Loading AI tools
מעבר נוזל דרך מערכת הדם או המערכת הלימפתית לאיבר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זילוח הוא מעבר נוזל דרך מערכת הדם או המערכת הלימפתית לאיבר או רקמה. בדרך כלל מדובר במעבר מכלי דם נימיים לרקמה סמוכה. במקרה של מערכת הדם הנוזל הוא דם, והוא מוביל חמצן, תאים וחומרי הזנה לרקמות שונות, ובמקרה של מערכת הלימפה מדובר בנוזל דמוי פלזמה המכיל חומרים ותאים שונים המנוקז מהרקמות[1]. זילוח נמדד כקצב מעבר הדם לרקמה, או נפח הדם ליחידת זמן (זרימת דם) ליחידת מסת רקמה. היחידה הבינלאומית למדידת זילוח היא (m3/(s·kg, אך היא לרוב מדווחת ביחידת ml/min/g בהקשרי גוף האדם[2].
נוזל הדם משמש כמוביל של חמצן, חומרי הזנה ותאי דם לבנים לכל הרקמות בגוף. בכלי הדם הורידיים והעורקיים זורם הדם בצינור ואין מעבר לרקמות הסובבות את כלי הדם, אך בכלי הדם הנימיים יש שכבת תאים יחידה המפרידה בין הדם לבין הרקמה. החומרים השונים עוברים לרקמה בפעפוע. באמצעות מנגנון דומה, הדם מועשר בחמצן במעבר הגז לכלי הדם הסמוכים לנאדיות הריאה ומועבר לכל רקמות הגוף בזילוח. באיברים בהם מתקיימת פעילות של סינון הדם (כמו בכבד ובטחול), הקפילרות מתרחבות ומאפשרות מעבר איטי יותר של הדם בו לצורך סינון הנוזל (על פי מכניקת הזורמים, גידול ברדיוס הצינור מביא לזרימה איטית יותר של הנוזל), והזילוח בהן גבוה במיוחד[3].
רוב הרקמות בבעלי חיים דורשת אספקה קבועה של דם והחומרים השונים אותו הוא מוביל לכלל הרקמות על מנת לקיים פונקציות ביולוגיות שונות. זילוח לוקה בחסר גורם למגוון של בעיות רפואיות, ביניהן מחלות כלי דם, מחלת לב כלילית, שבץ, מחלת העורקים הפריפריאליים וכו'. הערכת הזילוח בגוף יכולה להיעשות על ידי הערכת צבע ומאפייני עורו של החולה, חום גופו ומילוי קפילרי. זילוח ירוד ברמה המערכתית יכול להעיד על הלם והוא מצב חירום[4].
ב-1920, אוגוסט קרוג זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה על גילויו את מנגנון הוויסות של הנימים בשריר השלד. קרוג היה הראשון לתאר את התאמת זילוח הדם בשריר ובאיברים אחרים לדרישות באמצעות סגירת ופתיחת עורקים ונימים[5]. עבודתו נסמכה על גילוי מחזור הדם על ידי וויליאם הארווי ב-1628 וגילויו של מרצ'לו מלפיגי את הקפילרות ב-1661[6].
זילוח לקוי (Malperfusion) מתייחס לכל סטייה של הזילוח מהנורמה[7], אך לרוב נמצא בשימוש כדי לתאר היפופרפוזיה. לזילוח לקוי השלכות רפואיות רבות.
רמות הזילוח מגוונות, ושונות בין אדם לאדם בהתאם לדרישה מטבולית. על כן, רמות גבוהות או נמוכות של זילוח ביחס לממוצע הרקמות בגוף לא בהכרח מתארות מצב פתולוגי- למשל רקמות הלב נחשבות בזילוח גבוה, כיוון שפעולתן המתמדת דורשת רמת זילוח גבוהה מהממוצע בשאר הרקמות בגוף. זילוח שונה גם בהתאם לתנאים ולצורכי הגוף, במקרה של רקמת העור, דם נוסף על הנחוץ זורם אליהם לצורכי ויסות טמפרטורה של הגוף ובעת התעמלות החום הנוצר בשרירים מתפשט באמצעות הזילוח[8]. סוגים שונים של גידולים מתוארים כחמים וגדושים בדם מפני שהזילוח אליהם גבוה ביחס לשאר הגוף.
