ניקולאי רימסקי-קורסקוב
מלחין רוסי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
נִיקוֹלַאי אַנְדְרֶיֶיבִיץ' רִימְסְקִי-קוֹרְסַקוֹב (ברוסית: Николай Андреевич Римский-Корсаков; 18 במרץ 1844, טיחווין – 21 ביוני 1908, סנקט פטרבורג) היה מלחין רוסי, שנמנה עם חוג המוזיקאים הנודע בשם "החמישה" – אסכולה ששאפה ליצור סגנון מוזיקה לאומי-רוסי מובחן, המשלב מוטיבים מקומיים ועממיים מרוסיה. רימסקי-קורסקוב ניחן בכשרון לתזמור יצירות.[1][2][3][4][5]
לידה |
6 במרץ 1844 (יוליאני) טיחווין, האימפריה הרוסית |
---|---|
פטירה |
21 ביוני 1908 (בגיל 64) ליובנסק, האימפריה הרוסית |
מקום קבורה | בית העלמין טיחווין |
מוקד פעילות | האימפריה הרוסית |
מקום לימודים | בית הספר לקציני צי |
סוגה | אופרה, סימפוניה, מוזיקה קלאסית |
שפה מועדפת | רוסית |
כלי נגינה | פסנתר |
בן או בת זוג | Nadezhda Rimskaya-Korsakova |
צאצאים | Andrey Rimsky-Korsakov, Vladimir Rimsky-Korsakov, מיכאיל רימסקי-קורסאקוב, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
מספר צאצאים | 7 |
פרופיל ב-IMDb | |
חתימה | |
יצירותיו הידועות ביותר לתזמורת הן קפריצ'יו ספרדי, פתיחה לחג הפסחא הרוסי ושחרזאדה, אשר חולקות מקום מכובד ברפרטואר המוזיקה הקלאסית, יחד עם 15 האופרות שהלחין, מתוכן האופרה סיפורו של הצאר סלטאן, שבה נכללת יצירתו הפופולרית ביותר מעוף הדבורה.[6]
רימסקי-קורסקוב, שהיה מלחין לאומי, האמין בפיתוח סגנון לאומני של מוזיקה קלאסית וכך גם חבריו, המלחין מילי באלאקירב והמבקר ולדימיר סטאסוב. סגנון זה כלל מוזיקה עממית רוסית, פולקלור יחד עם מוזיקה הרמונית, מלודית ואלמנטים הכוללים שיטה המכונה אוריינטליזם. רימסקי-קורסקוב העריך את טכניקות האוריינטליזם לאחר שהפך לפרופסור להלחנה ותזמור בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג בשנת 1871 בגיל 27. רימסקי-קורסקוב הושפע רבות ממלחינים כגון מיכאיל גלינקה וחבריו ל"חמישה". שיטות ההלחנה והתזמור של רימסקי-קורסקוב הועשרו עוד יותר על ידי חשיפתו של רימסקי-קורסקוב ליצירותיו של ריכרד וגנר.
בחלק ניכר מחייו, שילב רימסקי-קורסקוב את עיסוקיו בהלחנה ובהוראה במקביל לקריירה בצבא רוסיה. תחילה, שירת כקצין בצי הרוסי הקיסרי ואחר כך כמפקח להקות צבאיות ימיות ברוסיה. הוא פיתח תשוקה לאוקיינוס בילדותו, מקריאת ספרים ומסיפורים שסיפר לו אחיו הגדול. אהבת הים גרמה לו להלחין שתיים מיצירות התזמורת הידועות ביותר שלו, הפואמה הסימפונית סדקו (שלא להתבלבל עם האופרה סדקו מאת אותו מלחין) ושחרזאדה. בעת תפקידו בתור מפקח להקות צבאיות ימיות, הרחיב רימסקי-קורסקוב את ידיעותיו על כלי נשיפה מעץ וכלי נשיפה ממתכת, מה שהגביר את יכולותיו בתזמור. הוא העביר את הידע הזה לתלמידיו, וגם לאחר מותו באמצעות ספר לימוד בנושא תזמור[7].[8]
רימסקי-קורסקוב הותיר אוסף לא מבוטל של יצירות לאומניות רוסיות מקוריות. הוא עיבד יצירות של החמישה לביצוע, ובזכותו הן זכו לכבוד ברפרטואר הקלאסי הפעיל. הוא עיצב דור של מלחינים ומוזיקאים צעירים במהלך עשרות שנותיו כמחנך. רימסקי-קורסקוב נחשב אפוא ל"אדריכל הראשי" של מה שציבור המוזיקה הקלאסית רואה ב"סגנון הרוסי"[9]. השפעתו על מלחינים צעירים הייתה חשובה במיוחד, שכן הוא שימש כדמות מעבר בין תקופתו של מיכאיל גלינקה המיושן, לבין דורות צעירים של מוזיקה מודרנית, שעברו הכשרה מקצועית והפכו למלחינים מפורסמים. סגנונו של רימסקי-קורסקוב שהתבסס על אלו של גלינקה, באלאקירב, הקטור ברליוז, פרנץ ליסט ולמשך תקופה קצרה גם ריכרד וגנר, הועבר ישירות לשני דורות של מלחינים רוסים והשפיע על מלחינים לא-רוסים כולל מוריס ראוול, קלוד דביסי, פול דיקא ואוטורינו רספיגי.[10][11][12]