מצהף קדוס
כינוי לאוסף כתבי הקודש של קהילת ביתא ישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מצהף קדוס (בכתב געז: መጽሐፍ ቅዱስ (תעתיק מדויק: מֵצְחֵף קָדוּס), עברית: "ספרי הקודש") הוא הכינוי שניתן בקהילת ביתא ישראל לאוסף כתבי הקודש של הקהילה. פרט לתנ"ך נכללים במצהף קדוס חלק מהספרים החיצוניים, ספרי מוסר וספרים שנכתבו על ידי המנהיגים הרוחניים של העדה ומצויים רק בקהילה זו. מצהף קדוס כתובים בגעז (אתיופית עתיקה), ששימשה לשון קודש הן עבור ביתא ישראל והן עבור הכנסייה האתיופית האורתודוקסית אף בתקופות מאוחרות שדיברו באמהרית.
ככלל רוב כתבי הקודש של יהודי אתיופיה, הועתקו או נרכשו מכתבי הכנסייה האתיופית, אך חכמי הקהילה נהגו להתאימם לרוח היהדות כך שטשטשו סימני צלב, ושינו טקסטים שאינם מתאימים[1].
מצהף קדוס שונה במבנהו מהמקובל בשאר הקהילות היהודיות, והוא מסודר על פי סדר כרונולוגי. כתבי מצהף קדוס, לצד מסורות שבעל פה שהועברו מדור לדור, היוו מקור לפסיקת ההלכה בעדה. זאת לעומת שאר קהילות ישראל, שבהן המשנה, הגמרא ושאר ספרות חז"ל יצרו את ההלכה. חלק מהציוויים הקיימים בספרות זו, כגון הקרבת הקורבנות, המשיכו להתקיים בקהילת ביתא ישראל כפי שהדבר מופיע בתנ"ך, בניגוד למקובל בשאר עם ישראל.