מושבות החסד
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מושבות החסד (הולנדית Koloniën van Weldadigheid) היו מושבות חקלאיות באזורי ספר שהוקמו בממלכה המאוחדת של ארצות השפלה במאה ה-19, כחלק מניסיון לעריכת רפורמה חברתית שמטרתה לטפל בעוני.
 | |||||||
| מראה בוויינהאוזן | |||||||
| מדינה / טריטוריה |
 בלגיה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קואורדינטות | 53°02′32″N 6°23′30″E | ||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
| |||||||
המושבה הראשונה הייתה פרדריקסאורד (Frederiksoord) בהולנד, ולאחריה באו וילהלמינאורד (Wilhelminaoord) וויינהואזן (Veenhuizen) הסמוכות זו לזו, וכן וורטל (Wortel) בבלגיה. אולם התוצרת של המושבות הייתה מועטה ובעצה אחת עם המדינה החלו מיישבים במושבות יתומים, ולאחר מכן גם קבצנים וחסרי בית. כך נוצרה שיטת התיישבות "לא חופשית", שהתאפיינה בחדרי שינה ענקיים ומושבות גדולות ריכוזיות שבה העבודה התבצעה תחת השגחת שומרים. בשיאה, באמצע המאה ה-19, חיו יותר מ-11,000 בני אדם במושבות אלה בהולנד, ובבלגיה עמד נתון זה על 6,000 בשנת 1910. סך הכל נוסדו שבע מושבות, וארבע מהן הוכרזו כאתר מורשת עולמית ב-2021.
הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה סיימה את המלחמות הנפוליאוניות עם כלכלה מוחלשת ועם בעיה חמורה של עוני. "חברת החסד" (Maatschappij van Weldadigheid) שנוסדה באותה ב-1818 על ידי יוהנס ון דה בוש[1] כארגון מתנדבים פרטי, שמה לה למטרה להילחם בעוני ברמה הלאומית. לשם כך יזמה החברה הקמת מושבות נסיוניות שבהן תעבוד אוכלוסייה מעוטת יכולת תמורת שכר. בשורש הגישה עמדו שתי הנחות מקובלות בארצות השפלה - הראשונה היא שגורלם של בני אדם אינו תלוי בהשגחה עליונה, ורק אימון והדרכה יכולים לשפר את מצבם; והשנייה שההולנדים היו רגילים בעבודה קשה ובגאולת האדמה מהים.
המושבה הראשונה פרדריקסאורד קמה ב-1818 על קרקע שנרכשה בקצה הפרובינציה דרנתה. היישוב כלל 53 בתים בתוכנית מלבנית, לצד מבנים קהילתיים. המשפחות זכו להדרכה חקלאית ובסופו של דבר היו יכולות לעבד את הקרקע בכוחות עצמן. קרקעות נוספות נרכשו והוקמו מושבות חדשות דוגמת וילהלמינאורד, אולם עד מהרה התגלו בעיות - חלקות הבתים היו קטנות מידי מכדי לספק את צורכי המשפחות, והיה צורך לייבא זבל. גם חלקות גדולות יותר שתוחמו בהמשך לא ענו על צורכי המשפחות, והן נאלצו להסתמך על עזרה מהמדינה. חברת החסד חיפשה אחר מקורות הכנסה נוספים, והיא התקשרה עם המדינה בהסכם, לפיו ייושבו יתומים במושבותיה. מיד לאחר מכן הובאו למושבות גם קבצנים ונוודים. כך נוצרו מושבות "לא חופשיות", ואל שתי הקיימות (פרדריקסאורד ווילהלמינאורד) נוספה מושבה שלישית - ויינהואזן. המושבות התאפיינו בחדרי שינה ענקיים בדומה לאלה הקיימים בבתי מאסר, והעבודה בהן הייתה ריכוזית ונעשתה תחת השגחת שומרים.
ב-1821 הקימה החברה ענף חדש בדרומה של הממלכה, ושנה לאחר מכן החלה העבודה במושבה וורטל, השוכנת כיום בבלגיה סמוך לגבולה עם הולנד. המושבה נבנתה בשיטה דומה למושבות הקיימות - בתי מגורים עם חלקות קטנות, ערוכים סביב אזור מרכזי שבו כנסייה, מחסן ובית המנהל. ב-1827 היו ברשות חברת החסד שטח של 7,000 הקטאר, כשליש מהם מעובד, ובכל המושבות יחדיו התגוררו 6,744 איש ב-500 מבנים. עם זאת, מספר בעיות התגלו במהרה: רבים מהמתיישבים לא היו כשירים פיזית לעבודה שנדרשה מהם, הייבול היה עלוב לעיתים קרובות והיה מחסור בזבל מקומי כך שהיה צורך לייבאו.
