Loading AI tools
ההשקפה לפיה אין לדת מקום בספירה הציבורית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חִלּוֹנוּת[1] או חילוניות (באנגלית: Secularism, בצרפתית: Laïcité) היא השקפה הדוגלת בהרחקת הדת משאר תחומי החיים, למשל על ידי מי שמבקש לנהל עניינים אנושיים המבוססים על שיקולים נטורליסטיים, ללא מעורבות הדת.
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
חילוניות מתבטאת לרוב בתמיכה בעקרונות כהפרדה בין דת לעניינים אזרחיים ולמדינה ובנטייה המבקשת להסיר או למזער את תפקידה של הדת בכל תחום ציבורי.[2] עם זאת, למונח "חילוניות" מגוון רחב של משמעויות, ובאופן הסכמטי ביותר, היא עשויה לציין עמדה המבקשת לקדם את החילוני בכל הקשר נתון שהוא.[3][4]
חילוניות עשויה להתייחס גם להשקפת עולם נטורליסטית, המבקשת להבין את העולם במושגים טבעיים וללא התייחסות לאמונות דתיות, לאתאיזם, ועוד.
בעולם הנוצרי המושג עשוי לשמש על מנת לאפיין מוסדות, ציבוריים או פרטיים, שאינם תלויים בכמורה ובכנסיות, או במוסדות מקבילים של דתות אחרות. ישנן מסורות מובהקות של חילוניות במערב, כמו המודל הצרפתי, הטורקי והאמריקאי, ומעבר לכך, כמו בהודו,[5] שם הדגש הוא יותר על שוויון בפני חוק ונייטרליות המדינה ולא על הפרדה גורפת. הטיעונים התומכים בחילוניות רבים ומגוונים, החל מהצהרות שהיא מרכיב מכריע במודרניזציה, או שהדת והערכים המסורתיים נחשלים ו.או מפלגים, ועד לטענה שהחילוניות, היא הדרך היחידה להבטיח חופש דת.
ישנם הוגי חילוניות שהם ביקורתיים כלפי אדיקות דתית וטוענים שהדת משתמשת באמונות טפלות במקום בהיגיון ובשיטות מדעיות, ושיש בכך מניעה של ההתקדמות האנושית. החילוניות עושה שימוש בפילוסופיה היוונית ובפילוסופיה הרומית, במרקוס אורליוס ואפיקורוס וכן בהוגי הנאורות כדני דידרו, וולטר, תומאס ג'פרסון ותומאס פיין. ובאנשים שהם, בעיני החילוניות, בעלי מחשבה לא דוגמתית: אתאיסטים ואגנוסטיקנים כמו ברטראנד ראסל, רוברט ג. אינגרסול, אלברט איינשטיין, סם האריס וריצ'רד דוקינס. לעומת מי שדוגלים בחילוניות, מי שמתנגד לזרם זה יטען כי הלך המחשבה של החילוניות, גם הוא עלול לחטוא בדוגמטיות.
התפיסה האירופית של חילוניות, הנקראת 'לאיסיטה', טוענת שהחילוניות היא תנועה החותרת למודרניזציה, ולהתבדלות מערכים דתיים ומסורתיים. בארצות הברית, התפיסה היא שהחילוניות המדינית הגנה על הדת מהתערבות של הממשלה.
את המונח "חילוניות" (secularism) טבע הסופר הבריטי ג'ורג' הוליוק ב-1846. הוליוק המציא את המונח כדי לבטא את השקפתו הרואה סדר חברתי הנפרד מהדת, מבלי לבטל או לבקר בצורה פעילה את האמונה הדתית. כאגנוסטיקן, הוליוק טען כך:[6]
החילוניות אינה טיעון נגד הנצרות; היא טיעון עצמאי. היא לא מבקרת את טענות הנצרות; היא מקדמת טענות אחרות. החילוניות לא אומרת שאין אור או הדרכה במקום אחר, אלא גורסת שיש אור והדרכה באמת החילונית, שתנאיה ועונשיה קיימים באופן בלתי תלוי, ופועלים תמיד. ידע חילוני הוא – בבירור – ידע מהסוג שמבוסס על חיי העולם הזה, שמתייחס לניהול חיי העולם הזה, מביא לרווחה בעולם הזה, ומסוגל להיבדק על ידי הניסיון של חיי העולם הזה.
על אף שהמושג היה חדש, הדעות שעליהן היה מבוסס היו קיימות לאורך ההיסטוריה. לדוגמה, שיטתו הפילוסופית של אבן רושד, שכללה הפרדה בין דת לפילוסופיה.
