העלייה הראשונה
גל עלייה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
העלייה הראשונה היא גל עלייה המוני של יהודים לארץ ישראל העות'מאנית משנת תרמ"ב עד שנת תרס"ד (1882–1903).[1]
גל העלייה הגיע בעיקר ממזרח אירופה, עיראק ותימן, וההערכה היא ש־25,000–35,000 יהודים עלו לארץ ישראל העות'מאנית במהלך העלייה הראשונה. במסגרת עלייה זו הוקמו הישוביים החקלאיים הראשונים בעידן המודרני. יישובים אלו נקראו מושבות. אנשי עלייה אלו עסקו במקצועות חופשיים, מסחר וחקלאות.
בראשית התקופה, ביישוב הישן, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-26,000 נפש. במשך התקופה באו אליה עולים רבים ממגוון מדינות ביבשות אירופה, אפריקה ואסיה. בסיומה, נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-55,000 נפש.
תקופת העלייה הראשונה נקראה כך בשל ממדיה הגדולים, ובזכות הצלחתם של העולים לממש לראשונה התיישבות עצמאית עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל.
לאחר הצהרת בלפור בשלהי מלחמת העולם הראשונה החלו פובליציסטים בארץ ישראל לכנות את העלייה הגדולה שצפו שעומדת להגיע בשם העלייה השלישית. בכך הם כיוונו לעליית ששבצר ו-או זרובבל בתור העלייה הראשונה הגדולה, ועליית עזרא כמה עשרות שנים אחר כך בתור העלייה השנייה. לימים, משלא הגיעה העלייה הגדולה המתוכננת, נשתרש השם העלייה השלישית עבור העלייה שאחר המלחמה ואילו לשני הגלים הגדולים שקדמו לה ניתן השם עלייה ראשונה ושנייה. מכיוון שהייתה עלייה לארץ ישראל גם בשנים קודמות, המונח "עלייה ראשונה" זוכה לביקורת רבה מצד כמה חוקרים. [2]