חמרה

חמרה היא אדמה העשירה בתחמוצות ברזל, שצבעה אדום-חום. מקור השם הוא מהמילה הערבית חמרה - "אדומה".

ערך זה עוסק בסוג של אדמה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו חמרה (פירושונים).

החמרה היא אדמה בוצית, מאווררת ומנוקזת היטב שעומקה מגיע לעיתים למטרים אחדים.

החמרה פורייה ומשמשת מצע נוח לחקלאות, משום שהיא משמרת היטב חומרים מזינים ומים, ומאפשרת למים עודפים להתנקז. בשל היותה דלה בחומרי מזון לצומח יש לדשן אותה בהתמדה. בעיה נוספת נובעת מכושר חלחול מים נמוך, שמחריף גם עקב עיבוד חקלאי אינטנסיבי והיווצרות קרומי נזאז (הצטברות של חרסיות ותחמוצות ברזל בין השורשים).

החמרה מורכבת ברובה מגרגירי קוורץ מצופים בתחמוצות ברזל. ההרכב הכימי הממוצע של החמרה הוא 90% צורן דו-חמצני (SiO₂), 5% אלומינה ותחמוצת ברזל (Al₂O₃+Fe₂O₃), 4% סידן פחמתי (CaCO₃), 0.7% אשלגן חד-חמצני (K₂O) ו-0.4% חומר אורגני^[1].

אין ודאות לגבי תהליך ההיווצרות של אדמת החמרה, אולם סמיכותה לסלעי הכורכר מצביעה על קשר ביניהם. קיימות מספר סברות:

החמרה התפתחה על אזורי כורכר קיימים בתהליכים אורגניים של פירוק.
החמרה, כמו הכורכר, נוצרה מדיונות חול עתיקות שהתייצבו, ומה שקובע האם ייווצרו כורכר או חמרה הוא האקלים ששרר בעת ההיווצרות - אקלים גשום שהוביל לשטיפת חלק מהפחמות ולחמצון הברזל.
החמרה הועשרה על ידי חמרים שנשטפו מההרים במזרח.
החמרה נוצרה מאבק חרסיתי שהועבר באמצעות הרוח.
החמרה מקורה בגרגירי חול שעברו תהליך שציפה אותם בחומרים המכילים ברזל.

אפשר שלכל אחת מהאפשרויות הללו תרומה חלקית בלבד להיווצרות החמרה.

החמרה נפוצה בישראל לכל אורך מישור החוף מראש הנקרה ועד אשקלון. היא מופיעה בדרך כלל בסמוך לרכסי הכורכר.