Loading AI tools
חוקר במדעי היהדות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נחמיה אלוני (לינדה) (Nehemya Allony (Linde (ב' באב תרס"ו, 24 ביולי 1906, ורשה, פולין – י"ב בסיון תשמ"ג, 24 במאי 1983, ירושלים, ישראל) היה חוקר בתחומי חכמת ישראל, הספרות, הלשון והשירה העברית בימי הביניים, מייסד ומנהל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים (1950 – 1963), כיהן כפרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחוג לספרות עברית. זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל (1970).
 | |
| נחמיה אלוני | |
| לידה |
24 ביולי 1906 ב' במנחם-אב תרס"ו ורשה, פולין |
|---|---|
| פטירה |
24 במאי 1983 (בגיל 76) י"ב בסיון תשמ"ג ירושלים, ישראל |
| שם לידה |
Nehemya Linde – נחמיה לינדֶה  |
| ענף מדעי | מדעי היהדות |
| מקום מגורים | פולין, ישראל, גרמניה, בריטניה |
| מקום קבורה | הר המנוחות, ירושלים |
| מקום לימודים | האוניברסיטה העברית בירושלים |
| מוסדות | המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב |
| פרסים והוקרה | פרס ביאליק לחכמת ישראל (1970) |
  | |
נחמיה אלוני (במקור: לינדה) נולד בורשה ב-1906 לנפתלי הירץ. הוא גדל והתחנך עם חמשת אחיו ואחיותיו בעיירה אוגוסטוב שבצפון מזרח פולין. הוא לא זכה להשכלה תיכונית איכותית כיוון שבעיר לא היה בית ספר תיכון ראוי. בנערותו נמשך לתנועת החלוץ ואף שימש כיושב הראש שלה בסניף המקומי.
ב-1925 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. את לימודיו בבית המדרש למורים העברי שבשכונת בית הכרם מימן באמצעות שיעורים פרטיים באנגלית ובמדעי הטבע.
ב-1931 נסע לברלין שבגרמניה כשליח תנועת החלוץ. במקביל למד שפות שמיות באוניברסיטת ברלין בסיוע מלגה מזלמן שוקן. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 שב ארצה עם רבים מחניכיו בתנועת החלוץ.
ב-1934 החל ללמוד באוניברסיטה העברית. בשנת 1939 השלים את לימודי המוסמך במקרא, בספרות עברית ובערבית.
אלוני נישא לנעמי נטע לבית רוזנבלום, אך התגרש ממנה ב-7 באוגוסט 1946.מאוחר יותר נישא לעדית זלדה בת רחלי וירמיהו. לזוג לא היו ילדים.
בשנת 1948 השלים את עבודת הדוקטורט באוניברסיטה העברית בנושא: "תולדות תורת המשקלים העברים הספרדים מדונש עד ראב"ע". לימים פורסמה העבודה כספר.[1]
אלוני שימש מורה בבית המדרש העברי לגננות ע"ש יצחק אפשטיין בירושלים, ולימים מונה לסגן מנהל (כיום סמינר לגננות ע"ש אהרן זאב אשכולי).
לאחר לימודיו ובמשך שנתיים שימש אלוני מרצה לעברית בעיר לידס, אנגליה.[2]
אלוני היה אחד החוקרים המרכזיים לכתבי יד הכתובים באותיות עבריות, והכיר אלפי כתבי יד. רבים מפרסומיו מבוססים על כתבי יד שהוא גילה, חשף ופירש. עמיתיו למקצוע תיארוהו כאדם לבבי וידידותי, אך גם יעיל, זריז, קפדן ובעיקר נלהב מתחום עיסוקו ומחקריו.[3]
היכרותו של אלוני עם כתבי היד העבריים, וידיעותיו בספרות ימי הביניים ובביבליוגרפיה הפכו אותו למועמד מתאים למשימה שהגה דוד בן-גוריון – לרכז בירושלים את צילומי כתבי היד העבריים המצויים בספריות ברחבי העולם. אלוני מילא תפקיד זה במשך שלוש עשרה שנים (1950 – 1963). המכון לתצלומי כתבי-יד עבריים הוקם כחלק ממשרד החינוך והתרבות, ואלוני שימש כמנהלו עד העברתו לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ב-1963. במסגרת זו יצא למסעות לספריות באירופה, שנמשכו חודשים ארוכים, הוא איתר כתבי יד ושכנע את מנהלי הספריות והמוסדות להתיר לו לצלמם על מיקרופילם.[4] בנוסף, איתר שבעה כתבי יד במנזר סנטה קרוז בעיר ואיאדוליד בספרד, שמקורם בספריות יהודיות מלפני גירוש ספרד.[5] עד תום עבודתו במכון הועתקו כ-15,000 כתבי יד יהודיים.[6]
