וֶרְמַאכְט (מגרמנית: Wehrmacht; מילולית: "כוח הגנה"; "צבא הגנה") היה שמו הרשמי של צבא גרמניה הנאצית בשנים 1935–1945. הוורמאכט כלל שלוש זרועות: חיל יבשה – Heer, חיל אוויר – לופטוואפה, וחיל ים – קריגסמרינה.
.svg) | |
 | |
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
21 במאי 1935 – 8 במאי 1945 (10 שנים)  |
| הגוף הקודם |
רייכסווהר |
| הגוף הבא |
בונדסוור |
| מטה |
וינסדורף |
| מנהיגות | |
| המפקד העליון |
אדולף היטלר |
| ראש הצבא | אדולף היטלר |
| שר ההגנה |
ורנר פון בלומברג ורנר פון פריטש אדולף היטלר |
| מלחמות שהשתתף בהן | |
|
מלחמת העולם השנייה | |
  | |
במהלך שנות פעולתו שירתו בוורמאכט כ-18 מיליון חיילים. כ-5 מיליון מהם נהרגו בקרבות – בעיקר במלחמת העולם השנייה, וכ-11 מיליון מהם נשבו.
הוורמאכט ביצע פשעי מלחמה רבים במהלך המלחמה, בעיקר בחזית המזרחית. בעבר היה נהוג להפריד בין הוורמאכט לבין פשעי המלחמה של הנאצים, שיוחסו רובם לאס אס. אולם מחקרים, יחד עם תגליות חדשות, מפריכים טענה זו. [1]
רקע
אחרי מלחמת העולם הראשונה ופירוק האימפריה הגרמנית, חוזה ורסאי שנחתם בשנת 1919 כפה על גרמניה הגבלות צבאיות חמורות: גיוס החובה בוטל, מספר החיילים בצבא הוגבל ל-100 אלף, מספר החיילים בחיל הים הוגבל ל-15 אלף, חיל הים הורשה להפעיל 24 ספינות בלבד – שש סיירות כבדות, שש סיירות קלות ו-12 משחתות, הפעלת טנקים ותותחים נאסרה וחיל האוויר פורק. הצבא החדש כונה רייכסווהר, ונוסד ב-23 במרץ 1921.
אחרי החתימה על הסכם רפאלו עם ברית המועצות באפריל 1922, גרמניה החלה להפר את ההגבלות הצבאיות שהטיל חוזה ורסאי. גרמניה העניקה לברית המועצות סיוע בתעשייה ובאימון קצינים, וברית המועצות אימנה צוותי טנקים וטייסים גרמנים ואיפשרה לגרמניה לפתח נשק כימי.
אחרי מותו של נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג באוגוסט 1934, חיילי הצבא – שתמכו ברובם בפיהרר אדולף היטלר משום שהבטיח לחזק את הצבא – נדרשו להישבע בשבועת אמונים אישית להיטלר. גרמניה החלה להפר את הגבלות ורסאי באופן גלוי, והכריזה על חידוש גיוס החובה ב-16 במרץ 1935. הצעת החוק כללה את השם החדש "ורמאכט", ופירטה כי הצבא הסדיר יכלול 100 אלף חיילים כנדרש בהסכם ורסאי, אך 100 אלף חיילים חדשים יגויסו ויאומנו בכל שנה. כסמל הוורמאכט נבחר צלב הברזל, שהופיע לראשונה על טנקים וכלי טיס במלחמת העולם הראשונה.