בארי קוזמין מהמוסד לחקר החילוניות בחברה ובתרבות מפצל את החילוניות לשני סוגים: חילוניות חזקה וחילוניות חלשה. לפי קוזמין, "הדוגל בחילוניות חזקה מתייחס לטענות דתיות כלא-לגיטימיות מבחינה אפיסטמולוגית, שאין להן הצדקה על ידי היגיון או ניסיון." לעומת זאת, חילוניות חלשה גורסת כי "בלתי אפשרי להשיג אמת מוחלטת, ולכן ספקנות וסובלנות צריכות להיות עקרונות העולים על הערכים, בשיחה על מדע ודת."
במונחים מדיניים, החילוניות דוגלת במטרה של הפרדת הדת מהמדינה, היינו אי יצירת קשרם, או פרימת קשרים קיימים, בין הממשלה לדת המדינה, והחלפת חוקים המבוססים על כתבי דת (כמו התורה והשריעה) בחוקים אזרחיים.
החילוניות, לרוב, משייכת עצמה למה שהיא מכנה עידן הנאורות באירופה, וממלאת תפקיד מרכזי בחברה המערבית. עקרון הפרדת הדת והמדינה בארצות הברית וכן ה'לאיסיטה' בצרפת מתבססים על עקרונות החילוניות. מדינות חילוניות התקיימו גם בעולם האסלאם בסוף ימי הביניים.[דרוש מקור]
לעיתים, דתות מנסות להשפיע על החלטות פוליטיות או להשיג השפעה או הטבות ספציפיות, ישנם נוצרים התומכים במדינה חילונית וסבורים כי לרעיון יש תמיכה בכתבי הקודש, במיוחד בהצהרתו של ישו "תנו מה שלקיסר, לקיסר. ומה שלאלוהים לאלוהים". למרות זאת ישנם פונדמנטליסטים (בעיקר בארצות הברית ובעיקר מהנצרות הפונדמנטליסטית) המתנגדים לחילוניות, וטוענים כי בעת החדשה ישנה אידאולוגיה חילוניות "קיצונית" וכי זה איום על "זכויות הנוצרים" והביטחון הלאומי. הכוחות הדתיים הפונדמנטליסטים העיקריים בעולם המודרני באים מהאסלאם הפונדמנטליסטי ומהנצרות הפונדמנטליסטית, על אף זאת, ישנם מיעוטים דתיים שרואים בחילוניות מדינית חלק מרכזי בשימור זכויות שוות.
ישנן מדינות מוכרות כ"חילוניות חוקתית", כמו צרפת, הודו, קוריאה הדרומית, יפן, טורקיה, וארצות הברית, אך לא לכולן יש צורות ממשל דומות.
על אף שבכל זרמי הציונות הדעות נעות מדעות חילוניות ולפעמים אפילו אנטי-דתיות בציונות הסוציאליסטית עד דעות המנסות לכפות דתיות לאחר נקודה מסוימת (כמו הקמת המדינה, או לחלופין חזון של "מדינת תורה") – לרוב מוסכם כי התנועה הציונית היא חילונית ביסודה כיוון שהיא בוססה על השקפות מתחום החולין, כמו לאומיות, תוך כדי כפירה במסורת ההלכתית בפרהסיא, והעברת הדת אל תחום הפרט. מלבד זאת, על אף שיתוף הפעולה עם האורתודוקסים, בנימין זאב הרצל כיוון אל עבר מדינה חילונית שבה אנשי הדת לא יתערבו בפוליטיקה:
לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ
יש הטוענים כי התנועה הציונית -- חילונית בחלקה ודתית בחלקה. ואולם, בקצה הדתי, עקב החששות של היהדות החרדית מחילוניות-יתר בתנועה הציונית, התנגדה היהדות החרדית באופן חריף לתנועה הציונית. את דגל החילוניות המדינית נשאו לרוב: הציונים הכללים, גורמים רוויזיוניסטיים-ליברליים וכן גורמים סוציאליסטיים, אם כי לבסוף המודל שנקבע בהקמת המדינה לא היה חילוני-מדיני כפי שרצו הגורמים הליברליים, אלא ניסיון שליטה על הדת מצד הגורמים הסוציאליסטיים, שגרם להתנגשויות בין דת ומדינה.
