מותחן ארוטי

מותחן ארוטי הוא סוגה קולנועית המוגדרת כמותחן עם עלילה על בסיס רומנטיקה אסורה או פנטזיה ארוטית. אף על פי שההגדרות המדויקות של מותחן ארוטי יכולות להשתנות, מוסכם בדרך כלל שסכנה גופנית והנאה חייבות להיכלל בעלילה באותה המידה. רוב המותחנים הארוטים מכילים סצנות של סקס רך ועירום, אם כי התדירות של הסצנות האלו שונות מסרט לסרט^[1].

מותחנים ארוטיים הופיעו כז'אנר מובהק בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, בעקבות הצלחת הסרט "חיזור גורלי" ב-1987, והמשיכו להיות פופולרים תחילת שנות ה-90. סרטי אולפן של "התקופה הקלאסית" הזו, דוגמת "אינסטינקט בסיסי" של פול ורהובן, היו שוברי קופות, עם במאים בעלי שם, וכיכבו בהם שחקנים בעלי פרופיל גבוה. הפופולריות של הז'אנר הולידה תעשיית של הפקות רווחיות, בידי מפיקים עצמאיים, עבור שוקי קלטות ה-VHS והטלוויזיה בכבלים, שהתפתחו באותה העת ברחבי העולם. עד סוף שנות ה-90, שינויים תרבותיים ועליית האינטרנט, הביאו לירידה בכוח המשיכה הפופולרי של הז'אנר ומספר ההפקות^[1].

מאפייני הז'אנר

מאפייני הז'אנר כוללים לרוב שתי דמויות עיקריות הפאם פאטאל ו"הבחור הרע".

הפאם פאטאל

ערך מורחב – פאם פאטאל

סוג הדמות של הפאם פאטאל - אישה מושכת, מסתורית ומפתה - משותף לסרטי מתח ארוטי רבים. נשים מרושעות, אפילו קטלניות, שמבצעות מניפולציות וממלכדות את הדמויות הגבריות, ולעיתים הן בשליטה מוחלטת על הגברים. דוגמת "קתרין טרמל" הקפואה של שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי"^[2], או "ברידג'ט" של לינדה פיורנטינו בסרט "הפיתוי האחרון". נשים הדוחות באופן אקטיבי את הביתיות על כל צורותיה, מחזיקות מעמד בצורה מאיימת ובעלות קריירות מצליחות. התיאור הבוטה ביותר של הפאם פטאל הוא דמותה של רבקה קרלסון, אותה גילמה מדונה בסרט "גוף הראיות" משנת 1993^[3]. במשפט על רצח אהובה, רבקה מתוארת על ידי התובע בתור "לא שונה מאקדח או סכין או כל סוג של נשק". במותחנים ארוטיים, הדינמיקה הכוחנית מתערערת כאשר הנשים הופכות גברים לכלי משחק גמישים, ולקו העלילה של כמעט כל הסרטים הללו סובב סביב רעיון אחד: גברים הם בעצם טיפשים; מסונוורים ממין וחסרי אונים מול הפאם פאטאל.

הפאם פטאל של מותחנים ארוטיים התגבש על רקע מה שהסקסולוג/סוציולוג הגרמני וולקמאר סיגוש ראה כ"מהפכה הנאו-מינית", טרנספורמציה תרבותית וחברתית אדירה של המיניות במהלך שנות ה-80 וה-90". תנועות פמיניסטיות של שנות ה-60 וה-70 הביאו להזדמנויות סוציו-אקונומיות גדולות יותר לנשים של שנות ה-80; לפיכך, הפאם פטאל במותחנים ארוטיים "מגלמות באופן בוטה את החרדות הגבריות מפני עצמאותן הכלכלית והמקצועית המתפתחת של נשים". אף על פי שדמויות נשיות אלו החזיקו בעצמאות וכוח, הן היו מוגבלות בדרך כלל לשימוש בגופן ובמיניות שלהן ככלי נשק. יתר על כן, סרטים מסוימים ראו את הגיבור הגברי מנצח בסופו של דבר את הפאם פטאל, ומכניע את האיום שהיא מייצגת^[4].

הבחור הרע

המקבילה לפאם פטאל הוא הבחור הרע, גבר שעובר מניפולציה בקלות על ידי הפאם פטאל. הבחור הרע מוצג בעצמו באופן מיני, כאשר חלק מהסרטים מציגים עירום גברי חזיתי מלא בנוסף לעירום נשי, כמו בסרטים: ג'יגולו אמריקאי, Color of Night ו-Wild Things. הבחור הרע, שעובד בדרך כלל במקצוע צווארון לבן, רואה בפאם פטאל דרך לעבור מעולם של נורמליות לעולם של סכנה ארוטית.

היסטוריה

המותחן הארוטי הוא צאצא ישיר של סרטי פילם נואר של שנות ה-40 וה-50, ז'אנר של סרטי פשע ותעלומה מסוגננים, החוקר את העולם התחתון האפל של אמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הסרט "כחום הגוף" משנת 1981, אחד הסרטים הראשונים ב"תקופה הקלאסית" של המותחן הארוטי, נוצר בעצמו בהשראת הסרט "ביטוח חיים כפול" משנת 1944.

שורשיו של המותחן הארוטי הן גם בז'אנר המסתורין, ז'אנר האימה והפורנוגרפיה. "לבוש לרצח" של בריאן דה פלמה (1980), עוד סרט ארוטי של תחילת שנות השמונים, מכיל מספר התייחסויות ישירות לסרט האימה הפסיכולוגי של אלפרד היצ'קוק "פסיכו" (1960).

קישורים חיצוניים

• דניאל פאיקוב, עכבר העיר, הונאה: לא מותחן ולא ארוטי, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2008
• חן חדד, "היית צריכה לדעת": מה עושים ניקול קידמן ויו גרנט במותחן ארוטי נחות, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2020

הערות שוליים

1. אור סיגולי, עכבר העיר, מין נכחד: חייו ומותו של המותחן הארוטי, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2011
2. עירית לינור, בלונדינית מדהימה, אבל רוצחת, חדשות, 18 במאי 1992
3. חגי לוי, סרט / יש סקס אחר, חדשות, 3 במאי 1993
4. Rich Juzwiak, The Lost Art of the Erotic Thriller, Jezebel, ‏5 JUL 2021