סרט פורנוגרפי

סרט פורנוגרפי הוא סרט קולנוע פרובוקטיבי המציג תיאורים של פעילויות מיניות, ומתמקד בעלילתו ברומנטיקה עם דגש על המיניות. צפייה בסרט, לעיתים רבות, משפיעה על הצופים בו, וגורמת לתגובות פיזיות בגופם, כגון זקפה ושפיכה מהפין או רטיבות ושפיכה נשית מהפות ובסופו של דבר אף אורגזמה.

המונח "סרט כחול" מפנה לכאן. לערך העוסק בתואר לאוניית נוסעים, ראו הסרט הכחול.

כינויי סלנג מוכרים לסרטים פורנוגרפיים הם "סרטים למבוגרים בלבד", "סרטים אירוטיים" ו"סרטים כחולים".

סרטי פורנו הופיעו לראשונה זמן קצר לאחר המצאתו של הקולנוע, בסוף המאה ה-19. בין הסרטים הראשונים היה הסרט שנקרא "Am Sklavenmarkt" משנת 1907 שהופק באוסטרו הונגריה.

לאורך ההיסטוריה הקולנועית, מצלמת הקולנוע שימשה מאז ומתמיד לצילום סרטים פורנוגרפיים, אולם לאורך שנים רבות סרטים אלו לא היו זמינים לקהל הרחב, והיו מופצים בצורה מחתרתית ופרטית, או מוקרנים רק במועדונים פרטיים. רק במהלך שנות ה-70, החלו הסרטים הפורנוגרפיים לזכות בלגיטימיות (אם כי מסויגת ומוגבלת).

בתחילת שנות ה-70 הופצו בארצות הברית כמה סרטים פורנוגרפיים שהתהדרו בעלילה ולכאורה גם ברבדים נוספים, כמו "גרון עמוק" (1972), "מאחורי הדלת הירוקה" (1972) ו"השטן בגברת ג'ונס" (1973). סרטים אלה הוקרנו בבתי-קולנוע רגילים, אך בעיקר בבתי קולנוע מיוחדים לסרטי פורנו שנקראו "XXX Theater". בהמשך, התפרסמו פרשיות וסיפורים רבים מאחורי תעשייה זו. לינדה לאבלייס, השחקנית הראשית ב"גרון עמוק", טענה כי במשך כל שנותיה בתעשייה נוצלה ושועבדה בידי בעלה לעשות דברים נגד רצונה. בשנת 1986 העידה בפני ועדת הפורנוגרפיה של התובע הכללי וטענה כי כאשר צופים בסרט "גרון עמוק", בעצם צופים בה נאנסת, וציינה שזהו פשע שהסרט עדיין מוצג.

בשנות ה-80, עם עליית הווידאו הביתי, החלו לשווק את סרטי הפורנוגרפיה בקלטות, שהפכו לצורה הנפוצה ביותר להפצת סרטים כאלה. במהלך שנות התשעים, ה-DVD, הטלוויזיה הדיגיטלית הרב-ערוצית ורשת האינטרנט החליפו את קלטות הווידאו. תעשיית הפורנוגרפיה הייתה מהראשונות שהחלו לצלם בהפרדה גבוהה ולהפיץ את הסרטים בפורמט HD-DVD, אף על פי שאיכות השידור הגבוהה בשיטה זו חושפת פגמי עור בתצלומי התקריב הרבים שבסרטים הפורנוגרפיים. חברת סוני סירבה בתחילה לאפשר הפצה של סרטי פורנוגרפיה באמצעות פורמט בלו-ריי שפיתחה^[1], אך חזרה בה מסירובה כעבור זמן קצר^[2].

תעשיית הסרטים הפורנוגרפיים הפכה לעסק משגשג, רווחי ומשתלם מאוד מבחינה כלכלית: על פי מאמר רויטרס משנת 2004, זהו "ענף המגלגל מיליארדי דולרים המפיץ כ-11,000 כותרים חדשים ב-DVD בכל שנה^[3]".

עלייתה של האינטרנט בסוף שנות ה-90 הביאה לשימוש באינטרנט ככלי עיקרי להפצתם של סרטים פורנוגרפיים. בשנת 2018 בדירוג שמות התחום היקרים בעולם, דורג שם התחום sex.com במקום ה-8, ושם התחום porn.com במקום ה-11^[4].

בארצות הברית מופקים אלפי כותרים מדי שנה, כשרוב (כ-90%) סרטי הפורנוגרפיה המקצועיים באים מסביבת עמק סן פרננדו שבקליפורניה, שזכה לכינוי "עמק הפורנו". רוב סרטי הפורנוגרפיה האחרים מופקים באירופה, ובמיוחד בהונגריה.^[^{דרוש מקור]} תעשייה פורנוגרפית ענפה יש גם בצ'כיה, בגרמניה וברומניה. ביפן סרטי פורנוגרפיה אינם מקובלים, אך יש מספר רב של סרטים פורנוגרפיים מונפשים.