אלוני חיבר עשרות ספרים ומאות מאמרים במגוון נושאים המתפרשים על פני תחומים גאוגרפיים רחבים ובמגוון נושאים. עיקר מעייניו היה לחקר יהדות ספרד, גניזת קהיר ומצרים, טבריה ובבל – המרכזים היהודיים הבולטים של ימי הביניים. מבחינה כרונולוגית התמקד אלוני בימי הביניים. הוא עסק בספר העברי ובספריות היהודיות בתקופה זו. מחקריו עסקו בדקדוק, במילונאות, בשירת ימי הביניים ובמסורה. הוא היה הראשון שטבע את המונח 'הניקוד הארץ ישראלי-טברני'.[3]
עבודתו המחקרית של אלוני הצטיינה בפריסת ההיסטוריה הרחבה של התקופה, ובהארת הקשר בין המוקדים היהודיים השונים של ימי הביניים, וההשפעות שהיו על היהודים מן השקפות ותפיסות העולם המוסלמיות והנוצריות בנות הזמן בארצות הפזורה היהודית.
אלוני העשיר את הידע על הלשון, השירה והסופרים העבריים בימי הביניים. בין השאר באמצעות גילוי, ההדרה ומחקר של כתבי יד כדוגמת 'ספר הקולות' (כתאב אלמצותאת) שאלוני ייחס למשה בן אשר – מהקדומים שבחיבורים בתורת הלשון, שבו תפיסה חדשה לעניין מהות תפקידיהן של התנועות בעברית. מן החיבור שאלוני מכנה 'יסודות הלשון העברית לעלי בן-יהודה הנזיר' עולה תפקידה וחשיבותה של טבריה כמשמרת של מסורות המקרא והלשון העברית בימי הביניים.[7] או חיבורו על הבלשן והמשורר הנשכח, בן המאה ה-13, יצחק אבן אלעזר הבבלי וחיבוריו בלשון שהיו ייחודיים במשקל ובשפה.[8]
מילון עברי וספר דקדוק קדום נוסף שאותו שיחזר אלוני מתוך קטעי גניזה ומובאות מספרות ימי הביניים הוא ספר השלם (כתאב אל כאמל) של יעקב בן אלעזר.[7]
אלוני זכה בשנת 1970 בפרס ביאליק על המהדורה המדעית שהוציא לספר האגרון לר' סעדיה גאון, מן המילונים העבריים הראשונים, המהווה גם חיבור בתורת השירה העברית, אשר פתח פתח להשכלה ולמדע יהודי בימי הביניים. מן הספר שרדו רק שרידים בגניזה הקהירית ובתפוצות ישראל השונות. על הכנתו עמל אלוני עשרים וחמש שנים.[9]
כחוקר באוניברסיטה המשיך לעמוד בקשר עם חוקרי גניזה וחוקרי יהדות ימי הביניים בכל רחבי אירופה, ביקר בספריות והתארח במנזרים ואצל אספנים פרטיים. באופן זה יכול היה להמשיך לחקור ולפרסם רשימות ספרים וכתבי יד, שמקורם בכל רחבי העולם היהודי.[10]
בסוף ימיו עסק אלוני בהכנת קטלוג מקיף ומפורט של אלפי הספרים שנמצאו בספריות יהודיות בימי הביניים, בהסתמך על רשימות ספרים שנמצאו בגניזת קהיר ובמקורות אחרים. אך לא הספיק להוציאו לאור. הספר יצא בהוצאת יד יצחק בן-צבי בשנת 2006.[11]
לאחר מותו חיבר אברהם הטל מאמר ביבליוגרפי המסכם את פרסומיו של נחמיה אלוני ובו 328 פריטים, בעברית ובשפות אחרות, החל מתרפ"ז (1926) ועד שנת מותו של אלוני בתשמ"ג (1983).[12]
חלק מארכיון נחמיה אלוני ובו העתקי תצלומי כתבי יד וטיוטות של מחקרים הופקד בספריית יד יצחק בן-צבי. חלקו האחר של הארכיון הופקד לידי הספרייה הלאומית, על ידי אלמנתו של אלוני בשנת 1995.[13]
נחמיה אלוני (1906-1983), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