כתוצאה מחשיפה לרעיונות שרווחו באירופה, התפתחה חשיבה חילונית גם בחלק ממדינות האסלאם בתחילת המאה ה-20. בטורקיה, לאחר הניצחון במלחמת העצמאות הטורקית (1919–1923), השיק מוסטפא כמאל אטאטורק מודרניזציה חילונית ששימשה מודל למנהיגים פוליטיים אחרים בעולם המוסלמי. אחד ההוגים החילונים הבולטים בעולם המוסלמי היה עלי עבד א-ראזיק, אשר ב-1925 פרסם את ספרו "האסלאם ויסודות השלטון" ('אל-אסלאם ואל-חוכם ), בו טען כי מותר למוסלמים לבחור באופן חופשי את שיטת השלטון שלהם, מאחר שמוחמד לא הקים מערכת כזו והקוראן והסונה לא סיפקו כל הנחיות לכך.
חברות מערביות מודרניות בדרך כלל נחשבות כחילוניות, בגלל חופש הדת הכמעט מושלם (אדם יכול להאמין בדת כלשהי, בכמה דתות או באף דת, ללא שום אפליה משפטית או חברתית), כולל האמונה הכללית שהדת בסופו של דבר לא מתקשרת להחלטות פוליטיות ולחיי היום-יום. אף על פי כן, ההשקפות המוסריות שנובעות ממסורות דתיות עדיין חשובות מבחינה פוליטית בחלק מהארצות הללו, כמו קנדה, צרפת, טורקיה וארצות הברית.
בחלק מהן, התייחסויות דתיות נחשבות לא במקום בפוליטיקה השלטת. לדוגמה, אחד מהראשונים שזיהו את טבעה של החברה החילונית, די אל מונבי, מאפיין את החברה החילונית כך:
שאיפות חיוביות מאחורי החברה חילונית:
בסוציולוגיה המודרנית, שנולדה ממשבר לגיטימציה לדמויות סמכות דתיות מערביות מסורתיות, אמיל דורקהיים עסק בשאלת הסמכות בחברות שעברו חילון ועם החילון כתהליך חברתי והיסטורי. עם אנשי האקדמיה שעבודתם עזרה להבנה של דברים אלו נמנים די אל מונבי, מקס ובר, קארל ל. בקר, מ. ה. אברמס, קארל לווית', פיטר ל. ברגר ופול בניצ'ו.
חילוניות יכולה להיות גם אידאולוגיה חברתית שבה הדת ואמונות על-טבעיות לא נראות חשובות להבנה של העולם ובמקום זה מופרדות מעניינים של הסקת מסקנות והיגיון. במובן הזה, החילוניות יכולה להיות קשורה בקידום של מדע, היגיון, וחשיבה נטורליסטית.
חילוניות כזו היא חילוניות אידאולוגית, שיונקת את שורשיה מהפילוסופיה של המחשבה החופשית ומהתבונה לצד התרכזות בענייני העולם הזה. ברוך שפינוזה לדוגמה דרש בכל תוקף חירות מחשבתית, ודרש חופש דת וחופש מדת. למרות זאת, התעוררות האידאולוגיה החילונית המודרנית החלה בעיקר לאחר הפצת הספר עידן התבונה של תומאס פיין.
חילוניות יכולה להיות צידוד בכל סוגי החילוניות, או בסוג אחד בלבד. כלומר, אדם שמצדד בחילוניות במובן אחד, יכול שלא לצדד בחילוניות במובן אחר. חילוניות אינה קשורה לאתאיזם; בין המצדדים בחילוניות יש דתיים רבים (כמו רבים מהאבות המייסדים של ארצות הברית), בעוד שיש אתאיסטים שמקבלים את השפעת הדת ומוסדותיה על הממשלה או על החברה. החילוניות היא אחד הרכיבים המגדיר עמדה חילונית הומניסטית פוליטית וחברתית.
חלק מהחברות, כמו החברה הישראלית[דרוש מקור][מפני ש...], הן חילוניות כחלק מהתקדמות חברתית, ולא כתוצאה ממעשים של תנועה חילונית מסוימת; תהליך זה נודע גם כחילון.
ג'ורג' הוליוק בפרסום מ-1896 הגדיר חילוניות כך:[7]
חילוניות היא קוד התנהגות הנוגע לחיי העולם הזה, המבוסס על שיקולים אנושיים לחלוטין, ומיועד בעיקר לאלה הסבורים שהתאולוגיה מעורפלת או לקויה, לא מהימנה או לא אמינה.
יש לה שלושה עקרונות מהותיים:
- שיפור חיי העולם הזה באמצעים חומריים.
- שהמדע הוא ההשגחה העליונה הזמינה לאדם.
- שזה טוב לעשות טוב.
בין אם יש טוב אחר ובין אם לאו, הטוב של החיים הנוכחיים הוא טוב, וזה טוב לפעול להשגת הטוב הזה.
אווה אילוז, והנה התורה שלנו: ששת הדיברות לחילוני הגאה, באתר הארץ, 5 ביוני 2014
חילוניות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
