Loading AI tools
תופעה של אנשים שמרגישים כי הזהות המגדרית שלהם לא נמצאת בהלימה עם מינם הפיזיולוגי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טרנסקסואליות (באנגלית: Transsexualism) היא תופעה של אנשים שמרגישים כי הזהות המגדרית שלהם לא נמצאת בהלימה עם מינם הפיזיולוגי והם מעוניינים לשנות את גופם באופן תמידי לכזה שיתאים למגדר עימו הם מזדהים, לרוב בסיוע פעילות רפואית (כולל נטילת הורמונים או ניתוח) - שינוי זה נעשה במסגרת של תהליך להתאמה מגדרית.[1]
 ערך זה הוא חלק מסדרת ערכים בנושא זהות מגדרית | |||
| |||
| פורטל להט"ב | |||
נון קונפורמיות מגדרית או טרנסג'נדריות הם הרקע הזהותי והנפשי לרצון בביצוע החלפת מגדר פיזית. חלק מבין הטרנסג'נדרים חווים דיספוריה מגדרית, הרגשה עקבית של מצוקה או דיכאון מתמשך של אדם כתוצאה מחוסר הלימה בין הזהות המגדרית שלו לבין המין הפיזיולוגי, או כתוצאה מתגובות החברה לחוסר הלימה זה. רבים מהטרנסקסואלים הנמצאים בתחילתו או באמצע תהליך שינוי הגוף ואורח חייהם חווים מצוקה באופן תדיר, אשר נובעת בעיקר מהדיכוי החברתי ותפיסת הטרנסקסואל כבן המגדר הלא-נכון. כתוצאה מכך רבים שואפים לשנות את מינם כדי להתאים לתפקיד המגדרי התואם את זהותם. להלן, גבר טרנסקסואל הוא אדם שנולד במין נקבה ומזדהה כזכר, ואישה טרנסקסואלית היא אדם שנולד במין זכר ומזדהה כנקבה.
על פי עבודות מחקר רבות, הסימנים לכך שאדם יהיה טרנסקסואל או לפחות יפגין סוג של נון קונפורמיות מגדרית בבגרותו, עשויים להתחיל בגיל צעיר מאוד - לפעמים בגיל שנתיים או ארבע. דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהילד או הילדה מתנגדים באופן עקבי לתכתיבים המגדריים אשר לכאורה תואמים את הייעוד המגדרי שלהם. עבור חלק מהילדים הצעירים, רצון להיות משויך למגדר אחר יכולה להיות דבר זמני, עבור חלקם אין זה כך. אין דרך לחזות כיצד הילד יתפתח בהמשך חייו, ואי וודאות זו היא דבר קשה עבור הורים רבים. רוב הפסיכולוגים והרופאים טוענים כי חשוב שהורים יצרו סביבה משפחתית תומכת, שבה הילד מרגיש אהוב וכי בחירותיו מקובלות, ללא תנאים מוקדמים.[2] בקרב גורמי מקצוע בנושא הייתה מקובלת בעבר הגישה שהזדהות מגדרית שאינה תואמת את המין הביולוגי היא שגויה וניתנת לריפוי, אבל בעקבות מחקרים מדעיים מהעשורים האחרונים, ביניהם גם ממצאים ביולוגיים,[3] הגישה השתנתה ומקובל כי זהות מגדרית אינה נובעת מחינוך או מטראומה ואינה ניתנת לשינוי.[2]
בעקבות המחקר המדעי והניסיון הקליני, ההמלצה של רוב אנשי המקצוע היא לקבל זהות מגדרית שונה מהמין הביולוגי, במיוחד כאשר זהות זו מובאת בצורה עקבית ולאורך זמן, ובמיוחד בקרב בני נוער או אנשים מבוגרים יותר.[2] מלבד התמיכה של הסביבה הקרובה בבחירות האדם (לדוגמה שינוי המראה החיצוני באמצעות תסרוקת, בגדים או החלפת שם פרטי), ניתן לספק טיפולים רפואיים כמו טיפול הורמונלי או ניתוחים. לפי הניסיון המחקרי, אוסף הפתרונות האלה מפחיתים סיכונים בריאותיים ונפשיים, ומגדילים סיכוי לשילוב טוב יותר בחברה, ושמחת חיים רבה יותר.
