מצודת ביריה
מצודה מימי המנדט, כיום כמוזיאון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצודת ביריה היא מצודה שנבנתה בשנות המנדט הבריטי בסמוך למקום בו מצוי בימינו היישוב ביריה, שהיה זירת האירוע המכונה "העלייה לביריה" בשנת 1946, ומשמשת בימינו כמוזיאון המוכר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ועל ידי תוכנית ציוני דרך[1].
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מוזיאון, מצודה  |
| מיקום |
ביריה |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1945 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1945 |
| אדריכל |
יעקב מטריקין |
| קואורדינטות | 32°59′25″N 35°30′28″E |
|
(למפת אצבע הגליל רגילה)   מצודת ביריה | |
  | |
כחלק מהמאבק נגד תקנות העברת קרקעות החל הפלמ"ח ביישוב נקודות בגליל, הן כנקודות התיישבות, והן על מנת לסייע בהגנת היישובים הסמוכים ובהבאת מעפילים. הנקודה הראשונה שהקימו אנשי הפלמ"ח במסגרת זו הייתה בית קשת, שיושבה באוגוסט 1944, ולאחריה באו עמיעד (אז - ג'יב יוסוף), ביריה, חוקוק, משגב עם, רמות נפתלי ועין זיתים, כולן נקודות מבודדות בגליל. בכל שנה עולים חניכי תנועת הנוער בני עקיבא אשר יסדה את ביריה. המסע נקרא מסע ביריה.
ערך מורחב – העלייה לביריה
ביריה א
את ביריה יישב ב-8 בינואר 1945 גרעין של המחלקה הדתית של הפלמ"ח. לא היה מדובר בגרעין הכשרה שראה את ייעודו בהתיישבות, כי אם במחלקת פלמ"ח שראתה ביישוב המקום מטרה צבאית. במקום הוקמה מצודה, במתכונת הדומה למצודות שהוקמו ברמות נפתלי וחוקוק, בתכנונו של האדריכל יעקב מטריקין, שכיהן כראש המחלקה הטכנית בסוכנות היהודית. את זמנם בילו תושבי היישוב באימונים, סיורים, ועבודות ייעור מטעם הקרן הקיימת לישראל. אנשי ביריה ראו את ייעודם בהגנה על יהודי צפת שהיוו מיעוט בעיר שרובה הייתה אז ערבית. כן היוותה ביריה נקודה בדרכם של המעפילים הבלתי חוקיים שהגיעו דרך סוריה, בשיירות שלוו על ידי אנשי הפלמ"ח.
ב-28 בפברואר 1946 נעצרו כל התושבים ביישוב ביריה, שכן לאחר שנחקר אירוע ירי על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען הובילו העקבות אל היישוב, ובמקום נמצאו שני סליקים שכללו כמות רבה של נשק ותחמושת וכן מסמכים שקשרו את היישוב אל ההגנה והפלמ"ח. על היישוב הופקדו מספר נוטרים שהחזיקו את הנקודה בעוד התושבים במעצר, אך ב-5 במרץ 1946 הודיע הצבא הבריטי כי הוא כובש את ביריה, גירש את הנוטרים, ואסר על המגורים במקום.
ביריה ב
ביום י"א באדר ב' ה'תש"ו, הוא 14 במרץ 1946, עלו אלפי בני נוער אל אזור ביריה והקימו נקודת יישוב חדשה בסמוך לביריה א'. אחרי כמה שעות חזרו רובם לבתיהם ולמחרת נשארו במקום כ-150 איש, רובם גדנ"עים, אותם פינו הבריטים בכוח.
ביריה ג
גויסו כמה מאות בני נוער שטרם הספיקו לחזור לבתיהם, הם טיפסו למקום בדרכים עוקפות בהרים ונשארו במקום עד פורים שחל ב-17 במרץ. אחרי משא ומתן הסכימו הבריטים לאפשר מגורי 20 אנשים במקום. האירוע נתפס כניצחון גדול של היישוב בארץ, וההר שעליו הוקמה המצודה כונה מאז "הר הנועזים". הקבוצה שיישבה את ביריה השתייכה לגרעין ה' של בני עקיבא, הם נשארו במקום עד שעברו לעין צורים בפברואר 1947. החליפה אותם קבוצה מגרעין ו' שהיו בשדה אליהו, קבוצה זו נשארה בביריה עד שלהי שנת 1950.