מבנה הפיקוד העליון
המפקד העליון של הוורמאכט היה אדולף היטלר, מתוקף תפקידו כמנהיג המדינה. משנת 1935 היה הצבא כפוף למשרד המלחמה, בניהולו של הגנרל ורנר פון בלומברג. בשנת 1938 בוטל משרד המלחמה, ובמקומו נוסד הפיקוד העליון של הצבא (OKW), בפיקוד הגנרל וילהלם קייטל. הפיקוד העליון תיאם את פעולות שלוש הזרועות של הצבא, אך יכולת השליטה שלו עליהן הייתה מוגבלת. כל זרוע כללה פיקוד עליון עצמאי ומטה כללי:
- OKW – הפיקוד העליון של הצבא – ורמאכט. מפקד הפיקוד העליון – וילהלם קייטל. מפקד מטה המבצעים – אלפרד יודל
- OKH – הפיקוד העליון של חיל היבשה. מפקדי חיל היבשה – ורנר פון פריטש (1935–1938), ולטר פון בראוכיטש (1938–1941), אדולף היטלר (1941–1945), פרדיננד שרנר (1945)
- OKM – הפיקוד העליון של חיל הים – קריגסמרינה. מפקדי חיל הים – אריך רדר (1928–1943), קרל דניץ (1943–1945)
- OKL – הפיקוד העליון של חיל האוויר – לופטוואפה. מפקד חיל האוויר – הרמן גרינג (1935–1945)
מלחמת העולם השנייה
ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה
כוחות השריון והאוויר החזקים של הוורמאכט איפשרו לו הצלחות כיבוש רבות בשלבים הראשונים של המלחמה, בשיטת מלחמת הבזק המהירה (בליצקריג). היתרון של מלחמת הבזק נעלם עם כניסת בעלות הברית החזקות (ארצות הברית וברית המועצות) למלחמה.
רמת הטכנולוגיה של הוורמאכט לא הייתה אחידה – מצד אחד הוא הפעיל צוללות מתקדמות, מטוסי סילון (מסרשמיט Me-262), טילי שיוט (V-1) וטילים בליסטיים (V-2). מצד שני, רמת המיכון הכללית הייתה נמוכה – רק ארבעים אחוז מכלל היחידות היו ממוכנות, סוסים שימשו ככלי תובלה עיקרי וחיילים רבים התקדמו בהליכה רגלית או באופניים.
יחידת המתנדבים הזרים של הוורמאכט, בפיקוד הגנרל ארנסט קוסטרינג, היוותה כחמישה אחוז מכוחו של הצבא. שירתו בה מתנדבים ממדינות אירופה הכבושות, ומתנדבים משטחי ברית המועצות לחמו במסגרות ייעודיות.
במקביל לאס אס, הוורמאכט היה אחראי ראשי לשואה ולפשעי מלחמה רבים אחרים, בעיקר בחזית מזרח אירופה. מפקד הפיקוד העליון של הצבא, וילהלם קייטל, הורשע במשפטי נירנברג והוצא להורג בשנת 1946. בין פשעי המלחמה של הוורמאכט:
- רצח 50,000 אזרחים (7,000 מהם יהודים) במהלך כיבוש פולין.
- ניהול מחנות ריכוז לשבויים פולנים וסובייטים.
- הוצאה להורג מיידית של קומיסרים פוליטיים בצבא האדום, קומוניסטים ואת מי שהוגדר עוין לגרמניה.
- אישור רשמי לבצע פשעי מלחמה באזרחים סובייטים.
- רצח 250,000 אזרחים פולנים במהלך מרד ורשה – 50,000 מהם בטבח וולה.
- רצח אזרחים בחזית המזרחית, באיטליה וביוון לדיכוי התנגדות.
- רצח חיילים איטלקים ביוון ופשעים רבים נוספים.
