלגת הימין הפופוליסטי העיקרית בצרפת היא החזית הלאומית. ב-2011 החליפה מארין לה פן את אביה כראש המפלגה, ומאז צמחה המפלגה והייתה לאחת המפלגות העיקריות בצרפת. רבים רואים בה את מפלגת הימין הפופוליסטי המצליחה באירופה.[58] עם זאת, בשל שיטת הבחירות שנהוגה בצרפת, החזית הלאומית מחזיקה בנציגות זניחה בבית המחוקקים הלאומי. בבתי המחוקקים המקומיים, לעומת זאת, נהוגה שיטת בחירות ישירה יותר, ובהם מחזיקה המפלגה בחמישית מהמושבים. מנהיגת המפלגה, לה פן, הגיעה למקום השני בבחירות לנשיאות ב-2017, והפסידה לעמנואל מקרון. ניתן להניח אפוא כי המפלגה זוכה לתמיכה עממית רחבה חרף שיטת הבחירות האזורית, שמקשה עליה את ההצלחה בזירה הלאומית.
לקנדה היסטוריה עשירה של פוליטיקת ימין פופוליסטי, בעיקר במערבה. מפלגת "הזכות החברתית של קנדה" זכתה למושבים בפרלמנט המקומי בקולומביה הבריטית, באלברטה ובססקצ'ואן, אבל דעכה בשנות ה-70. שני עשורים לאחר מכן נסקה המפלגה הרפורמית, בהנהגת פרסטון מאנינג, ובשיאה החזיקה בחמישית ממושבי בית המחוקקים. הצלחתה פגעה קשות במפלגה "השמרנית-פרוגרסיבית", שלפנים הייתה המפלגה השלטת במערב המדינה. ב-2003 הן התאחדו ויצרו את המפלגה השמרנית של קנדה. נכון ל-2018 מחזיקה המפלגה השמרנית ב-32% מהמושבים, ונמצאת באופוזיציה. אחדים מחבריה זוהו על ידי התקשורת עם הימין הפופוליסטי.
בבחירות הכלליות ב-2015, מפלגה העם השווייצרית זכתה ב-29% מהקולות והקימה ממשלה. הפרשנים חלוקים בנוגע לסיווגה; רובם טוענים שהיא מפלגה שמרנית-לאומית טיפוסית, אך חלקם מבקשים להגדירה כמפלגת ימין קיצוני, ואף כמפלגת ימין-פופוליסטי קיצוני. המחלוקת עומדת בעינה, אך אין ספק שהמפלגה היא בעצם קואליציה של הימין כולו: דרים בה בכפיפה אחת מתונים וקיצונים.
בשווייץ עבר הימין הפופוליסטי תהפוכות לא מעטות. ב-1971 זכה ב-10% מהקולות, ב-1979 התרסק ל-2%, וב-1991, בעקבות איחוד שתי מפלגות הימין הפופוליסטי, זכתה התנועה ב-10% מהקולות ושבה למעמדה הקודם. תחת מנהיגותו של כריסטוף בלופר הפכה המפלגה מהרביעית בגודלה לשנייה בגודלה – ולהבטחה הגדולה של הפוליטיקה השווייצרית. ההבטחה התגשמה בבחירות 2015, כשמפלגת העם השווייצרית זכתה לתוצאה הגבוהה בתולדות המדינה: 32% מהמושבים.[59]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
