החמישה

החמישה (ברוסית: Могучая кучка, "ערימה קטנה וחזקה") היה הכינוי שהצמיד המבקר ולדימיר סטאסוב, בשנת 1867, להתקבצות רופפת של מלחינים רוסים, שנאספה תחת מנהיגותו של מילי באלאקירב במטרה ליצור מוזיקה אמנותית בעלת אופי רוסי בפירוש, בניגוד לזו שהיוותה חיקוי למוזיקה אירופית קודמת או צמחה בקונסרבטוריונים, שהושפעו מהסגנון האירופי. במובן ידוע, הייתה זו הסתעפות מתנועת הלאומיות הרומנטית ברוסיה, מקבילה למושבת אבראמצבו (אנ') ולתנועת התחייה הרוסית, ששאפו להשיג מטרות דומות בעולם האמנויות היפות.

ערך זה עוסק בקבוצת מלחינים רוסים במאה ה-19. אם התכוונתם לסדרת דרמה בריטית, ראו החמישה (סדרת טלוויזיה).

חמשת המלחינים. למעלה: באלאקירב, באמצע משמאל לימין: צזאר קואי ומודסט מוסורגסקי, בשורה התחתונה: רימסקי-קורסקוב ובורודין

התגבשות הקבוצה ראשיתה בשנת 1856, בפגישתם הראשונה של מילי באלאקירב וצזאר קואי; מודסט מוסורגסקי הצטרף אליהם ב-1857, ניקולאי רימסקי-קורסקוב ב-1861, ואלכסנדר בורודין ב-1862. לפניהם, מיכאיל גלינקה ואלכסנדר דארגומיז'סקי התקדמו כברת דרך ליצירת מוזיקה בעלת אופי רוסי מובהק ובכתיבת אופרות על נושאים רוסיים, אבל "החמישה" ייצגו את המאמץ המרוכז הראשון לפיתוח מוזיקה כזאת, עם סטאסוב כיועץ אמנותי ודארגומיז'סקי כמדינאי בוגר, כביכול, לקבוצה.

התפרקות "החמישה" כקבוצה החלה בשנות ה-70 של המאה ה-19, בעקבות פרישתו הזמנית של באלאקירב מחיי המוזיקה בראשית אותו עשור. כל חברי "החמישה" קבורים בבית הקברות "טיחווין" בסנקט פטרבורג.

חברי הקבוצה, פרט לקואי, השפיעו וחלקם גם לימדו רבים מן המלחינים הרוסים הגדולים בדור הבא, ביניהם אלכסנדר גלאזונוב, מיכאיל איפוליטוב-איבנוב, אנטולי ליאדוב, סרגיי רחמנינוב, סרגיי פרוקופייב, איגור סטרווינסקי ודמיטרי שוסטקוביץ'. שמה של קבוצת השישה, התקבצות רופפת עוד יותר של מלחינים דוברי צרפתית, הוכרז במסגרת ביקורת של הנרי קולט בהשוואה לחמישה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא החמישה בוויקישיתוף

• החמישה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

החמישה
מילי באלאקירב | צזאר קואי | מודסט מוסורגסקי | ניקולאי רימסקי-קורסקוב | אלכסנדר בורודין