אימפריית החושים

אימפריית החושים
愛のコリーダ
L'Empire des sens
	עטיפת גרסת ה-DVD
בימוי	נגיסה אושימה
הופק בידי	אנטול דומה
תסריט	נגיסה אושימה
שחקנים ראשיים	אייקו מצודה,; טצויה פוג'י,; אוי נקאג'ימה,; יאסוקו מצוי,; מייקה סרי
מוזיקה	מינורו מיקי
מדינה	צרפת, יפן
הקרנת בכורה	1976
משך הקרנה	105 דק'
שפת הסרט	יפנית
סוגה	סרט דרמה, סרט אמנותי, סרט רומנטי, מותחן ארוטי
	דף הסרט ב־IMDb

אימפריית החושים (בצרפתית: L'Empire des sens, ביפנית: 愛のコリーダ, Ai no Korīda) הוא סרט ארוטי יפני-צרפתי של הבמאי היפני נגיסה אושימה משנת 1976.

עובדות מהירות בימוי, הופק בידי ...

סגירה

הסרט, המבוסס על סיפור אמיתי, עוסק באהבה ובתשוקה שבין נערה צעירה בשם סאדא ומאהבה שהוא גם אדונה קיצ'י סאן. הסרט מגולל את מערכת היחסים בין השניים, שסובבת בעיקר סביב יחסי המין שביניהם, המקוימים בתדירות הולכת וגדלה. חיפושם האינטנסיבי אחר אתגרים חדשים לסיפוק תאוותם מסתיימת במותו של קיצ'י סאן. סאדא חונקת אותו תוך כדי קיום יחסי מין, וכורתת את איבר מינו. הסרט שזור לכל אורכו בצילומים ברורים של האקטים המיניים.

הסרט מ-1976 נאסר להקרנה בישראל^[1]. חבר המועצה לביקורת סרטים ומחזות, מבקר הקולנוע ד"ר יגאל משיח, תקף את ההחלטה. "אחת התופעות המעניינות ביותר בישיבה העצובה ההיא הייתה ההתכחשות לאלימות", כתב משיח במוסף "דבר השבוע". "אויב הצנזורים, כך נראה, הוא הסרט המיני. עם האלימות הם יכולים לחיות. אני אויב מושבע של כל צנזורה אמנותית. אבל ההתכחשות לאלימות חושפת פעם נוספת את ההגמוניה הדתית שהשתלטה על חיינו גם על הצנזורים החילוניים. הפוליטיקאים הדתיים הרודים בנו אינם רואים באלימות אויב פוליטי. בתל אביב אפשר לראות סצינות של אלימות נוראה שעברו את הצנזורה ללא ציוץ... אבל אם חלילה יופיעו על המסך כמה איברי-מין, שומו שמיים! את האבסורד הזה לא הבנתי מעולם. ראשים מותזים בקלוז-אפ, גופות אדם מתפוררות באוויר, אבל אסור להביט בגוף האדם. כאילו הייתה האלימות מעשה שגרתי שקל להשלים עמו ולהביט בו, אבל איברי המין שלנו משהו נסתר שאם יחשוף אותם הקולנוע, יתמוטט המוסר. כאילו זיון טוב אחד יעביר את כולנו לעבודה זרה. הא לכם אמת מידה תרבותית, היגיון מוסרי"^[2].

בשנת 1983, נעשה ניסיון נוסף להביאו לאישור המועצה לביקורת סרטים, אך שוב נאסרה הקרנתו^[3].

בראשית שנת 1994 פנתה חברת "סטיישן פילם" למועצה לביקורת סרטים בבקשה חוזרת לאשר את הקרנתו של הסרט בבתי הקולנוע בישראל. ב-18 באפריל 1994, המועצה, שצפתה בסרט, החליטה פה אחד לפסול את הקרנתו. בהודעה שנשלחה לחברת סטיישן פילם נאמר כי "הסרט עובר את גבולות הטעם הטוב".

עקב טענות שהועלו כנגד ההחלטה, למשל בדבר איכותו האמנותית של הסרט, התכנסה הוועדה שוב ב-11 ביולי, על מנת לדון בהחלטה הקודמת. ברוב דעות הוחלט להמשיך ולאסור את הקרנתו של הסרט. ב-8 באוגוסט התכנסה המועצה בשלישית על מנת לדון בתוכן הסרט, ושוב החליטה לאסור את הקרנתו, אם כי הפעם נאמר במכתב שנשלח מטעם יו"ר המועצה כי "ייתכן, והמועצה הייתה מוצאת דרך לאשר את הסרט אם היית מוציא מתוכו, לפי הערכתי, כשמונה קטעים". בעקבות ההחלטה השלישית של המועצה לאסור את הקרנת הסרט, עתרו מפיצי הסרט בישראל לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ).

לאחר הגשת העתירה לבג"ץ, התכנסה המועצה בפעם הרביעית על מנת לדון בהקרנת הסרט, והחליטה לאשר את הקרנתו בכפוף למגבלות הבאות: הגבלת גיל הצפייה ל-18 ומעלה, וכן השמטת תשעה קטעים מן הסרט שלדעת המועצה "עלולים לפגוע ברגשות הציבור ובמוסר החברתי". מפיצי הסרט בישראל, שעתרו כאמור לבג"ץ, טענו בפני בית המשפט כי הם אמנם מסכימים להגבלת הגיל שנקבעה, אך חולקים על ההשמטות הנדרשות, למעט שניים מתוך תשעת הקטעים שבהם מופיעים גם קטינים^[4].

החלטת בג"ץ

ערך מורחב – בג"ץ חברת סטיישן פילם בע"מ נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות

העתירה לבג"ץ נתקבלה ברוב דעות. בפסק הדין, שהפך לאבן דרך בכל הקשור לחופש הביטוי במדינת ישראל, קבע בג"ץ כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד בישראל, הנובעת מהיותה מדינה דמוקרטית שוחרת חופש. נקבע כי חופש הביטוי משתרע גם על הביטוי הקולנועי, בין אם הוא מסחרי ובין אם לאו, וכי גם הביטוי הפורנוגרפי חוסה בצלו של חופש הביטוי. במקרה זה של "אימפריית החושים" אומנם הסרט הוא בעל אופי פורנוגרפי, אולם הוא בעיקרו בעל ערך אמנותי, שהרי אין לבחון את הקטעים הפורנוגרפיים במנותק מהסרט כולו, אלא כמכלול שלם של יצירה. את זה, על פי קביעת בג"ץ, לא עשתה המועצה לביקורת סרטים. לפיכך קבע בג"ץ שעל המועצה לביקורת סרטים להתיר את הקרנת הסרט בבתי הקולנוע בישראל, ללא השמטת קטעים, למעט שני הקטעים עליהם הוסכם, ותוך הגבלת הצפייה בו לגילאי 18 ומעלה.