מניעי השתתפותם של חיילי ורמאכט בפשעי מלחמה
בין מניעיהם של חיילי הוורמכט להשתתפות בפשעי מלחמה היו מניעים אלה: הם חשו מחויבות למולדתם גרמניה; הם חשו מחויבות מתוקף שבועת הנאמנות האישית של כל חייל ואיש אס אס להיטלר עוד משנת 1934 ועד הכניעה ב-1945; בתנאי הקרב פעלה עליהם הדינמיקה הנפוצה של הקשחת הרגשות והצורך לפעולה מתואמת בעוד שיקולי מוסר נדחקים למקום משני; הם חשו רצון לנקם על הרג חברים בחזית ועל הפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה; הם חשו נאמנות לחברים בשדה הקרב ומוכנות, מתוקף נאמנות זו, לעשות פעולות קשות ופעולות שמוסריותן מוטלת בספק; חלקם ראו בפעילות זו דרך לקידום מקצועי ולקידום הקריירה; חלקם פעלו מתוקף לחץ חברתי: הרצון לא להיראות פחדן מול העמיתים לקרב, מה שעלול היה להוביל לנידוי חברתי, בתנאי חזית מבודדים; הם חשו חובה לציית, בין היתר מתוקף החינוך הפרוסי של חלקם, אם מתוקף שבועת הנאמנות להיטלר; וחלקם, אולי חלק משמעותי מהם, היו אנטישמים וגזענים.
קשה להפריד בין המניעים השונים מבחינת הרלוונטיות שלהם לכל חייל ספציפי. לא נעשו סקרי דעת קהל בגרמניה הנאצית, אבל השלטון היה קשוב מאוד להלכי הרוח בעם, באמצעים שונים, רבים ויצירתיים, בהם ריגול על ידי סוכני שירות הביטחון והגסטפו וכן בדיקת ההיענות הציבורית ליזמויות של השלטון, נושא שנחקר על ידי דוד בנקיר.[2] כמו כן, לא נעשו סקרי דעת קהל בקרב חיילי הוורמכט והאס-אס לגבי מניעיהם להשתתף ברציחות, אבל חוקרים רבים, בהם דניאל גולדהגן וכריסטופר בראונינג, בדקו את המניעים ולא הגיעו למסקנות חד משמעיות.[3] עמר ברטוב מספק[4] נתונים רבים על מידת המחויבות האידאולוגית של אנשי הוורמכט.
מערכת היחסים עם היטלר
מערכת היחסים של הוורמאכט עם אדולף היטלר ידעה עליות וירידות, אך בסופו של דבר הייתה זו מערכת יחסים של שותפות הדדית, שהביאה את הוורמאכט להישגים, אך גם לשותפות בפשעי מלחמה נוראים, לתבוסה, ולרדיפה והשמדה פיזית של רבים מראשיו.
בשנת 1934 עמד הרייכסווהר לצידו של היטלר כאשר זה עיקר את כוחו של ה-SA בטבח "ליל הסכינים הארוכות". מעשה טבח זה בו הייתה לרייכסווהר יד, סילק את האיום כי ה-SA יהפוך לזרוע המזוינת הדומיננטית של גרמניה, אך הפך את הרייכסווהר לשותף בשתיקה למעשי הפשע של היטלר, ולבעל עניין אפל בהמשך קיום המשטר הנאצי. בין הנרצחים בטבח היו אף בכירים לשעבר ברייכסווהר, כקורט פון שלייכר, אך הרייכסווהר עבר על כך בשתיקה. החל משנת 1934 עבר הרייכסווהר נאציזציה. קציניו וחייליו נשבעו אמונים להיטלר באופן אישי, ומדיו נשאו סמלים נאציים במובהק כעיטים וצלבי קרס.
הרייכסווהר, שהפך להיות לוורמאכט, ראה את עלייתו של היטלר באופן אמביוולנטי. מחד, היה הוורמאכט נלהב מחימושה מחדש של גרמניה, ומהאפשרות להסיר את הכבלים והאיסורים של הסכם ורסאי. מאידך, נשא משטרו של היטלר אופי עממי ופופוליסטי, שלא היה לפי רוחם של כת הקצינים, בני האצולה. מעטים התנגדו לדיקטטורה, לאנטישמיות ולרעיונות מלחמת הכיבוש וההשמדה.