נכון לשנת 2018 קיימים קבוצות שמרניות ומיעוט מקרב אנשי המקצוע שטוענים כי זהות מגדרית שונה היא סוג של בלבול פסיכולוגי, ומתנגדים לביצוע טיפולים מסוכנים בטרנסג'נדרים בשביל למנוע את התפתחותם המינית או בשביל להידמות לבני המגדר עמו הם מזדהים.[4][5] עם זאת, מחקרים עדכניים מבחינים בין זהות מגדרית טרנסג'נדרית עקבית, לבין התנהגויות שאינן מסווגות ככאלה, ולא מצאו תועלת בניסיון להתאים זהות טרנסג'נדרית יציבה לזוויג הביולוגי.[6]
חלק ממאבקם של הטרנסקסואלים הוא קבלה חברתית של המגדר בו הם מזדהים, במקום שידוכאו על פי גופם. קבלת הפרט על פי זהות מגדרית אישית, כלומר כזו שבה הפרט מזדהה, כוללת, בין היתר, התייחסות בשפה התואמת את מגדרו, הימנעות מאזכור חוויות מרות שעבר בעקבות התהליך, או מעיסוק פולשני לגבי איברו המוצנע. זאת מתוך ההבנה שהאיבר היחיד בו 'שוכנת' זהות המגדר (או לפחות, המידע הנוירונאלי בהקשרה), הוא המוח.
על מנת להתאים את הזהות הנפשית לזו הגופנית, טרנסקסואלים רבים מבצעים שינוי בהופעתם הפנוטיפית באופרציות רפואיות שונות (אנטומיות ופיזיולוגיות כאחד), המשמשות לשינוי מבנה ותפקוד הגוף כגון בצורה של טיפול הורמונאלי, ניתוח שינוי פנים וחלקם אף עוברים ניתוח לשינוי איבר המין (ראו וגינופלסטיקה ופאלופלסטיקה), וטיפולים קוסמטיים והיירולוגיים (כלומר הקשורים בהסרה\השתלה של שיער) בהתאם לזהות המגדר של הפרט.
לפי מחקר שנערך בארצות הברית על כ-6400 טרנסג'נדרים שרובם טרנסקסואלים ופורסם ב-2014, כ-42% מהטרנסקסואלים שנולדו כגברים וכ-46% מהטרנסקסואלים שנולדו כנשים, דיווחו שניסו להתאבד במהלך חייהם, לעומת 4.6% באוכלוסיית ארצות הברית הכללית.[7]
המונח הוא הלחם של שתי המילים; "טרנס" = "מעֵבר", ו"סקס" = זוויג. מכאן, שהמונח "טראנסקסואל" = "מחליף זוויג" (כאשר במילה "זוויג" הכוונה היא להגדרת המין המוּלדת).
בסלנג הישראלי, וגם בתעשיית המין, מכונות לעיתים נשים טרנסקסואליות בשם הפוגעני "קוקסינל" או "קוקסינלית". זאת, על-פי השם "קוקסינל", אשר היווה את שם הבמה של אמנית צרפתיה שעברה ניתוח להתאמה מגדרית במרוקו בשנת 1958. כינוי זה אינו נחשב כיום כתקין פוליטית. כינוי זה דומה למדי למקבילה האנגלית שלו: Shemale (מיזוג של "היא" ו"זכר").
בסביבות גיל שנתיים ילדים מתחילים להיות מודעים להבדלים הפיזיים בין בנים לבנות. לפני גיל שלוש רוב הילדים יכולים לתייג את עצמם כבנים או בנות. עד גיל ארבע רוב הילדים הם בעלי תחושה יציבה של הזהות המגדרית שלהם. בתקופה זה ילדים לומדים על התנהגות מונחית מגדר כלומר מהם דברים ש"בנים עושים" ומה דברים ש"בנות עושות". הדעה המקובלת כיום בקרב אנשי מקצוע היא שהתנהגות ספציפית שמתאימה למגדר יכולה להיות מושפעת מהזדהות עם גברים ונשים בחייהם, אבל התחושה של זהות מגדרית אינה דבר שניתן לשינוי.[8]
טרנסקסואלים רבים מציינים שלמעשה הם תמיד חשו כבני המגדר ההפכי למגדרם הפיזיולוגי, וחלקם שואפים לשנות את גופם על מנת להתאימו לזהותם המגדרית. חוקרים מסוימים כגון ריי בלנשרד הציעו שקיים מיעוט של טרנסקסואלים (בפרט נשים טראנסקסואליות) שמגלים את זהותם המגדרית בגיל ההתבגרות או בבגרות המאוחרת, בשל שילוב של יכולת נוירופסיכולוגית עם חוויות חיים כגון טרנסווסטופיליה.