היפופרפוזיה והיפרפרפוזיה מתארים את מצב הזילוח ברקמה ביחס לרמה אשר מספקת את הצרכים המטבוליים של רקמה מסוימת, ולכן מונחים אלו מתארים מצב פתולוגי. היפופרפוזיה הוא מצב בו הזילוח ירוד ביחס לנחוץ ברקמה. דוגמה להיפופרפוזיה היא חסימה של כלי דם על ידי תסחיף אשר חוסם אותו[9]. לעומת זאת, היפרפרפוזיה, יכול להיגרם על ידי זיהום שהמאבק בו גורם לגוף להגדיל את זרימת הדם לאזור, לכן אזור מודלק יהיה חם, אדום ולעיתים ניתן יהיה לחוש בו דופק. מאפיינים אלו מאפשרים לעיתים לזהות מוקדי דלקת באמצעות זילוח[10]. איסכמיה (חסימת כלי דם) יכולה להיווצר עקב היפופרזפוזיה ועלולה לגרום לנקרוזיס (מות הרקמה)[11]. זילוח לקוי יכול להוביל למגוון בעיות רפואיות כגון: ריפוי איטי של פצעים (כמו במחלת הסוכרת), ויסות טמפרטורה לקוי (כמו בתסמונת רנו), וכו'.
כאמור, היפופרפוזיה והיפרפרפוזיה הן אינדיקציות של מצבים פתולוגיים, על כן, מיקום של מקור הבעיה הוא קריטי לטיפול. ישנן טכניקות שונות לזיהוי חסימות בכלי דם או עליה זילוח שמעיד על בעיה מקומית. בנוסף לזאת, ניתן להשתמש בזילוח בגוף ככלי לזיהוי בעיות רפואיות אחרות מסוגים שונים. כך לדוגמה, נמצאו קשרים בין רמות זילוח לרמות נזק עצבי ותפקוד במחלת ה-ALS[12]. כמו כן, גידולים רבים מתאפיינים בזילוח יוצא דופן ואספקת הדם הרבה אליהם מחשידה אותם כפתולוגיים ומשמשת לסיווגם[13]. מסלולי הזילוח בגוף יכולים גם לתת מושג על מיקומים פוטנציאליים לגרורות של גידולים ממאירים לאורך הצנרת הלימפטית, זאת באמצעות הזרקת סמן רדיואקטיבי ובחינת הדגימה[14].
בטכניקה זו, חלקיקים רדיואקטיביים מוזרקים למטופל ונעים בגופו דרך זרם הדם, כך הם משתתפים גם בזילוח, ומאפשרים מדידה של מידת הזילוח באמצעות מד קרינה. מדידה זו יכולה למפות חסימות ורקמות בהם יש ליקוי בזילוח. טכניקה זו הייתה בשימוש מאז שנות השישים של המאה העשרים. בהמשך, התחיל להיעשות שימוש במיקרו ספרות פלואורסצנטיות במקום הרדיואקטיביות[15].
זילוח של רקמות שונות יכול להימדד בגוף החי באמצעות שיטות רפואה גרעינית, בעיקר PET ו-SPECT, כמו כן יש תרופות גרעיניות ספציפיות לזיהוי זילוח באיברים שונים[16].
במהלך צנתור, כאשר ממפים ומתקנים חסימה בכלי הדם, מזריקים חומר ניגוד ובוחנים את הזילוח שלו באמצעות קרני רנטגן. המצנתר מביט בפיזור חומר הניגוד בכלי הדם של המטופל וכאשר לא מופיע כלי דם, זוהי אינדיקציה לכך שהוא חסום. לאחר שהחסימה זוהתה ומוקמה, ניתן להסירה או לעקוף אותה[17].