בדומה לתעשיות הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה, גם לתעשיית סרטי הפורנוגרפיה יש טקסים שנתיים לבחירת הסרטים, השחקנים, הבמאים והמפיקים המצטיינים. הטקסים נערכים בארצות הברית ובאירופה, והפסלונים המחולקים לזוכים בהם מתאפיינים לעיתים בעיצובים בעלי רמיזות מיניות.

סרטים פורנוגרפיים קשים

באופן כללי, סרט פורנו קשה (באנגלית: hardcore porn) מתייחס לסרט פורנוגרפי אשר מציג בצורה מפורשת חדירה ומעשי פטיש קיצוניים, וכמו כן הצגה מלאה של איברי המין. בסרטים אלו, השחקנים מקיימים יחסי מין מלאים מרצון ובהסכמה (אם מוצגים בסרטים קטעי אונס, הם מבוימים), הכוללים חדירה של הפין לפות, ולא רק מעמידים פנים כעושים זאת. כמו כן, במקרים רבים סרטים אלו יראו את אקט השפיכה הגברית ויציגו שימוש באביזרי מין. כיוון שיחסי המין המוצגים בסרט מתרחשים בפועל במציאות, לעיתים ההשלכות הבריאותיות והפיזיולוגיות קשות - הידבקות במחלות מין וכניסה להריון לא מתוכנן.

סרטים פורנוגרפיים רכים

לעומת פורנו קשה, בסרט פורנו רך (באנגלית: softcore porn) לא מוצגים בצורה מפורשת חדירת איברי המין או מעשי פטיש קיצוניים. סרטים אלו מכונים לעיתים גם "סרטים ארוטיים" (על אף שכל סוג של סרט פורנו משלב בתוכו ארוטיקה כלשהי). בסרטים אלו, במקרים רבים, יחסי המין בסרט מבוימים ואינם מלאים. השחקנים מעמידים פנים כעושים זאת. בשל התוכן העדין של סרטי הפורנו הרך, תפוצתם פחות מוגבלת מזו של פורנו קשה.

למועצה לביקורת סרטים ומחזות נתונה הסמכות לפסול הצגתו של סרט קולנוע בשלמותו או להגביל את הצפייה בו לבני גיל מסוים ומעלה, לפי ארבעה דירוגים: מגיל 12 ומעלה, מגיל 14 ומעלה, מגיל 16 ומעלה ומגיל 18 ומעלה, אם הסרט הוא סרט תועבה (המכיל קטעי אלימות קיצונית או פורנוגרפיה) או שהוא פוגע ברגשות הציבור. בהתאם לסמכותה זו המועצה פסלה להקרנה את הסרט היפני "אימפריית החושים", שכולל צילומים ברורים של אקטים מיניים. נגד החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ, ובפסק הדין בג"ץ חברת סטיישן פילם בע"מ נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות נפסק כי חופש הביטוי משתרע גם על הביטוי הקולנועי, בין אם הוא מסחרי ובין אם לאו, וכי גם הביטוי הפורנוגרפי חוסה בצלו של חופש הביטוי. במקרה של "אימפריית החושים" אומנם הסרט הוא בעל אופי פורנוגרפי, אולם הוא בעיקרו בעל ערך אמנותי, שהרי אין לבחון את הקטעים הפורנוגרפיים במנותק מהסרט כולו, אלא כמכלול שלם של יצירה. לפיכך קבע בג"ץ שעל המועצה לביקורת סרטים להתיר את הקרנת הסרט בבתי הקולנוע בישראל, ללא השמטת קטעים, למעט שני הקטעים עליהם הוסכם, ותוך הגבלת הצפייה בו לגילאי 18 ומעלה.

חברה ישראלית העוסקת בהפקת סרטים פורנוגרפיים תבעה, בבית משפט השלום בהרצליה, אדם שהעלה באתר האינטרנט שלו קישורים ל-15 סרטים שהפיקה. בפסק הדין נקבע שהיצירה הפורנוגרפית היא יצירה שיש לגביה זכויות יוצרים, אך אין לחייב את המפר במתן פיצוי, משום שהיצירה הפורנוגרפית אינה חוקית, ולכן יש לקיים בה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"^[5].

פורנוגרפיית ילדים אסורה בישראל ובמדינות נוספות. חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט מאפשר, בין השאר, הוצאת צו לחסימת הגישה לאתרי פדופיליה. ביוני 2019 הורה בית המשפט על חסימת הגישה מישראל ל-1,700 אתרי פדופיליה, לפי רשימה שהתקבלה מהאינטרפול^[6].