הטיפול הרפואי בטרנסקסואלים מבוסס על כללי הטיפול שמפרסמת ה – Harry Benjamin International Gender Dysphoria Association (HBIGDA), אגודה בינלאומית שמקום מושבה בארצות הברית, אשר חברים בה מאות פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, רופאים כלליים ומנתחים מכל העולם. ה-HBIGDA מרכזת את המחקר בכל היבטי הטרנסקסואליות, וקובעת כללים לטיפול בהם.
כבר משנות השישים השתרשה ההבנה כי זהות מגדר אינה ניתנת לשינוי. לכן, הדרך היחידה לאפשר לטרנסקסואל לחיות חיים שלמים במגדר האמיתי אליו הוא משתייך, היא על ידי שינויים פיזיולוגיים.
כיוון שאין אפשרות להתאים את נפשו של הטרנסקסואל לגופו, הדבר היחיד שניתן לעשות במטרה לאפשר לו לחיות את חייו בצורה ההולמת את רגשותיו, זה לשנות את גופו כדי שיתאים לנפשו. בנוסף לכך, עוברים גברים ונשים טרנסקסואלים חיברות מגדרית מחדש, בהתאם למגדרם.
במקרה של אישה טרנסקסואלית, מדובר במתן הורמונים נשיים כדי לגרום לצמיחת שדיים, לריכוך העור ולהרחבת הירכיים. טיפולים נוספים כוללים הרחקת שיער מהפנים ומאזורים אחרים בגוף. לפעמים ייכללו גם טיפול ותרגול לשינוי הקול.
במקרה של גבר טרנסקסואל, נטילת הורמונים יוצרת את כל סימני המין המשניים הזכריים. בנוסף, רבים עוברים ניתוח להשטחת החזה ובניית חזה גברי, וחלק בוחרים לעבור גם ניתוח לשינוי איבר המין.
עם סיום התהליך לשינוי המגדר יש טרנסקסואלים הנטמעים בחברה הסיסג'נדרית (שאינה טרנסג'נדרית) כגברים או נשים לכל דבר ועניין. לעומת זאת, יש טרנסקסואלים הרואים בטרנסקסואליות שלהם זהות, ופעילים בקהילה הטרנסג'נדרית המתגבשת בשנים האחרונות בארץ ובעולם.
הניתוח הוא רק חלק אופציונלי בתהליך השינוי שהאדם הטרנסקסואל עובר. הוא איננו מטרה בפני עצמה, ואף איננו החלק החשוב ביותר בכל התהליך, בניגוד לסטריאוטיפים הקיימים. למעשה, רובם של הטרנסקסואלים אינם עוברים את הניתוח. עם זאת, אלו המגיעים לניתוח, עושים זאת מתוך רצון עז למצוא סיפוק מלא לשאיפותיהם ולראות התאמה מלאה בין צורת גופם לבין תחושת זהותם הפנימית.
מחקר אחד ציין כי יש טרנסקסואליות ובמידה פחותה טרנסקסואלים אשר לאחר תקופת מה של טיפול חלופה הורמונלית דיווחו על שינוי בנטייתם המינית.[9]
ערך מורחב – חרטה על הליך התאמה מגדריתעד 8% מהאנשים שעברו וגינופלסטי ושינויים כירורגיים נוספים כחלק מהליך שינוי מגדרי מתחרטים על כך. הליך החזרה למגדר הקודם נקרא באופן נפוץ "ביטול שינוי" (Detransition), הליך שבאמצעותו הם חוזרים למגדר בו הוכרו קודם לשינוי.[10][11]
אין נתונים סטטיסטיים מובהקים ומוסכמים בנוגע לשכיחות של טרנסקסואליות בקרב האוכלוסייה, וגם מחקרים העוקבים אחר מספר הטרנסקסואלים אינם כוללים בהם את אלו שאינם פונים לגופים ורשויות שונות.
ספר האבחנות הפסיכיאטרי DSM IV (1994) מציין הערכה גסה של אחד מתוך 30,000 גברים ואחת מתוך 100,000 נשים המבקשים לעבור ניתוח להתאמה מגדרית בארצות הברית.[12] הערכת שכיחות אחרת היא זו של "המרכז הרפואי לדיספוריה מגדרית באמסטרדם" (Amsterdam Gender Dysphoria Clinic), הפועלת מזה ארבעה עשורים במהלכם היא מטפלת בטרנסקסואלים בהולנד, לפיה אחד מתוך 10,000 גברים ואחת מתוך 30,000 נשים יבקשו לעבור את התהליך.