בלגיה והולנד נפרדו ב-1830 והסניף הדרומי נקלע לקשיים כלכליים. הוא פשט רגל ב-1842 והמושבה וורטל ננטשה עד 1870, עת המדינה השתלטה עליה והפכה אותה למושבת עבודה עבור קבצנים וחסרי בית. וורטל התפתחה ובמאה ה-20 וחלק ממנה היה למושבת עבודה עבור חולי אפילפסיה ושחפת. בעיות דומות התגלו גם במושבות ההולנדיות: וב-1859 השתלטה המדינה על ויינהואזן, והותירה לחברת החסד לנהל את יתר המושבות.
קבלת יתומים לוויינהאוזן פסקה והמדינה החלה בתהליך של ארגון ובנייה מחדש. בין היתר הוקמו בית מטבחיים ומטחנת גרעינים - ולעיסוק בחקלאות נוסף עיסוק בתעשייה. החל ב-1918 שוכנו אסירים בוויינהאוזן, וכלא פעיל במקום עד היום. גם המושבות הנותרות בהולנד עברו ארגון מחדש, ותוחמו מושבות גדולות יותר לעיבוד קולקטיבי ולא משפחתי. אדמת בור ושדות פתוחים הומרו לחורשות, ובוויינהאוזן קמו בתי ספר לגננות וליערנות. עם זאת אוכלוסיית המושבות נמצאה בירידה, כמו גם משאביה של חברה החסד. לאחר מלחמת העולם השנייה הובאה למושבות אוכלוסייה עבריינית שזכתה בטיפול ובהשמה בעבודה חקלאית. במקביל, חלקים מהמושבות נמכרו. חקלאות נהגה במושבות הולנד עד 1953 ובבלגיה עד 1993.
כיום חברת החסד עדיין פעילה בהולנד וברשותה שטח של 1,300 הקטאר של אדמה ו-65 מבנים. החברה מעריכה כי במושבותיה התגוררו בסך הכל 80,000[1] איש. החברה עדיין מקיימת פעילות חברתית מוגבלת, אך עיקר מאמציה הם בשימוש המורשת של מושבותיה החופשיות פרדריקסאורד ווילהלמינאורד. בוויינהאוזן ובוורטל עדיין פעילות מושבות לא חופשיות ובתי כלא.
ארבע המושבות ממוקמות באזורים חקלאיים מרוחקים בהולנד ובבלגיה. מלכתחילה נקבע אם המושבה תהיה חופשית או לא חופשית, וזאת בהתאם לאופי תושביה. במושבה חופשית בולטים בתי רכבת וחוות קטנות, בעוד שמושבות לא חופשיות מתאפיינות בבתים גדולים יותר שסיפקו את צורכי המושבה ואת מגורי התושבים והסגל. החוות במושבות אלה היו גדולות יותר. שתי מושבות היו ונותרו חופשיות - וילהלמינאורד ופרדריקסאורד, מושבה שלישית הייתה לא חופשית - ויינהואזן, ואילו וורטל שבבלגיה החלה כמושבה חופשית והפכה ללא חופשית.
- פרדריקסאורד מהווה יחידה אחת יחד עם וילהלמינאורד (52°51′26″N 6°10′02″E הכנסייה), והן משתרעות על פני שטח של 555 הקטאר. הנהלת חברת החסד שכנה במושבה זו, כמו גם בית המייסד יוהנס ון דה בוש. חלק מבתי המתיישבים נותרו על תילם כמו גם בתי סגל. מבני החווה הם מאמצע המאה ה-19, כמו גם תוכנית היישוב.
- בוילהלמינאורד נותרו חלק מבתי המתיישבים כמו גם כנסייה ובתים משותפים נוספים מאמצע המאה ה-19.
- וורטל בבלגיה (51°24′10″N 4°49′28″E צומת דרכים) שהחלה כמושבה חופשית ושנתה את מעמדה ב-1870 משתרעת על פני 550 הקטאר. תוואי הרחובות והחלקות מקורי ונוצר עם ייסודה של המושבה. במקום נותרו מבנים של אחת החוות, בתי סגל ומבנה גדול המשמש כבית מאסר פעיל. בלב המושבה משתרעים שדות ובקצותיה יערות. חלק מהמושבה הוכרז כשמורת טבע.
- ויינהאוזן (53°02′32″N 6°23′30″E המוסד השני (כיום מוזיאון הכלא הלאומי)) הייתה המושבה הגדולה ביותר והיא משתרעת על פני שטח של 907 הקטאר. המושבה השתמרה היטב וחלק מהמבנים מתקופת הייסוד כמו גם מבנים רבים מהמאה ה-19 - מוסדיים ובתי מגורים - עומדים על תילם. כפר מודרני מכסה את השטח הדרום מרכזי של המושבה, ובית מאסר פעיל שוכן במקום כמו גם מוזיאון הצמוד לו.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