בשנת 1938 נטרל היטלר את שארית העצמאות שנותרה לוורמאכט כאשר, באירוע המכונה פרשת בלומברג-פריטש, סדרה של שערוריות מין, חלקן מפוברקות, הדיח את מפקדיו הבכירים של הוורמאכט, ורנר פון בלומברג וורנר פון פריטש, ומינה עצמו למפקדו העליון של הוורמאכט. במהלך השנים הבאות שלט היטלר ללא מצרים בוורמאכט, מינה ופיטר את מפקדיו הבכירים כרצונו, ופיקד עליו באופן ישיר.
מצב עניינים זה, בו עומד הוורמאכט תחת פיקודו של היטלר, קיבל משמעות מבצעית במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר היטלר אכן התערב בכל הנעשה בוורמאכט, לרבות החלטות פיקודיות טקטיות עד לרמת הגדוד. הקצינים קיבלו, בחריקת שיניים, את דעתו של הטר"ש לשעבר. לעיתים הביא הדבר לתוצאות מרשימות מבחינת הוורמאכט, כגון מסע המלחמה בצרפת, בו קידם היטלר באופן אישי תוכניות שהכין אריך פון מאנשטיין, או הדרך בה ניצל הוורמאכט מתבוסה במהלך הקרב על מוסקבה כאשר בעת מתקפת הנגד הרוסית היה זה היטלר אשר הביא לעמידה עיקשת, בניגוד לדעת מפקדיו, שמנעה נסיגה נרחבת והרת אסון. לעיתים הביא הדבר לאסון, כאיסור שהטיל היטלר על הארמייה השישית לנסות ולפרוץ את הכיתור בו הייתה מצויה בקרב סטלינגרד, איסור שהביא לאובדנה. בדיעבד, מטילים רוב הקצינים ששרדו, בספרי זכרונותיהם, את האשם על היטלר בתבוסת הוורמאכט, אך ברור כי למטבע זו יש יותר מצד אחד.
יחסם של הקצינים להיטלר נע בין שיתוף פעולה נלהב מצד קצינים אידאולוגיים כאלפרד יודל ווילהלם קייטל, או גנרלפלדמרשל ולטר פון רייכנאו, שהיו שותפים לחשיבתו האידאולוגית של היטלר, ועירבו את הוורמאכט במדיניותו התוקפנית, ובפשעים אותם יזם, ובין שיתוף פעולה "ענייני", אותו קיבל מאישים כגון אריך פון מאנשטיין או היינץ גודריאן. אנשים אלו ראו בעצמם קצינים "א-פוליטיים". הם יכלו לחלוק על היטלר בשאלות טקטיות או אסטרטגיות מסוימות, ואף ניהלו עמו ויכוחים חריפים בשאלות אלו, אך נמנעו מלהטיל ספק במטרות המלחמה הרחבות, ולא ראו כל פסול בניהול מלחמה שעיקרה כיבושה של אירופה כולה, ואף העולם כולו, ושיעבוד תושבי העולם למשטר רצחני וגזעני.
מעטים מקרב הקצינים היו מעורבים בתנועת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם. קצינים אלו, ובמיוחד אנשי האבווהר, שירות המודיעין הצבאי של הוורמאכט, זממו כבר משנת 1938 להרוג את היטלר ולהחליף את שלטון המפלגה הנאצית בשלטון צבאי, בראשות הגנרל לודוויג בק. לאחר תבוסת סטלינגרד, בשנת 1942, צבר הקשר תאוצה, שכן רבים מן הקצינים התפכחו וראו כי היטלר מוביל את עמו לאבדון. בשלב מסוים כלל הקשר קצינים רבים ומפורסמים, ביניהם גנרלפלדמרשל ארווין רומל. שיאו של הקשר הגיע בעת ניסיון התנקשות בחייו של היטלר שהובילו קצינים בכירים, ב-20 ביולי 1944 (קשר העשרים ביולי). הקשר נכשל וקצינים רבים שהיו מעורבים בו, בראשות קלאוס שנק פון שטאופנברג, הוצאו להורג. הקצינים הועמדו תחילה בפני בית דין של כבוד, שהורכב מחבריהם, ובהם בכירים כגרד פון רונדשטט אשר שלל מהם את הזכויות הצבאיות, ולאחר מכן הועמדו בפני "בית דין עממי" בראשות השופט התליין רולנד פרייזלר, אשר ביצע בהם משפט פומבי שכלל בעיקרו השפלה וצעקות, ולאחר מכן הורה על הוצאתם להורג באמצעות תלייה על מיתר פסנתר שהורכב על אנקול לתליית בשר. הוצאה משפילה זו להורג תועדה והוסרטה, והוקרנה לקציני הוורמאכט למען יראו וייראו. היה זה סיום משפיל למערכת היחסים התלותית של הוורמאכט בהיטלר. גם לאחר העשרים ביולי, במשך תשעת חודשי חייו הנוספים של הרייך השלישי, היו רוב קציני וחיילי הוורמאכט נאמנים באופן עיוור כמעט לאדולף היטלר.