המצודה הוחזקה בידי גרעין ו' עד למלחמת העצמאות. הגרעין החזיק את המשק והמשיך בהכשרת הקרקע, 22 חברי הגרעין, שש בחורות ו-16 בחורים עסקו בביצור ביריה ובהגנה עליה, בשמירה ובסיורים בדרכים המקשרות בין יישובי האזור, בליווי שיירות והעברת אספקה.
כיתת הפלמ"ח של גרעין ו', שהייתה מסופחת לפלוגת הפלמ"ח בהר כנען, השתתפה בכיבוש המשלט החולש על הדרך בין ביריה לבין עין זיתים.
לפי הידוע ביריה הייתה המקום היחידי בארץ שהיו בו יותר כלי נשק מאשר לוחמים. בסליקים היו 50 כלי נשק ועוד 17 רובים שהבריטים השאירו בתחנת הנוטרים שבמקום. מפקדת ההגנה השאירה את הנשק כדי לצייד תגבורת שאמורה הייתה להגיע בכל יום. בחודש פברואר 1948, הגיעה תגבורת של עשרה חברים שהיו בישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה.
המצודה לא הותקפה ישירות, ככל הנראה בשל שמועות שביריה מוגנת היטב, משום שמצויים בה בית חרושת ומחסני נשק תת-קרקעיים. מסופר כי קאוקאג'י השקיף מג'יש (גוש חלב) ואמר לקציניו, לא נסתכן בכיבוש ביריה, לאחר שנכבוש את צפת, עין זיתים והר כנען, נצור על ביריה עד שתפול לידינו כפרי בשל. ליד הגדר החיצונית של ביריה היו בלילות סיורים רבים של חיילי האויב. הטקטיקה הייתה לא לירות לעברם כדי לא לגלות את "עוצמת האש" של המגינים. במקום היו שבע עמדות שבכל אחת מהן היה שומר אחד שהתחלף פעמיים באותו לילה. באותם לילות חורף גליליים השמירה בעמדות שלא היו מוגנות מגשם ורוחות הייתה קשה מאוד. שיפור רב חל במצב העמדות כשהתקבל קומפרסור, שבאמצעותו נחצבו בסלע ההררי תעלות קשר ועמדות.
מחוץ למבצר הלוחמים הותקפו, בתחילה בעבודה בשדה ואחר כך בסיורים, בזמן העברת אספקה ובשעת ליווי שיירות. בהתקפה על הטנדר שהביא אספקה וציוד לביריה הצליחו הערבים לפגוע בשניים מהלוחמים. כאשר התחזק המצור התקבלה אספקה חיונית ממטוסי "פייפר". במקביל, לוחמים מהר כנען ומביריה הביאו מראש פינה להר כנען ומשם לביריה את הדוידקה והפגזים על גב חמור באחת משיירות האספקה הרגליות. הדוידקה, הנשק הסודי והכבד של ההגנה באותם ימים, השתתפה בקרב לכיבוש עין זיתים בשביעי של פסח, וע"י כך נפתח הפרוזדור לצפת. אותה דוידקה השתתפה כעבור ימים ספורים בקרבות לשחרור צפת.
ב-1 במאי 1948 במסגרת מבצע יפתח שוחרר המקום. בשל עמידתה במלחמה העניק משרד הביטחון את נס הקוממיות לנציגי היישוב.
אחרי המצור הצטרפו עוד חברים של גרעין ו' מסניפי בני עקיבא בארץ, ומספר המתיישבים הגיע ל-55. במקביל לבואם הסתיימה נטיעת היער שנקרא על שם היישוב ביריה. נמשכה הכשרת הקרקע שהייתה ברשות היישוב והוגברה הפעילות המשקית. לאחר שחרור הגליל העליון קיוו אנשי ביריה לקבל שטחים חקלאיים שהיו בסביבה. אולם המוסדות המיישבים – המחלקה להתיישבות של הסוכנות, המרכז החקלאי ומזכירות הקיבוץ הדתי – הצהירו שביריה אינה מתאימה להתיישבות חקלאית, כמו כן לא הייתה לה עוד משמעות מדינית-ביטחונית.
