סגר

סגר הוא מצור המוטל על מדינות או על תושבים, לרוב בשל מטרות ביטחוניות או רפואיות. הסגר מונע או מגביל תושבים, סחורות, כלי שיט או כלי טיס מלצאת מהאזור (ולעיתים גם להיכנס אליו). אולם, בניגוד לעוצר הוא מאפשר תנועה בתוך תחומי הסגר. הסגר נאכף לרוב באמצעות הקמת מחסומים צבאיים על הכניסות לאזור, ועל ידי ביצוע פטרולים לאורך גבולותיו.

ערך זה עוסק בהגבלת תנועה של אוכלוסייה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו סגר (פירושונים).

בתחילת ינואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ, בוטל היתר היציאה הכללי שהוענק לתושבי השטחים הפלסטיניים, והם נדרשו להצטייד בהיתר כניסה לישראל מהמנהל האזרחי, במדיניות שכונתה "סגר כללי". זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1972 שבה הופרדו השטחים הפלסטיניים מישראל. ב-15 בינואר הוטל, בנוסף לסגר, עוצר כללי, שבחלק מהערים והכפרים נמשך למעלה מחודש. צעדים אלה פגעו בחופש התנועה וכן בשירותי הרפואה שניתנו לתושבי השטחים.

מאז נמשך הסגר על השטחים הפלסטיניים, המתנה את כניסתם של התושבים הפלסטינים לישראל בהיתר, אשר מונפק להם על ידי מנהלת תיאום וקישור או על ידי המנהל האזרחי בכפיפות לקריטריונים אשר נקבעו תחת מתאם פעולות הממשלה בשטחים. לעיתים, כמו למשל בחגים יהודיים או בעקבות מאורעות ביטחוניים מוקשחים תנאי הסגר. בזמן זה, גם היתרים שהונפקו כדין ולתאריכים תקפים, לא יכובדו בכניסה למעברי לשטחי מדינת ישראל. הסגר אינו מונע בהכרח מעבר בין יישובים פלסטינים (כתר) או תנועה בתוך היישוב הפלסטיני עצמו (עוצר).

הסיבות להטלת הסגר מגוונות וכללות אירועים ביטחוניים, כמו פיגועים או התרעות לניסיונות חדירת מחבלים, אך גם אירועים במובנים רחבים יותר המעלים חשש למתיחות ולהתלקחות.

סגר גם מוטל באופן עקבי בזמן חגים יהודיים, הן על-מנת לסכל את כוונות ארגוני טרור להוציא לפועל פיגועים בזמן החג, כפי שקרה בפורים 1996 בפיגוע בדיזנגוף סנטר או בפסח 2002 בפיגוע במלון פארק, וכן על מנת לאפשר גם לאנשי מערכת הביטחון לנצל את חופשות החג.

ערך מורחב – הסגר על רצועת עזה

בעקבות חטיפת גלעד שליט ב-2006 והשתלטות חמאס על רצועת עזה הכריזה ישראל על הרצועה תחת שלטון חמאס כ"יישות עוינת" והטילה סגר יבשתי וימי על הרצועה. עד אז הוטל סגר על הרצועה רק למעבר לאיו"ש או לכניסה לישראל. החל מ-2006, במסגרת הסגר נמנע יבוא מסחרי של מוצרים לא חיוניים בין הרצועה לעולם, והכנסת חומרים דו-שימושיים הוגבלה^[1].

במסגרת הסגר הותרה הכנסה מוצרים אסורים ביבוא מסחרי בידי ארגוני הסיוע הבינלאומיים. החלטה זאת מחלישה את הכלכלה הישראלית והפלסטינית (אשר נהגו, עד הטלת הסגר, לסחור זו עם זו^[2]), ומגבירה את התלות של כלל האוכלוסייה הפלסטינית בסיוע מזון וביבוא דרך המנהרות. מאז הטלת הסגר עבר חלק ניכר של היבוא המסחרי הפלסטיני, שעד 2006 עבר דרך נמל אשדוד ומסופי-הסחורות הישראלים, למעבר דרך המנהרות. המנהרות, שהוקמו בתחילה על-מנת לאפשר הברחה של אמל"ח ומעבר אישים שישראל הגבילה את תנועתם, עברו לשימושים אחרים. כיום המנהרות התרחבו והן מאפשרות הכנסת מכוניות, אופנועים, בקר וצאן, מוצרי דלק, מזון, סיגריות, סמים ועוד.

מצרים, מצידה, מלאה את חלקה בהסכם המעברים משנת 2005 והטילה גם היא סגר על הגבול הקרקעי שלה עם הרצועה ולמעט מספר מקרים לא אפשרה מעבר אנשים וסחורות דרך מעבר רפיח.

פעילי שמאל רדיקלי בינלאומיים ופעילים פרו-פלסטיניים ניסו מספר פעמים לשבור בכוח את הסגר על עזה דרך הים, וארגנו ספינות שנשאו מזון, חומרי בניין וסיוע הומניטרי לרצועה. כולן נעצרו בידי חיל הים והפעילים שעליהן גורשו. המשט המשמעותי בניהם אירע במאי 2010, אז ארגן ה-IHH משט לרצועת עזה בן 9 ספינות, במטרה "לשבור את המצור על עזה". המשט הסתיים בהתנגשות אלימה על גבי הספינה "מווי מרמרה" בין לוחמי שייטת 13 לפעילים המשט, שהיו חמושים בחלקם. התקרית גררה ביקורת קשה על ישראל בעולם ולמשבר דיפלומטי עם טורקיה.