אחרי מלחמת העולם השנייה
בעקבות כניעתה ללא תנאי של גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945, נאסר עליה להפעיל צבא עצמאי מודרני. בעקבות התפתחות המלחמה הקרה הוקמו צבאות נפרדים במערב גרמניה (בונדסוור, ב-5 במאי 1955) ובמזרח גרמניה הקומוניסטית (צבא העם הלאומי, ב-1 במרץ 1956). בשנים הראשונות לקיומם, שני הצבאות העסיקו קצינים רבים ששירתו בוורמאכט. לאחר איחוד גרמניה ב-1990 ופירוקה של מזרח גרמניה וצבאה, נקלטו קצינים ואנשי קבע רבים מצבא העם הלאומי ביחידות שונות של הבונדסוור.
קצינים בולטים
- לודוויג בק – ראש המטה הכללי של צבא היבשה בשנים 1935–1938.
- פדור פון בוק – מפקד קבוצת ארמיות מרכז במבצע ברברוסה ולאחר מכן קבוצת ארמיות דרום במבצע מקרה כחול.
- ולטר פון בראוכיטש – מפקד צבא היבשה (עד דצמבר 1941).
- היינץ גודריאן – מפקד שריון בכיר ומיולי 1944, מפקד צבא היבשה.
- פרנץ הלדר – ראש המטה הכללי של צבא היבשה (עד ספטמבר 1942).
- אריך הפנר – מפקד שריון בכיר.
- הרמן הות – מפקד חיל רגלים ושריון בכיר.
- אוואלד פון קלייסט – מפקד שריון בכיר.
- אלברט קסלרינג – ראש המטה הכללי של חיל האוויר, מפקד חיל האוויר בחזית המזרח התיכון וצפון אפריקה.
- גינתר פון קלוגה – מפקד קבוצת ארמיות מרכז במזרח.
- אריך פון מנשטיין – מפקד בכיר בחזית המזרחית.
- פרידריך אולבריכט – בכיר המטה הכללי של חיל היבשה
- פרידריך פאולוס – מפקד הארמייה השישית שהושמדה על ידי הסובייטים בקרב סטלינגרד.
- ארווין רומל – מפקד קורפוס אפריקה, בין היתר פיקד גם על הכוחות הגרמנים במערכה בצפון אפריקה ובמערכה על צרפת.
- גרד פון רונדשטט – מפקד קבוצת ארמיות דרום במבצע ברברוסה ומפקד החזית המערבית בקרב הארדנים.
- ארווין פון ויצלבן – מפקד החזית המערבית בין 1941–1942.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הצבא הגרמני והשואה – הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
- הצבא הגרמני בשנים 1918–1945, (באנגלית)
- סירל פולס, השיטות הגרמניות בהתקפה, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
- נ. פפה, איך נתהוה הצבא הגרמני?, מערכות גיליון 6, מרץ 1941
- ורמאכט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