שכיחות גבוהה יותר הוצגה במאמר שבחן את הנושא ופורסם במגזין "International Journal of Transgenderism" [13] בשנת 2007. הנתונים, שהוצגו בכנס של ההתאחדות המקצועית העולמית לבריאות טרנסג'נדרית (WPATH) והתבססו על מחקר עצמאי, הראו גבול מינימלי של טרנסקסואל אחד לכל 4,500 גברים, ואחת לכל 8,000 נשים בבחינה של כמה מדינות שונות. החוקרים מציינים כי מידע זה נכון עוד מתקופת שנות ה-80.[13]
עוד מציינים החוקרים כי מספיק לבחון את כמות האנשים שעברו ניתוח להתאמה מגדרית אצל שלושת המנתחים המובילים בתחום בארצות הברית על מנת לבסס שכיחות של אוכלוסיית הטרנסקסואלים העומדת על יחס של 1:10,000. יחס זה, שאינו כולל ניתוחים שאינם נעשים במרפאות המובילות או נעשים בארצות אחרות כמו קנדה ותאילנד. לכן היחס הוודאי, לפי החוקרים, של 1:10,000 הוא נמוך מהנתון האמיתי.[13]
בחברות מערביות רבות, הטרנסקסואלים מורשים לשנות את שמם ואת מינם בתעודת הזהות. במדינות אלה ניתן לראות לגיטימציה כלפי טיפולים להתאמה מגדרית ואלה נפוצים. לעומת זאת במדינות שאינן מערביות, ניתן לראות חוסר לגיטימציה מצד הממשלה לגבי שינויי המין והטרנסקסואליות. ברבות ממדינות אלה קיימת מגמה של שינוי ותחילתן של פעולת לפתיחות לנושא וקבלתו על ידי החברה.
רבים מחברי הקהילה הטרנסקסואלית בעולם ובישראל לוקחים חלק בסגנון חיים פעיל הכולל מסיבות, הופעות דראג, פורומים וצ'אטים באינטרנט וכן קבוצות תמיכה. בנוסף קבעו לעצמם דגל השונה מדגל הגאווה ומיוחד לקהילה הטרנסקסואלית.
מצבם החוקי של הטרנסקסואלים בארץ שפיר ביחס למדינות אחרות, ומדינת ישראל אף מסייעת לטרנסקסואלים בתהליך שינוי המין שלהם, סיוע המתבטא במימון חלקי של הניתוח להתאמה מגדרית ושל טיפולים אחרים על ידי קופות החולים. מבחינת חקיקה, החוק נגד הסתה אוסר אמנם על כזו הנעשית על רקע נטייה מינית, אך אינו אוסר על אפליה על רקע זהות מגדרית.[14] כמו כן ישראל חתומה על הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית.
נוהל התאמה מגדרית בישראל הקיים משנת 1986 וניתוחים להתאמה מגדרית יכולים להתבצע בית החולים תל-השומר בלבד, מעל גיל 21 ורק לאחר תקופת המתנה של שנתיים.[15] על הנוהל נמתחה ביקורת חריפה מצד הארגון רופאים לזכויות אדם, ובשנת 2008 הוקמה וועדה לבחינה מחודשת שלו.[15] טרנסקסואלים ישראלים מעל גיל 19 שמעוניינים לעבור תהליך התאמה מגדרית הכולל ניתוח לשינוי איבר המין נדרשים לעבור את 'הוועדה לשינוי מין' בתל השומר, שמטרתה מתן אישור לניתוח להתאמה מגדרית אצל טרנסקסואלים. אלה נדרשים לעבור מעקב רפואי ומעקב אבחוני במשך שנתיים, לחיות במגדר הנבחר ולעבור טיפול הורמונלי להתאמה מגדרית.[16]
שינוי שם פרטי הוא הליך פשוט ולפי נוהלי משרד הפנים ניתן לעשות זאת ללא קשר למגדר המקובל של השם או למגדר של הפונה: "בקשה לשינוי שם, משם גברי לשם נשי או להפך יש לאשר, אין לדרוש לשם כך הסבר ולא אישור בדבר ניתוח לשינוי מין".[17] לפי נוהל מספר 2.6.0001 של משרד הפנים, שינוי סעיף רישום המין בתעודת הזהות ייעשה על סמך תעודה רפואית אשר אושרה בידי משרד הבריאות הישראלי.[17] משרד הפנים מאפשר שינוי הרישום בסעיף המין בתעודת הזהות רק לטרנסקסואלים אשר עברו ניתוח להתאמה מגדרית, ואלה שלא עברו ניתוח להתאמה מגדרית או נמצאים באמצע ההליכים מנועים משינוי זה.