כפיצוי אפשרו לחברי ביריה לבחור כל מקום בגליל שיחפצו בו. הצעת החברים להרחיב ביריה, במקום להעבירם למקום אחר בגליל לא התקבלה, על אף שהיו קשורים מאוד למקום. אז הועלתה הצעה לאיחוד עם עין צורים, החברים העדיפו את הצעת האיחוד על שאר ההצעות וכך, בשלהי שנת 1950, בוצע האיחוד עם קבוצת עין צורים.
לאחר עזיבת אנשי בני עקיבא פעל במקום לתקופת מה מחנה עולים ואחר כך ננטש היישוב. מושב ביריה שהוקם בשנת 1971 הוקם במרחק של מספר קילומטרים מהמצודה.
אזור יער ביריה, שבו מצויה המצודה, ניזוק קשות מקטיושות במהלך מלחמת לבנון השנייה. ההרס והשריפה הגיעו עד סמוך למצודה, אך היא עצמה לא ניזוקה. בסמוך למצודה מצפור ממנו ניתן לצפות בנוף היער ובהתקדמות עבודות השיקום, ובו מצוינים שמות התורמים לשיקום היער.
ספינת המעפילים Akbel II, שהגיעה לנמל חיפה ב-1 ביולי 1946 נקראה בשם ביריה.
המצודה נחרבה. סייעו לזה הגשמים והרוחות, עקירת הדלתות והחלונות על ידי אנשי הסביבה ואחר כך אימוני צה"ל שהגיעו לשיאם באימוני חבלה. המגדל הופל, החומות נפרצו, גגות נפלו, בחדרים צמחה עשבייה וחיות בר שוטטו שם. לחברים היה קשה לראות את ביריה בעיזבונה.
יוסף פרדס, לוחם בעליה ג' לביריה ומנהלה הכללי של המצודה לשעבר, ביקר בביריה לעיתים מזומנות. לאחר שראה את תהליך החרבת המבצר הוא קיים שיחות עם חברים מביריה, כדי לעצור את התהליך ולטפל בשיקומו. לבסוף החברים הגיעו למסקנה כי רק גורם ממלכתי יוכל לבצע תוכנית זו. לכן יוסף פרדס פנה יחד עם דוד זאבי, חבר קרוב אשר ניהל יחד איתו את המצודה בתור המזכיר הכללי, אל שר הסעד מיכאל חזני (שבזמנו היה יושב ראש המרכז החקלאי של הפועל המזרחי). בסיועו, בשנת 1971 שוחזר המקום, והפך למוזיאון בו מוצגת ההיסטוריה של המקום. בחצר המוזיאון מוצגת מרגמת הדוידקה ששימשה בעת שחרור צפת. כן מוצגים אירועים הקשורים בעלייה לביריה ובהיסטוריה של ביריה, שהיא יישוב יהודי עתיק המוזכר במשנה ובתלמוד.
מהמצודה יוצא שביל הקרוי "בעקבות לוחמים", המוביל במסלול של שבעה קילומטרים דרך עין זיתים אל מצודת צפת, ובו מספר נקודות ציון בהן ניתן לחוות וללמוד את אירועי העלייה לביריה ואירועי מלחמת העצמאות באזור.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל אתרי מורשת בישראל | ||
- דוד זאבי (פרקש), יומן ביריה, (1947-1948) כתב-יד שעותקים ממנו נמצאים בארכיון מצודת ביריה ובארכיון עין צורים
- בני מוריס, תולדות המלחמה הערבית הישראלית הראשונה, עם עובד, תל אביב, 2010,(פרק 4)
- יוסף פרדס, אתר סיפור ושיר במצודת ביריה, "חדשות במגל " ביטאון מועצה אזורית מרום הגליל, תשנ"ב
- אלעד פלד, צפת בתש"ח, יומן המערכה, אריאל, ירושלים, 2010
- יוסף פרדס, פלמ"ח, לוחמים חברים
- פרשיות עלומות - קיבוץ ביריה
- יוסך עבו-עברון, ביריה בידנו
- ישראל בן אליהו סטנוגרמיה מפרשת ביריה
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