סיטי פרפוזיה ב-שבץ מוחי איסכמי הפך לאחת הבדיקות לאבחון שבץ מוחי יחד עם סיטי אנגיוגרפיה, ואלו באים כתוספת לסיטי הקובנציאונלי של המוח. סיטי פרפוזיה מאפשר הבחנה בין רקמות הניתנות להצלה ברקמה הפגועה לרקמות אשר הנזק הוא סופי. דבר זה שימושי בעת מתן טיפול (תרומבוליזיס לעומת אחזור הקריש). אף על פי ש-MRI יותר רגיש לשינויים מוקדמים ברקמה בעת אוטם, מפני שישנו צורך בקבלת תמונה במהרה וקבלת טיפול בפרק הזמן הקצר ביותר, MRI פחות מתאים במיוחד שזמני ההמתנה אליו ארוכים ואינם רלוונטיים למקרים שמצריכים טיפול ומענה מהירים[18][19][20].
המפתח לפירוש סיטי פרפוזיה בשבץ מוחי הוא ההבנה וזיהוי הגורם לאוטם (הנקרא core zone שבו זילוח הדם פחות מ-25%) וזיהוי הפנומברה (אזור שבו הזילוח מועט יותר מהמצב הרגיל אך מאפשר פעילות תקינה של התאים והנוירונים). נוירונים אשר נמצאים בפנומברה יכולים לשרוד עד כמה שעות לאחר האוטם ולכן משמעות ההבדלה בין שני האזורים חשובה מאוד. הפרמטרים המשמשים על מנת להגדיר את שני האזורים הם:
אזור האוטם מוגדר לפי הפרמטרים כאשר: MTT עולה, CBF הוא מתחת ל-30% מהפעילות הרגילה וCBV הוא מתחת ל-40% מהפעילות הרגילה. אזור זה מוגדר כלא ניתן להצלה לעומת אזור הפנומברה אשר נחשב לאזור בעל אפשרות לתיקון כיוון שתהיה ירידה מתונה ב-CBF ו-CBV יהיה בגדר הנורמלי או אפילו יעלה עקב יכולת אוטורגולציה.
נקודות חשובות:
זרימת הדם וחילוף החומרים של רקמות אנושיות נבדקו על ידי עוקבים ברפואה גרעינית במשך שנים רבות ונחקרים כעת בעזרת טומוגרפיה פליטת פוזיטרון (PET). לטכניקות אלה חסרה מרחביות, רזולוציות זמניות וספציפיות. שיטות רדיולוגיות עדכניות כוללות בדיקות זילוח ב-CT וב MRI. בדיקת זילוח MRI ניתן לבצע עם חומרי ניגוד חיצוניים כמו גדוליניום או ללא הזרקה של חומר ניגודי[21][22].
זילוח מתייחס למעבר דם עוקרי לניקוז ורידי דרך מחזור הדם. זילוח הכרחי לאספקת התזונה לרקמות ולפינוי התוצרים של חילוף החומרים. זילוח יכול להיות מושפע ממספר תהליכי חולי המשפיעים על רקמה ספציפית. מכאן שמדידת השינויים בזילוח יכול לעזור באבחון של מחלות מסוימות, ניטור ומעקב על מנת להעריך את התגובה לטיפול הניתן. סוכנים פרה-מגנטיים כמו גדוליניום גורמים לקיצור של זמני T1,T2 של הרקמה או האזור שעליו הולכים חומרי הניגוד. ירידה בזמן הרפיה של T1 בתמונות T1 משוקללות מביאה להגברת האותות או התבהרות. קיצור זמן ההרפיה של T2 בתמונות T2 או T2 משוקללות מביאות לירידות או להשחרת אות. חומר ניגוד המבוסס גדוליניום עובר במערכת חילוף החומרים בריכוז גבוה תהיה ירידה באות ברקמות סמוכות מרגישות מגנטית שגורמות לקיצור זמן T2*- זמן הרפיה. ההנחה כי ירידת האות תהיה פרופורציונלית לזילוח. בהתחשב בקבוע הריכוז של החומר הניגוד, ככל שיש יותר כלי דם קטנים לכל ווקסל הרקמה ירידת הסיגנל תהיה גדולה יותר ירידת האות. כך המיקרו-ווסקולריות או הזילוח היחסי של אותו אזור או רקמה יכולים להיקבע על ידי בדיקת MRI זילוח/פרפוזיה.יש 3 שיטות לביצוע בדיקת זילוח ב MRI:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