הטרנסקסואלית הישראלית המפורסמת הראשונה היא רינה נתן (נולדה במין זכר בשם גרשון נתן). ב-1956 נאלצו הרופאים לכרות את הפין שלה, לאחר שחתכה בו חתך עמוק. קדם למהלך הקיצוני, מאבק בשלטונות להתיר לה לעבור סירוס כירורגי. המאבק הגיע עד ליועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, ונחל כישלון.[18]
בעבר הדמות הטרנסקסואלית הסטראוטיפית בישראל הייתה זו של זלמן שושי (זלמן וינדר) אם כי וינדר מעולם לא עבר תהליך בלתי הפיך להתאמה מגדרית. שנים רבות שימש כנציג הקהילה ההומוסקסואלית, וזוהה עם זנות, אלימות ומופרעות נפשית. נשיותו לא נלקחה ברצינות והתקבלה כשאיפה מגוחכת. מאז ומתמיד התייחסו אליו באמצעי התקשורת ובכל זירה ציבורית כגבר בלבד.
דנה אינטרנשיונל שינתה את הייצוג בהופכה לזמרת מצליחה. את הקריירה שלה החלה בהופעות דראג ובחיקויים פרודיים של זמרות ידועות, ושיא הקריירה שלה היה בזכייה באירוויזיון 1998 בו ייצגה את ישראל בשירה דיווה. בשל פרסומה הרב וכשרונה, אופן קבלתה בחברה הישראלית היה פשוט יותר. עם זאת, הקהילה ההומו-לסבית ראתה באינטרנשיונל איום בתחילת דרכה, ורק לאחר מכן אמצה אותה כסמל. זמרות טרנסקסואליות ישראליות נוספות הן ניקה, המוּכרת משירי הנושא של הסדרות "טלנובלה בע"מ" ו"האלופה",[19] אדרת, קים קונקשיין וג'ואל.
מי שנהגה לייצג במשך שנים רבות את הטרנסקסואלים והטרנסג'נדרים בישראל היא נורה גרינברג, שהייתה יו"ר אגודת הלהט"ב ופעילה בחוש"ן - חינוך ושינוי ופרשה מפעילות ציבורית נרחבת בשנת 2006. פעילותה של גרינברג הביאה את משרד הפנים לשנות בשנת 2004 המדיניות שאסרה על אזרחים לשנות את שמם לשם המזוהה עם מגדר השונה מזה שרשום בתעודת הזהות שלהם.[20]
יובל טופר-ארז, טרנסקסואל FTM ופעיל בתנועת הלהט"ב, התפרסם בשנת 2011 בהיותו הטרנסקסואל הראשון בישראל שהרה וילד.
טרנסקסואליות (כשינוי מזכר לנקבה) מופיעה בשלושה מסרטיו של פדרו אלמודובר: בשני מקרים (טינה בסרט "חוק התשוקה" מ-1987 ואגראדו בסרט "הכל אודות אמא" מ-1999) מוצגת הטרנסקסואליות באור חיובי, ובשלישי (לולה בסרט "הכל אודות אמא") - באור שלילי. בכל המקרים הללו, שינוי המין היה בחירתו של האדם שעבר שינוי זה. בסרט "העור בו אני חי" מ-2011, שינוי המין נעשה בכפייה, כנקמה של המנתח בצעיר שתקף מינית את בתו.
סרטו של ג'ואל שומאכר מ-1999, "אנשים מושלמים", ראסטי (פיליפ סימון הופמן), הוא טרנסקסואל העוסק בשירה ובהנחיית מופעי דראג. הוא מלכת דראג קולנית, בודדה, החיה בעולם של פנטזיה וחולמת לעבור ניתוח לשינוי מין.
"בנים אינם בוכים" הוא סרט דרמה אמריקאי עצמאי משנת 1999, המבוסס על סיפור חייו של ברנדון טינה, גבר טרנסג'נדר שנאנס ונרצח ב-31 בדצמבר 1993 על ידי חבריו, לאחר שנתגלה להם כי הוא סומן כנקבה בלידה. בסרט מככבת הילרי סוונק כברנדון טינה.
סרטו של סבסטיאן לליו מ-2017, "אישה פנטסטית", עוסק במרינה, אישה טרנסקסואלית, שעבור רוב בני המשפחה של בן זוגה, הזהות המגדרית שלה נתפסת כסטייה. מרינה נאבקת על הזכות להיות עצמה. היא יוצאת לקרב באותם כוחות בהם נאבקה כל ימי חייה רק על מנת להיות מה שהיא עכשיו - מורכבת, חזקת, ישירה ואישה פנטסטית. ההכרח של מרינה (השחקנית הטרנסג'נדרית דניאלה וגה) להתמודד עם יחס החברה אליה, גם ברובד הפרטי וגם בזה הממסדי, נוצר בעת משבר.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
